השפעה בלתי הוגנת וחיסיון עורך דין לקוח

הצדדים לתיק משני צידי המתרס הינם ארבעה אחים, המנהלים הליכים משפטיים  בקשר לצוואת אימם המנוחה, שבגינה הוגשה התנגדות בין היתר בשל השפעה בלתי הוגנת.

המנוחה הותירה צוואה נוטריונית כלומר צוואה בפני רשות

המנוחה הותירה אחריה צוואה נוטריונית מיום 4.5.2011. בצוואה הנחילה האם את זכויותיה במשק חקלאי במושב ******* לאחד הבנים והורתה בצוואה כי הוא יפצה כל אחד משלושת אחיו בסכום המשקף רבע משווי המשק נטו, על פי מנגנון חישוב שפירטה בצוואה.

את הכספים והחסכונות הורתה האם לחלק בין ארבעת הבנים באופן שווה. את המיטלטלין הורתה האם חלק בין ארבעת הבנים בהסכמה, בצורה מכובדת ובלא ריב ומדון, כלשונה.

לצוואה זו קדמה צוואה שערכה האם המנוחה בשנת 2006. בצוואה המוקדמת ביקשה האם להנחיל את הזכויות במשק לבן אחד. לצד זאת היא הורתה כי הלולים במשק יוותרו בידי בן אחר, וכן הורתה על תשלומי איזון בין האחים, תוך לקיחה בחשבון את שווי המשק.  שתי הצוואות נערכו בפני עו”ד XXX, נוטריון.

אחד הבנים הגיש התנגדות לקיום הצוואה, בטענה כי הצוואה נעשתה תחת השפעה בלתי הוגנת מצד משיב 2 בשיתוף פעולה עם עו”ד XXX ותוך מעורבות של משיב 2 בעשיית הצוואה.

המתנגדים לצוואה ביקשו גילוי מסמכים מלא מעוה”ד שניסח את הצוואה כנוטריון

במהלך הדיונים המשפטיים עתרו המבקשים גם לקבל מסמכים מעו”ד XXX, ובכלל זה כל המסמכים המצויים בתיקי ההורים המנוחים, הטיוטות של הצוואה והבקשות שהוחלפו בין המנוחים לעו”ד XXX   במשך השנים, יומני הפגישות של עו”ד XXX עם המנוחים ועם המשפחה משנת 2003 ועד פטירת המנוחה, חשבוניות וקבלות שהוצאו במהלך תקופה זו וטיוטות של הסכם שכירות מיום 5.5.2011.

בהחלטה מיום 18.2.2015 לא נעתר בית המשפט קמא להחלטה אך קבע כי ניתן  יהיה לעתור בעניין זה בשנית לאחר חקירתו של עו”ד XXX. האחרון נחקר ובעקבות חקירתו חידשו המבקשים את בקשתם.

בהחלטה מיום 16.4.2015 פסק בית המשפט לענייני משפחה כי המבקשים או המשיבים אינם יכולים להיות אלו שיוותרו בשם המנוחים על חיסיון עו”ד-לקוח, ומשעה שלא שוכנע בית המשפט בדבר נחיצות המסמכים, דחה את הבקשה.

ביום 7.5.2015 הגישו המבקשים לבית המשפט קמא בקשה להסרת חיסיון עו”ד-לקוח. בבקשה נטען, בין היתר, כי מחקירת עו”ד XXX בבית המשפט עולה כי הוא העביר למשיב 2 מסמכים רבים שמצויים, לשיטתו, תחת החיסיון ובנסיבות אלה אין כל הצדקה למנוע מסמכים מהמבקשים בטענה של חיסיון. המשיבים התנגדו לבקשה, בין היתר, בנימוק כי הטענה שעו”ד XXX העביר מסמכים למשיב 2 לא הוכחה.

