בגידה כסיבה לנישול מרכוש משותף
בעקבות הפסיקה האחרונה, שניתנה ב- בג"צ 4602/13 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, הוגשה הצעת חוק המצויה בשלבים מקדמיים, ומוצע לתקן את החוק בשני דרכים עקרוניות.
לאחרונה, שבה ועלתה סוגיה זו לסדר היום הציבורי, נוכח פסיקת בג"ץ שדחתה עתירה כנגד פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול, שקבע שבגידה של אישה בבעלה יכולה להוות שיקול רלוונטי השולל כוונת שיתוף בדירת מגורים משפחתית.
כפועל יוצא מכך, נפסק בבית הדין הרבני הגדול שהאישה אינה בעלת זכויות בנכס ולא תקבל שווי כספי תמורתו. בג"ץ לא מצא לנכון להתערב בפסיקה זו וכך יצאה האישה כאשר ידיה על ראשה. אין ספק כי הפסיקה מושפעת גם מהיות השופטים היושבים בדין מן הפלג השמרני.
דעתו של כב' השופט עמית בדעת מיעוט הינה כי יש לקבל את עתירת האישה וכי בית הדין הרבני הגדול נתן משקל יתר לבגידת האישה ובכך התבסס על עקרונות של המשפט הדתי, ולא על עקרונות של המשפט האזרחי כמתחייב מפסק הדין בעניין בבלי.
בנימוקיו ציין השופט עמית כי: "קריאה של פסק הדין בשלמותו מביאה למסקנה כי מעשה הבגידה של העותרת הוא שהטה את הכף לחובתה. בכך התיימר בית הדין להחיל את הדין הדתי על ענייני רכוש, בניגוד להלכה הפסוקה, ובכך חרג מסמכותו".
דעת הרוב בפסיקה זו, מעלה אפוא חשש ממשי לשינוי משפטי מהותי שיעגן תפיסה משפטית שמרנית-דתית שתאפשר לבתי הדין הרבניים להמשיך ולהתערב בחלוקת רכוש על בסיס הלכות דתיות, ובין היתר להביא שיקולי בגידה, שאין להן מקום בזירת המשפט המודרנית. לפסיקה זו השפעה מכרעת על יכולתן של נשים להגיש תביעות לגירושין ולקבל את חלקן ברכוש והיא מהווה פגיעה חמורה בתא המשפחתי כולו, שכן היא עשויה לעודד תרבות של מעקבים בין בני זוג וחיפוש הוכחות לבגידה.
הצעת החוק
ראשית, מוצע לעגן בחקיקה ראשית את הלכת בית המשפט העליון הקובעת כי אם יש כוונת שיתוף בנכס ספציפי שהיה בבעלות אחד בני הזוג טרם נישואיהם, שווי הנכס יאוזן בין הצדדים, על אף האמור בסעיף 5(א) לחוק יחסי ממון, התשל"ג–1973.
הפסיקה פיתחה מבחנים שונים להוכחת כוונת שיתוף מעבר לקיומם של חיי נישואין משותפים, ובהם הוכחת "דבר מה נוסף" שיעיד על כוונת שיתוף בנכס הספציפי – לדוגמה, השקעה כספית משותפת בנכס, תשלום משכנתא, שיפוץ משמעותי או הבטחה שניתן להוכיח כי הסתמכו עליה.
עוד מוצע לקבוע באופן מפורש ובחקיקה ראשית שבגידה של בן זוג, לא תיכלל במניין השיקולים של בית הדין הרבני או של בית המשפט בקביעתם חלוקת רכוש בין בני זוג במקרי גירושין, אף לא במסגרת "נסיבות מיוחדות" המאפשרות סטייה מהחלוקה הקבועה כברירת מחדל בין בני הזוג.
הרציונל הוא כי תישמר ההפרדה הראויה בין שיקולים דתיים-מוסריים לבין סוגיות משפטיות-אזרחיות בנושאי רכוש הנוגעים לגירושין בין בני זוג.
