השוני בהתייחסות לבגידה והפעלה שונה של סעיף 8 לחוק יחסי ממון

השוני בהתייחסות לבגידה בין בית הדין הרבני לבית המשפט האזרחי והשוני בהפעלת סעיף 8 לחוק יחסי ממון בין הערכאות – התשתית הנורמטיבית

במדינת ישראל, ישנן שתי מערכות שיפוטיות מקבילות שלשתיהן ניתנה סמכות חוקית להכריע בעניין חלוקת רכוש ואיזון משאבים בין בני זוג יהודים הנשואים זה לזו: בית המשפט לענייני המשפחה ובית הדין הרבני.

סעיף 8 לחוק יחסי ממון

סעיף 8 לחוק מקנה לשופט או לדיין היושב בדין, לקבל החלטות מרחיקות לכת על חלוקת רכוש בין בני זוג. הפעלת סמכותם זו נוכח הגישה השונה – יש שתביא לתוצאה שונה – אף אם מדובר באותו מקרה ממש.

נוכח האמור, ברור שעורכי דין לגירושין, העוסקים בהליך זה באופן שגרתי, ומכירים את הסוגיה המשפטית, ימליצו ללקוח שבא להיוועץ עמם – האם להגיש תביעת גירושין והיכן להגישה.

נכון שלא אמורים להיות הבדלים, אולם נוכח קיומן של שתי מערכות שיפוטיות שונות ומקבילות – תיתכן תוצאה שונה לאותו מקרה ממש, וזאת על פי הערכאה שתדון במקרה.

בעקרון – על פי חוק יחסי ממון – כל רכושם של בני זוג שנישאו לאחר 1.1.74 – נחלק ביניהם בחלקים שווים.

הוראה זו שבדין מתייחסת לכל רכוש מכל מין וסוג שהוא, לרבות רכוש הרשום על שם אחד מבני הזוג בלבד, לרבות: מניות, אופציות, זכויות סוציאליות, דירות, בתים נדלן, כספים, השקעות, חסכונות, לרבות רכבים, מיטלטלין וכיוצ”ב, דהיינו כל רכוש שהוא שיכול בן זוג לצבור במהלך הנישואין.

במסגרת הרחבת ההלכה בשנים האחרונות גם מוניטין אישי ויכולת השתכרות הינם נכס בר איזון על אף שאינו מוחשי.

עולה אם כן, שיש משמעות מרחיקת לכת להכרעת בית המשפט או בית הדין הרבני בסוגיות רכושיות, ובמיוחד אם רכוש כלשהו רשום רק על שם אחד מבני הזוג כמו זכויות פנסיוניות וסוציאליות, וכמו מוניטין שמי שרכש אותו עושה בו שימוש להשתכרות גבוהה.

היישום השונה בפועל של סעיף 8 לחוק יחסי ממון במקרי בגידה

אמנם גם בית המשפט לענייני משפחה וגם בית הדין הרבני דנים לפי חוק יחסי ממון, אך הפעלת סעיף 8 – המקנה לדיין או לשופט שיקול דעת נרחב – מיושמים באורח שונה בשתי הערכאות.

בעוד בית משפט לא ישלול מאישה שבגדה זכויות שנרכשו במהלך הנישואין גישתו של בית הדין הרבני עשויה להיות שונה.  מספר פסקי דין שניתנו על ידי בית הדין מצביעים על כך שבנסיבות מיוחדות – כגון בגידת אישה בבעלה – יכולות להוות נסיבות המצדיקות נכסים ששווים לא יאוזנו בין בני הזוג, דהיינו לא תהינה חלוקה שוויונית ומאוזנת ביניהם.

לאור האמור לעיל, יתכן מצב בו במידה והאישה בגדה והדברים הוכחו כדבעי בבית הדין הרבני – לא תזכה האישה במחצית דירת מגורים שהבעל קנה טרם הנישואין על אף שהמשפחה התגוררה בה והדירה שימשה את המשפחה והאישה עשויה גם להפסיד את חלקה בזכויות הנצברות על ידי הבעל במקום עבודתו.

בערעור שנדון בבית הדין הרבני הגדול בתיק מס’ 3270-53-1 עלתה השאלה מהי הנפקות שיש לבגידתה של האישה בבעלה בנוגע לנכס חיצוני הרשום על שם הבעל ושם נקבע כך:

“..הנישואין פורקו בגלל בגידתה של המערערת שהודתה בה בביה”ד. כתבתי בזמנו בתיק אחר…כי נישואין שפורקו בגלל בגידה אינם יכולים להקנות לבוגד או לבוגדת את מחצית דירת המגורים השייכת לבעל לפני הנישואין. דבר זה מנוגד לכלל עתיק: הרצחת וגם ירשת”….הסתמכתי גם על סעיף 8 לחוק יחסי ממון בין בני זוג המאפשר בנסיבות מיוחדות לקבוע נכסים שוויים לא יאוזנו בין הצדדים. לדעתי, בגידה מהווה “נסיבות מיוחדות” שכן היא מנוגדת לכל מהות הנישואין והיא שוברת את הברית בין בני הזוג…”.

כך גם נקבע בערעור מס’ 936-21-2 שנדון בבית הדין הרבני הגדול שם הורה בית הדין בפסק דינו לחלק באורח לא שווה את כלל הרכוש מאחר והאישה הייתה אשמה בפירוק התא המשפחתי בשל בגידתה בבעלה.