החלטת בית המשפט לענייני משפחה

בית המשפט קמא, בהחלטה מיום 16.9.2015, קבע כי אין להסיר את החיסיון. בית המשפט פסק כי חיסיון עו”ד-לקוח מוסיף להתקיים גם לאחר מות הלקוח והסרתו היא עניין תלוי נסיבות של כל מקרה ומקרה. הוא הוסיף כי הגם שבחיי המנוח-מוריש, הזכות היא זכות מוחלטת, לאחר הפטירה הזכות הופכת לזכות יחסית הכפופה לאינטרס גילוי האמת, תוך התחקות אחר כוונת המנוח ורצונותיו.

ההכרעה בעניין החיסיון תיעשה בדרך של איזון בין הזכות לפרטיות מול אינטרס גילוי האמת וקיום הליך הוגן. נקודת המוצא תהא עמדתו של המנוח בעניין זה במהלך חייו, וככל שנטיית המנוח הייתה כי ענייניו, לרבות נושא עריכת צוואתו, יישמרו חסויים, יש ליתן לכך משקל רב.

בית המשפט קמא פסק כי במקרה דנן, מעדותו של עו”ד XXX עולה הרושם כי רצונה של המנוחה היה כי עריכת הצוואה תישמר חסויה. בית המשפט עמד על תיאוריו של עו”ד XXX בעדותו את לבטיה וחששותיה של המנוחה ומאמציה לשמור על פעולותיה בסודיות, שעה שידעה כי יש מי שבוחן צעדיה ועליה להסוות את פעולותיה, לרבות בעניין אמצעי התשלום.

נוכח רצונה של המנוחה שענייניה יישמרו בינה לבין עורך הדין, לא מצא בית המשפט לפגוע בפרטיותה, אף שאינה בין החיים.

עמדת המבקשים

לטענת המבקשים, הוכח במהלך חקירתו של עו”ד XXX, כי הועברו למשיבים או מי מהם מאות עמודי מסמכים, שעה שלמבקשים הוא סירב אפילו להעביר את הצוואה משנת 2006.

נטען כי בחקירת עו”ד XXX הוכח כי ישנה חשיבות רבה למסמכים שיכולים לשפוך אור על ההתרחשויות ולהוכיח כי הצוואה משנת 2011 מקורה בלחץ כבד שהופעל על המנוחה במצבה הרפואי הקשה, ואינה משקפת את רצונה.

עוד נטען כי דבר הצוואה משנת 2006 גילה עו”ד XXX רק לאחר שניתן צו המורה לו לעשות כן.

לעניין החיסיון, נטען בבקשה כי הקביעה לפיה הסרת החיסיון נבחנת על פי עמדתו של המצווה בחייו הופכת חיסיון למוחלט וחוסמת את האפשרות לברר את האמת בנוגע למסמכי ירושה.

המבקשים מפנים לפסק דינה של כב’ השופט נ’ מימון (ס”נ) בתיק ע”ז (י-ם) 43032/00, בו נפסק כי מחלוקת בין יורשים מחלישה את עוצמת החיסיון שנותרה לאחר פטירת המנוח ויש לבדוק אם הרצון לשמור על החיסיון אינו נובע מאינטרס של מי מהיורשים בסכסוך עם  יורש אחר.

נטען כי במחלוקת בין יורשים, היורשים את החיסיון, עצמו מדובר למעשה בגילוי מידע של הלקוח לעצמו ואין חיסיון מפני הלקוח עצמו.

לגבי התנגדותו של עו”ד XXX לגלות המסמכים, מדגישים המבקשים כי החיסיון הוא של הלקוח ולא של עורך הדין. הם מוסיפים כי לא ניתן ללמוד מעדותו של עו”ד XXX כי המנוחה ביקשה שתהליך עריכת הצוואה יוותר חסוי לאחר מותה, וכן כי המנוחה שיתפה כמה אנשים בכל הקשור לצוואתה.

עמדת המשיב 1

המשיב 1 בפתח תגובתו קובל על הסחבת שגורמים המבקשים. נטען כי התיק מצוי בשלב הסיכומים והענות לבקשה תגרום להשבת השעון לאחור ולקיום הליכים נוספים בבית המשפט קמא, מקץ שלוש וחצי שנים של התדיינות שהתארכה בשל בקשות סרק של המבקשים.

