עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין גישור ודיני משפחה
מנהלת את פורום הגירושין בוואלה! מנהלת ובעלים של אתר gerushin.co.il
בדרך כלל, מחיל בית המשפט את עקרונות השיתוף, דהיינו את הסדר איזון משאבים בין בני זוג או את הלכת השיתוף בכל הנוגע לכספים ו/או רכוש שנצברו במהלך חיי הנישואין עד למועד הקרע, ולכל המאוחר עד למועד הגירושין. רק במקרים מיוחדים וחריגים מרחיב בית המשפט את ההלכה ומותח אותה מעבר לגבולות המקובלים, כך שעקרונות השיתוף מוחלים גם על רכוש חיצוני שהגיע לידי אחד מבני הזוג בירושה ו/או במתנה ו/או נצבר לפני מועד הנישואין.
זהו המקרה המתואר במאמר זה, בו קיבלה האישה מחצית מהזכויות בנכס אשר היה שייך להורי הבעל, נכס בו התגוררו בני המשפחה, טיפחו ושיפצו.
בית המשפט המחוזי בחיפה, בעמ”ש 25037-09-14, דחה ערעור על פסק דין שניתן בבית המשפט לענייני משפחה בחדרה, מפי כב’ השופט פפרני, בו נקבע כי הבית שהועבר על שם הבעל במתנה ללא תמורה מהוריו, הינו בית משותף לבעל ולאישה, על אף שאלמנט המאמץ המשותף לא התקיים בו.
ומהם עיקרי הנימוקים לדחיית הערעור, על אף שלא היה חולק שהבית היה שייך להורי הבעל וכי הזכויות בו הועברו לבעל בלבד במתנה וללא תמורה?
- משך חיי הנישואין – בני הזוג היו נשואים עד למשבר הסופי כ- 32 שנים במסגרתם נולדו לבני הזוג שישה ילדים. אמנם חיי הנישואין ידעו עליות ומורדות, ולא היו סוגים בשושנים, אך התמידו לחיות יחד באותו בית במשך השנים, ובפועל לא התגרשו למרות קשיים בזוגיות.
- שיפוץ והרחבה של הבית – בני הזוג מכרו דירה קודמת שהייתה בבעלותם ושיפצו את הבית הרשום על שם הבעל מכספי התמורה. .מן המפורסמות הוא כי השקעה משמעותית בבית הרשום על שם אחד מבני הזוג יכול להוות ראיה ואינדיקציה לכוונת שיתוף, שאחרת מדוע ישקיע אדם כספים השייכים לו בנכס של אחר? אין בכך כל הגיון.
- משך תקופת המגורים בבית – הצדדים מתגוררים בבית החל משנת 1998 לערך, הם שיפצו את הבית ונכנסו לגור בו, ומתגוררים בו למעשה עד היום.
- החזר משכנתא –הדירה הקודמת של בני הזוג נרכשה לאחר קבלת משכנתא, ששולמה מכספים משותפים. מכאן כי חלק התמורה שהתקבלה מדירתם הקודמת וששימשה לשיפוץ הבית טרם הכניסה אליו, נעשתה מכספים משותפים.
- אלמלא כוונת השיתוף לא הייתה מסכימה האישה כי ייעשה שימוש בכספים אלה למטרת שיפוץ הבית.
- כלל נכסי הצדדים – אין לבני הזוג כל רכוש משמעותי מעבר לבית האמור.
- יש ליתן לעובדה זו משקל, שהרי אם לא יוענקו לאישה זכויות בבית, עם הגירושין, התוצאה תהא שהיא תצא מחיי הנישואין, לאחר 32 שנות חיים משותפים וגידול 6 ילדים, ללא רכוש כלשהו, בעוד אשר המערער יסיים פרק זה בעודו מחזיק בבית מגורים ששוויו ניכר. יתכן ואחרת היה המצב לו היה נכסים נוספים ברי חלוקה לבני הזוג.
בית משפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי קובעים כי יש לשים לב לתכליתו של חוק יחסי ממון, להביא לידי איזון כולל בין בני זוג, ולצמצם את חוסר השוויון הגלום ביחסי הממון ביו בני זוג. תכלית זו תומכת בעמדה של הכרה בזכויות האישה בבית.
כל הפרמטרים דלעיל, מהווים יישום הפסיקה הרלוונטית, ויש בהם די להוכחת כוונת שיתוף בהתנהלות השוטפת של בני הזוג.
פסק הדין שניתן בערעור אינו מאזכר את העובדה כי נכס המקרקעין בו מתגוררת המשפחה הינו גולת הכותרת של הנכסים המשפחתיים בדרך כלל, ויש לשער כי גם נימוק זה עמד לנגד ערכאת הערעור גם אם לא נעשה שימוש במינוח זה.
לאור המתואר לעיל אין לי, כעורכת דין לדיני משפחה וגירושין, אלא להמליץ על עריכת הסכמי ממון. לו הבעל והאישה היו עורכים הסכם ממון ביניהם, סביר להניח שהבעל היה יוצא מהנישואין, לאחר הגירושין, בנזק כלכלי קטן יותר וכי האישה הייתה מקבלת אחוז נמוך יותר משווי הבית.