וכך אומר בית הדין בפסק דינו: 

“חוק יחסי ממון בין בני זוג הוא חוק ייחודי שנועד להשוות את בני הזוג ביחסי הממון ביניהם. יש כאן מעין הרחבה של הפסוק: והיו לבשר אחד, גם במובן הרכושי וזאת מבלי להתייחס למגרעות שבחוק ולאי הבאה בחשבון של מערכת האיזונים הקיימת בהלכה בין בני הזוג.

אולם כאשר “והיו לבשר אחד” מופר בצורה גסה על ידי בגידות מתמשכות וזאת הסיבה להרס הנישואין – יש לראות בזה לפחות “נסיבות מיוחדות” המצדיקות שיקול דעת שיפוטי לסטייה מעקרון האיזון”?

אף בית הדין הרבני האזורי בתיק מס’ 011542859-24-1 קבע כי אישה הבוגדת בבעלה הינה בבחינת “עושה מעשה זמרי ומבקשת שכר כפנחס”, שכן התנהגותה היא זו שגרמה להרס התא המשפחתי והיא מבקשת גם לקבל רכוש רב ביציאתה מן הנישואין.

לדידו של בית הדין, כאשר האישה בגדה בבעלה יש לשקול שיקולי צדק ומכוחם יש להפעיל את הסמכויות המיוחדות המוקנות לו המאפשרות סטייה מהאיזון הקלאסי, דהיינו יש כאן אפשרות לגזול מן האישה רכוש, שבבית המשפט הייתה זוכה לו כמעט באופן אוטומטי.

בתי המשפט האזרחיים אינם ממהרים להפעיל סמכויות הקבועות בסעיף 8 לחוק יחסי ממון בין בני זוג גם אם הם מוצאים שאחד מן הצדדים אשם בבגידה. וכך נקבע על ידי כב’ השופט גייפמן בבית המשפט לענייני משפחה בתמ”ש (ת”א) 15271/96 דפנה שלף נ’ יהודה שלף:

“כשם שאשם בפירוק התא המשפחתי אינו פוגע בקניין שצבר בן-הזוג, כך האלמנט של העדר הסכמה לגירושין, כאשר אינו מלווה בהתעשרות על חשבון בן הזוג השני או בגרימת נזק, אינו צריך לפגוע ברכוש של בן-הזוג, ולהעניק למשנהו זכויות שנרכשו בתקופה ממועד הפירוד ועד למועד הגירושין”

לעניין משקלו של אלמנט האשם בחלוקת רכוש נפסק בע”א 348/88 זיסרמן נ’ זיסרמן פ”ד מג (3) 205,:209

“לאשם היחסי בפירוק הנישואין אין ולא כלום עם הזכויות ברכוש המשותף, ואין המשיב מאבד זכויות הקניין שרכש במהלך הנישואין, אם הוא, לצורך ההנחה בלבד, האשם היחיד בפירוק השיתוף”.

ובע”א 264/77 דרור נ’ דרור פ”ד לב (1) 829,832 נאמר: “נטישת הבית או בגידה עשויות ליצור קרע בין בני-הזוג ובדרך זו לשים קץ לשיתוף, אך אין נענשים עליהן למפרע ע”י נטילת הזכויות ברכוש המשותף”

עולה אם כן, שגדולים הסיכויים שהאישה לא “תיענש” בבית המשפט לענייני משפחה בגין בגידה בבעל וכישלון הנישואין ואילו בבית הדין הרבני עשויה היא להיענש באמצעות שלילת זכויותיה לרבות הזכות לאיזון משאבים הוגן ושוויוני אגב גירושין.

על כן במידה ומרבית הרכוש על שם הבעל דווקא, והאישה אינה שומרת לו אמונים, והצדדים עומדים בפני גירושין – ייטב לבעל אם הדיון ייערך בבית הדין הרבני בעוד שלאישה ייטב אם הדיון בסוגיית הרכוש תערך בבית המשפט לענייני משפחה.

לסיכום – סעיף 8 לחוק יחסי ממון ופרשנותו השונה בית הערכאות

סעיף 8 לחוק יחסי ממון בין בני זוג מקנה לבית המשפט או לבית הדין הרבני שיקול דעת נרחב לקבוע חלוקה שאינה שוויונית של הרכוש במקרים חריגים, אך יישומו משתנה בין הערכאות.

בעוד בתי המשפט לענייני משפחה נוטים להימנע מהתחשבות באשם בפירוק הנישואין, ומעדיפים לשמור על חלוקה שוויונית של הרכוש בהתאם לעקרונות החוק, בתי הדין הרבניים עשויים לסטות מכך כאשר בגידה מצד אחד מבני הזוג נחשבת ל”נסיבות מיוחדות” המצדיקות שלילת זכויות רכושיות או פגיעה באיזון המשאבים.

הבדלים אלו מדגישים את החשיבות בבחירת הערכאה המתאימה לניהול התיק, במיוחד כאשר מדובר במחלוקות רכושיות משמעותיות.

במקרים שבהם רכוש רב רשום על שם הבעל, ונשקלת טענת בגידה, הבחירה בבית הדין הרבני עשויה להיטיב עמו. מנגד, האישה, ככל שהיא מעוניינת להבטיח חלוקה שוויונית של הרכוש, תעדיף לרוב לנהל את הדיון בבית המשפט לענייני משפחה.