נטען גם כי מאחר שהחיסיון לא עלה בהליכים מקדמיים של גילוי מסמכים, אלא במהלך עדותו של עו”ד XXX, לא עומדת למבקשים האפשרות לבקש רשות ערעור על ההחלטה.

עוד נטען כי עמדתו של עו”ד XXX, שהוא המשיב הנכון בפן המהותי, כלל לא נשמעה מאחר שלא צורף להליך.

המשיב 1 עמד על חשיבותו של חיסיון עו”ד-לקוח בהתאם להלכה הפסוקה, וביתר שאת בענייני עריכת צוואות, שם המצווה משתף את בא-כוחו בעניינים האינטימיים ביותר ושיקוליו הכמוסים ביותר, כפי שנעשה במקרה דנן. לשיטתו, אם החיסיון חל בעניינים מסחריים, קל וחומר שהוא חל על עריכת צוואה.

המשיב 1 מדגיש את קביעת בית המשפט קמא במקרה דנן כי הביעה רצונה שעריכת הצוואה תישמר חסויה.

כן מפנה המשיב 1 להלכה הפסוקה ולעמדת ועדת האתיקה כי החיסיון ממשיך לחול במלוא תוקפו גם לאחר מות הלקוח.

המשיב 1 מפנה למכתב בכתב ידה של המנוחה, אותו צרפה לצוואה, בו היא משתפת בהתלבטויותיה ומסבירה את נימוקיה לעריכת הצוואה. לטענתו, מכלל ההן יש ללמוד את הלאו, קרי, שפרט למכתב עמדה המנוחה על כך ששאר העניינים יוותרו חסויים.

עמדת המשיב 2

לעמדת המשיב 2, יש לדחות את הבקשה כבר מן הטעם שהוגשה לאחר סיום שמיעת הראיות. לטענתו, היה על המבקשים לבקש הסרת החיסיון כאשר ביקשו שעו”ד XXX ימציא את הצוואה משנת 2006.

לטענת המשיב 2, אין ממש בטענה כי עו”ד XXX העביר לו מסמכים. הוא מציין כי אמנם הגיש את הצוואה לקיום באמצעות עו”ד XXX, אך משהתברר כי הוא יידרש ליתן עדות, הצטרפה עו”ד רמון לייצוג ועו”ד XXX לא המשיך לייצג בתיק. לפיכך הועברו למשרדה המסמכים הדרושים לקבל הייצוג, אך לא מסמכים החוסים תחת החיסיון.

המשיב 2 מפנה לקביעה של בית המשפט קמא כי המסמכים אינם רלוונטיים למחלוקת.

משיב 2 מוסיף וטוען כי מדובר בבקשה חוזרת שכבר נדחתה, ולכן יש לדחותה על הסף.

גם לשיטת המשיב 2, לא ניתן להידרש לבקשה מבלי לקבל את עמדתו של עו”ד XXX.

לגופה של סוגיית החיסיון טוען המשיב 2 כי הטענה לפיה עם פטירת המנוח בטל מהעולם גם חיסיון עו”ד-לקוח – אינה סבירה.

נטען כי אין מקום לקבוע שכל מי שיבקש לצוות רכושו, יהא עליו לדעת כי כל הפרטים שימסור לעורך הדין יהיו חשופים בפני מי שטוען לזכויות בעיזבון, ללא כל שיקול דעת וללא בחינת הנסיבות וללא בחינה האם יש מקום להגן על כבודו פרטיותו של הלקוח שנפטר.

לטענת משיב 2, אין גם מקום לגישה לפיה היורש נכנס לנעליו של לקוחו של עורך הדין וזכאי לגילוי מלא של כל המידע שהוחלף בין המנוח לבין עורך הדין.

ב”כ המבקשים טען כי לאחר פטירת “הלקוח” מי שהופך ללקוח הם היורשים והחיסיון הוא שלהם. הוא הוסיף כי גם אם המנוחה רצתה שדבר הצוואה ישמר בסוד, היא לא ביקשה חיסיון טוטאלי לאחר מותה.