הצעת חוק יחסי ממון בין בני זוג (תיקון – איסור פגיעה בזכות לאיזון בעת פקיעת נישואין בנסיבות של חוסר נאמנות מינית), התשע"ט–2018
הצעת החוק עדיין בשלביה המקדמיים והיא מיועדת לנטרל את הפגיעה הקשה שפגע בית הדין הרבני הגדול בזכויותיה של אישה בבית מגורים של המשפחה, פגיעה שאותה אישר בג"צ למרבה הצער. וזוהי הצעת החוק כלשונה, אשר מצויה עדיין בשלביה המקדמיים אך הרעיון הגלום בה הוא מבורך – אף אחד, גבר או אישה המתגרשים, לא צריך להיענש על התנהגות כזו או אחרת וגם לא בגין בגידה.
תיקון סעיף 8:
1. בחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג–1973[1], בסעיף 8 –
(1) האמור בו יסומן "(א)", ובו, אחרי פסקה (4) יבוא:
"(5) לקבוע כי שוויו של נכס מבין הנכסים המפורטים בסעיף 5(א)(1) שהוכחה לגביו כוונת שיתוף יאוזן בין בני הזוג;";
(2) אחרי סעיף קטן (א) יבוא:
"(ב) לא יראו בחוסר נאמנות מינית בין בני זוג נסיבה המצדיקה שינוי באיזון המשאבים כאמור בסעיף קטן (א).".
הרציונל מאחורי הצעת חוק זו הינו כדלקמן;
בשנת 1994 נפסקה בבג"ץ הלכת בבלי (בג"ץ 1000/92, בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול) שלפיה בתי הדין הרבניים חייבים לפסוק לפי הדין האזרחי לעניין חלוקת רכוש בין בני זוג.
הלכה זו קוימה פעמים רבות על ידי בתי הדין הרבניים ובמקרים שלא קוימה הרי שבית המשפט העליון בשבתו כבג"צ עמד על יישומה של הלכה זו.
לדוגמא, ב- בג"צ 4178/04 בו ייצגתי את האישה, התקבלה עתירה של אישה לביטול החלטת בית הדין הרבני הגדול שקבע שזכויותיו הסוציאליות של הבעל לא יהוו חלק מהרכוש המשותף בשל העובדה שיזמה את הפרידה. כפועל יוצא מכך האישה קיבלה את המגיע לה, דהיינו איזון משאבים בכל הנוגע לזכויות הפנסיה שצבר הבעל בתקופת החיים המשותפת של בני הזוג.
בפסק דין אחר, ביטל בית המשפט העליון את החלטת בית הדין הרבני הגדול וקבע שהזכויות הסוציאליות יהוו חלק מהרכוש המשותף של בני הזוג ללא קשר לבגידת האישה. בית המשפט הדגיש בפסיקתו כי: "הקביעה לפיה אין נענשים על בגידה למפרע על ידי נטילת הזכויות ברכוש המשותף, כוחה יפה בין אם הרכוש משותף מכוח הלכת השיתוף ובין אם חל עליו הסדר האיזון הקבוע בחוק. לפיכך, נסיבות המקרה אינן מצדיקות סטייה מכלל השוויון באיזון המשאבים" (בג"ץ 8928/06 פלונית נ' בית הדין הרבני, עמ' 286 לפסק הדין).
כבוד השופט ריבלין הבהיר בפסק הדין כי טענות לעניין חוסר נאמנות בין בני זוג אינן יכולות להקרין על זכויות רכושיות הנובעות מפירוק הנישואין והסביר כי:
"אין להעניש אדם על חלקו בפירוק היחסים על ידי סנקציות כלכליות במסגרת חלוקת הרכוש בין בני הזוג. פירוק התא המשפחתי הוא אירוע קשה וכאוב עד מאוד. במקרים מסוימים ניתן לראות באחד מבני הזוג כנושא באחריות גדולה יותר לפירוק היחסים מזו שנושא בה בן הזוג השני. אולם, אין להתמודד עם הקושי שבפירוק, ועם אשמתו של מי מהצדדים, בדרך של פגיעה כלכלית במסגרת חלוקת הרכוש של בני הזוג. יתרה מכך, תכופות יש קושי לדבר בהקשר זה במונחים של "אשמה". פירוק הנישואין הוא תוצאה של נסיבות מורכבות ובגידה כשלעצמה אינה הופכת את אחד מבני הזוג לאשם הבלעדי".