ב”כ המשיב 1 הדגיש בטיעוניו את החובה לשמור על פרטיותו של המת. לטענתו, כאשר מדובר בעניינים מסחריים-כלכליים, לאחר הפטירה ניתן להסיר את החיסיון אך לא בעניינים אינטימיים של צוואה. נטען גם כי מדיניות שיפוטית ראויה היא לכבד את רצונו של המצווה שלא לחשוף את ענייניו האינטימיים של המצווה.

ב”כ המשיב 2 חזרה וטענה בדיון כי קיבלה מעו”ד XXX רק את המסמכים שנוגעים להגשת הבקשה לצו קיום צוואה, ואם קיימים מסמכים נוספים אצל עו”ד XXX, היא אינה יודעת במה מדובר. לצד זאת היא הוסיפה כי ברור לה שלא יכול להיות אצל עו”ד XXX שום מסמך רלוונטי להכרעה בטענה בדבר השפעה בלתי הוגנת. היא הדגישה כי כל מטרתם של המבקשים היא למשוך את ההליכים.

החלטת בית המשפט המחוזי באשר לחיסיון עורך דין לקוח בכל הנוגע ללקוח שנפטר והחשיבות היתירה הניתנת לגילוי האמת לצורך עשיית הצדק

כבר עתה ייאמר כי הערעור התקבל מהנימוקים הבאים:

עשיית משפט עומדת, כידוע, על גילוי האמת ודיני הראיות נועדו לשרת תכלית זו (א’ ברק, “על משפט, שיפוט וצדק” משפטים כ”ז, תשנ”ו 5).

עיקרון גילוי האמת ועשיית צדק מחייבים גילוי וחשיפה של חומר, מסמכים ונתונים הדרושים לעניין השנוי במחלקות (ר’ רע”א 2235/04 בנק דיסקונט לישראל בע”מ נ’ אלי שירי (פ”ד ס”א(2) 634).

מכאן הכלל כי מותר להזמין כל אדם ליתן עדות קבילה השייכת לעניין (סעיף 1 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל”א-1971) וחובה על בעל הדין להמציא כל מסמך רלבנטי שברשותו וכל פרט שבידיעתו ועשוי לשרת את גילוי האמת. כידוע, הזמנת עד יכולה להיות הן למתן עדות והן להצגת מסמכים (תקנה 178 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984).

אך ערך גילוי האמת בהליך שיפוטי אינו ערך מוחלט. לצידו ערכים ואינטרסים נוגדים שהמשפט מכבדם. התנגשות זו הביאה להכרה בקיומם של חסיונות ראייתיים המונעים במצבים מסוימים גילוי ראייה קבילה ורלבנטית, הגם שגילויה עשוי היה לקדם את גילוי האמת. חלק מן החסיונות מעוגנים בפקודת הראיות וחלקם בהלכה הפסוקה.

החיסיון הנוגע לענייננו הוא חיסיון עו”ד-לקוח. החיסיון מבוסס על שתי הוראות חוק משלימות, ואלו הן:

בהתאם לסעיף 48 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל”א-1971 “דברים ומסמכים שהוחלפו בין עורך דין לבין לקוחו או לבין אדם אחר מטעם הלקוח ויש להם קשר עניני לשירות המקצועי שניתן על ידי עורך הדין ללקוח, אין עורך הדין חייב למסרם כראיה, אלא אם ויתר הלקוח על החיסיון“.

סעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ”א-1961, מטיל איסור על עורך הדין לגלות “דברים ומסמכים שהוחלפו בין לקוח לבין עורך דין ויש להם קשר עניני לשירות המקצועי“. בהתאם לאותן הוראות חוק, בעל הזכות לחיסיון הוא הלקוח.

בהתאם לתפיסת המשפט הישראלי, תכליתו של החיסיון היא לאפשר ללקוח להיוועץ באופן חופשי עם בא כוחו, על מנת שהאחרון יוכל ליתן לו שירות מקצועי כראוי (רע”פ 751/15 יצחק אברג’יל נ’ מדינת ישראל).

עו”ד יוכל לתת שירות מקצועי רק אם יקבל מהלקוח את כל הנתונים ויכול לרדת לשורשם של הדברים שנתבררו לו במלואם כהווייתם. החיסיון נועד להגן על חופש ההתקשרות בין לקוח לעורך דין. הוא נועד להבטיח לאפשר לאדם להיוועץ בעורך דין ללא חשש שתוכן הדברים יתגלה ליריבו ויעמוד לו לרועץ.

הלקוח זכאי ליהנות מהחיסיון גם לאחר תום יחסיו הפורמאליים עם עורך הדין. אכן, הטעמים העומדים ביסוד החיסיון מצדיקים כי החיסיון ישמר גם כאשר הסתיימו יחסי עו”ד-לקוח.

להבדיל ממרבית זכויות החיסיון, המעניקות “זכות יחסית” הכפופה לסמכותו של בית המשפט להסיר את החיסיון, זכות החיסיון של לקוח כלפי עורך דין הינה זכות מוחלטת שרק הלקוח יכול לוותר עליה.

החיסיון עובר בירושה ליורשי המנוח

על פי סעיף 1 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ”ב-1962, כל אדם כשר לזכויות ולחובות ממר לידתו ועד מותו. הגישה המקובלת היא כי החיסיון אינו בטל ועובר מן העולם עם מותו של הלקוח אלא עובר בירושה ליורשיו (ר’ י’ קדמי “על הראיות” חלק שלישי 1073; ת”א (ת”א 1088/87 תם נ’ תם ; ת”ע (י-ם) 43032/00) .

השיקולים הם שלא להרתיע אדם ממסירת מידע לעורך דינו מחשש שלאחר מותו יגיע המידע לאחרים, כמו גם הרצון להגן על פרטיותו ועל כבודו של המת. יש לזכור עם זאת כי החיסיון האמור, במהותו, אינו מושתת על הזכות לפרטיות אלא על הזכות לייצוג משפטי.

משמעות חיסיון הינה מניעת מידע מבית המשפט

אין לשכוח גם שתוצאת החיסיון היא מניעת מידע מבית המשפט והכבדה על גילוי האמת ואין להרחיב את יריעת החיסיון לאחר פטירת הלקוח, מעבר למתחייב ומעבר לאיזון הראוי בין האינטרסים השונים, המתעוררים בהקשר הנדון.

במקרה דנן, עסקינן בהתדיינות על תוקפה של צוואה, נוכח טענה בדבר השפעה בלתי הוגנת.

בהתאם לדיני הירושה, ניתן להיזקק לצוואה ולתבוע זכויות על-פיה רק לאחר שניתן עליה צו קיום (ר’ סעיף 39 לחוק הירושה, התשכ”ה-1965).

הבקשה לצו קיום מוגשת לרשם לענייני ירושה ובנסיבות מסוימות מועברת לבית המשפט לענייני משפחה. החוק קובע את הדרישות למתן צו קיום צוואה, מבחינת צורת הצוואה ו– תוקף הצוואה.

לצד ההוראות הצורניות של דרך עריכת הצוואה, קובע החוק הוראות לבחינת תוקפה המהותי של הצוואה, ובין היתר קובע כי צוואה שנעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת – בטלה (סעיף 30 לחוק הירושה).

עצם הגשת בקשה לצו קיום צוואה בנוגע לצוואה שהותיר המנוח חושפת את המסמך החסוי והחשאי.

כאשר עסקינן בהליך של בקשה לקיום צוואה, קשה לבסס קביעה בדבר חיסיון המידע והמסמכים שקיימים אצל עורך הדין על כך שהמצווה, בחייו, ביקש לשמור בחשאיות את עצם עריכתה של צוואה. הגשת הבקשה, יחד עם הצוואה, לרשם לענייני ירושה ולבית המשפט, היא כשלעצמה, חושפת את הדבר אותו ביקש המצווה לשמור חסוי בחייו.

הדעת נותנת כי הוא לא ביקש לשמור את דבר הצוואה חסוי לאחר מותו, שהרי אז לא תהיה לצוואה כל נפקות. נוכח זאת, דומה כי מי שמבקש לקיים צוואה, שאת דבר עריכתה ביקש המנוח לשמור בחשאיות, אינו יכול להישמע בטענה שרצון המצווה היה לשמור על פרטיותו וחשאיות ענייניו עם עורך דינו.

לעניין זה קיים שוני מהותי בין רצונו של המנוח לגבי חשיפת המידע בתקופת חייו לבין התקופה שלאחר מותו. אדם העושה צוואה, חזקה כי הוא מבקש כי היא תקוים לאחר מותו (ככל שהיא משקפת את רצונו) וכי בית המשפט יקיים בירור מלא בשאלת תוקפה של הצוואה. ומכל מקום, האם ניתן לגלות טפח ולהתנגד לגילוי טפחיים?

מי שיש בידו צוואה חייב למוסרה לרשם לענייני ירושה

יתרה מכך, המחוקק ציווה מפורשות על כל מי שיש בידו צוואה למסור אותה לרשם לענייני ירושה מיד לאחר שנודע לו על מות המצווה, ציווי שלצדו סנקציה פלילית (סעיף 75 לחוק הירושה; ר’ ש’ שילה, פירוש לחוק הירושה, תשכ”ה-1965, כרך שלישי בעמ’ 111 – 113). מצוות המחוקק, הנחושה והנחרצת, היא שכל צוואה שנכתבה תתגלה ותובא אל הרשות המוסמכת.

הצוואה כשלעצמה, חודרת אל פרטיותו של המצווה, היא חושפת את צפונות ליבו ואת מאווייו הכמוסים ביותר. חרף זאת, הדין מורה על חשיפתה, ללא כל שיקול דעת למי שמחזיק בצוואה.

נמצא כי עריכת צוואה, גם אם בחייו של המצווה מצויה תחת חיסיון עו”ד-לקוח, אינה חוסה תחת החיסיון לאחר פטירת המנוח.

מסמך הצוואה אינו עומד כשלעצמו. כאשר מועלות טענות כנגד תוקפה המהותי של הצוואה, מחויב בית המשפט לבחון ולהכריע בטענות אלה, ובכלל זה טענה בדבר השפעה בלתי הוגנת, המביאה לבטלות הצוואה. חוק הירושה אינו מורה כי כל צוואה העומדת בדרישות הצורניות תקוים, אלא במקרים מסוימים מורה על בדיקה מהותית.

במצב דברים זה, על בית המשפט לבחון את מכלול הנסיבות של עריכת הצוואה והטעמים לעשייתה. על בית המשפט לבחון כל ראיה שעשויה לשפוך אור, ולו באופן עקיף, על הלך רוחו ואומד דעתו של המצווה בעת עריכת הצוואה. עליו לברר האם הצוואה משקפת את רצון המצווה או את רצונו של הזולת.

בחינה זו מעוררת קשיים ראייתיים מיוחדים, מעבר לקושי הרגיל שטמון בכל ניסיון לגלות את האמת.

לא קל לבית המשפט לברר טענה של השפעה בלתי הוגנת

על הקושי הראייתי המיוחד בבירור הטענה של השפעה בלתי הוגנת עמד כב’ השופט ת’ אור בדנ”א 1516/95 מרום נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד נב(2) 813.

מצווה לכבד את רצונו של המת וכפועל יוצא מכך על בית המשפט לברר האם הצוואה משקפת את רצונו של המצווה

בית המשפט – המצווה בכבודו של המת – מצווה בראש וראשונה לברר האם הצוואה משקפת את “רצונו הנחזה” או את “רצונו החופשי” של המצווה.

כדי לברר זאת, אין מנוס מהיזקקות לראיות שנוגעות לעניינים הפרטיים והאינטימיים ביותר של המצווה, ובכלל זה מצבו הגופני והנפשי, תלותו בזולת, מערכת יחסיו עם הסובבים אותו ועם עורך הצוואה ואת נסיבות עריכת הצוואה.

האינטרס שבשמירת הפרטיות נסוג מפני עקרון כיבוד רצון המת והצורך לבררו

בהליך הנסב על תוקפה של צוואה, האינטרס שבכיבוד רצונו של המת מתוך שמירת כבוד המת, גובר על אינטרסים אחרים, ובהם שמירת הפרטיות של המנוח ושמירה על חסיונות שעמדו לו בחייו ובכללם חיסיון עו”ד-לקוח.

אינטרסים אלה נסוגים מפני אינטרס העל של התחקות אחר רצונו האמיתי והחופשי של המצווה, והכל מתוך מחויבות לכבודו. נמצא כי בהליכי קיום צוואה והתנגדות, גילוי המידע לא רק שהוא משרת את הערך החברתי הכללי של גילוי האמת ועשיית משפט צדק, אלא שהוא מתחייב מהתכלית העומדת ביסוד הליכי קיום צוואה.

אין מקום לקביעה גורפת כי מידע ומסמכים הנוגעים להכנת צוואה חוסים תחת חיסיון עורך דין לקוח

המסקנה היא כי אין מקום לקביעה גורפת כי המידע והמסמכים שבידי עורך הדין שטיפל בהכנת הצוואה חוסים תחת חיסיון עו”ד-לקוח ואין לגלותם מאחר שהמנוח, בחייו, לא ויתר על החיסיון. בקשה לחיוב עו”ד למסור עדות ולהמציא מסמכים תוכרע על פי הרלוונטיות של העדות והמסמכים לשאלות השנויות במחלוקת, והכל על פי דיני הראיות הכלליים.

חיסיון בדיני ירושה

על הקושי בהעלאת טענת חיסיון כאשר עסקינן במחלוקת בין יורשים אפשריים עמדו בתי המשפט לא פעם. בת”ע (י-ם) 43032/00 ציין בית המשפט כי אם מתעורר צורך להסיר חיסיון כדי לברר מיהו היורש, לא ברור מי מהצדדים רשאי לטעון לחיסיון וכשמדובר ביורשים העומדים זה מול זה מדובר למעשה בגילוי מידע של הלקוח לעצמו.

בית המשפט הוסיף וקבע באותה פרשה כי מחלוקת בין יורשים מחלישה את עוצמת החיסיון והעיר שהרצון לשמור על החיסיון עשוי לנבוע לא מהרצון להגן על אינטרס או פרטיות של המנוח כי אם מהרצון להגן על אינטרסים של אחד היורשים בסכסוך שבינם לבין היורש האחר.

בפרשה שנדונה בת”א (ת”א) 1088/87 פסק כב’ השופט א’ שטרוזמן את הדברים הבאים:  כאשר המשפט הוא בין היורשים לבין עצמם – אין חיסיון לעורך הדין הנדרש לגלות את דברי המוריש אליו, או מסמכים שנמסרו לו על יד המנוח במסגרת השירות המקצועי שנתן עורך הדין למנוח, שהרי היורשים באים בנעליו. החיסיון, כידוע, הוא של הלקוח, וכשזה נפטר, החיסיון הוא של יורשיו, וכפי שאין עורך הדין מסתיר מלקוחו את המסמכים שקיבל ממנו ואל יתכחש לדברים ששמע מפיו, כך לא יימנע עורך הדין מחשיפת המסמכים שקיבל מהמוכרים והדברים ששמע מפיו, מפני יורשיו, כי שלהם המה, וזאת גם אם מי מהיורשים מתנגד לכך.

לפיכך התקבל הערעור ובית המשפט קיבל את הבקשה והורה לעו”ד XXX לחשוף את המסמכים הרלוונטיים הנוגעים לנסיבות עריכת הצוואה נשוא ההתנגדות בטענה של השפעה בלתי הוגנת.