הנאמן מבקש מבית המשפט המחוזי להורות על ביטול הענקה
בבית המשפט המחוזי בפני כב’ השופט חסדאי נדונה בקשת הנאמן לנכסי החייב, מרקדו ניסים, להורות על ביטול הענקה שביצע החייב לכאורה בזכויותיו בדירת מגורים הרשומה כיום על אשתו, הגב’ מרקדו רינה, בראשון לציון, באשר רישום הדירה על שם האישה הינו , לטענתו, רישום פיקטיבי.
הרקע הנוגע לנסיבות רכישת הנכס נשוא הסכסוך
בשנים 1983-1984 נקלע החייב לקשיים כלכליים בעקבות ניהול עסקי כושל.
בשנת 1986 עזב החייב את הארץ ועבר לארצות הברית.
בשנת 1990 חזר החייב ארצה, והחייב והאישה רכשו יחד בית ברח’ אלקלעי בראשון לציון, כאשר על הבית נרשמה משכנתא לטובת בנק הפועלים.
מאוחר יותר, משלא עמדו החייב והאישה בתשלומי המשכנתא, הדירה נמכרה בכינוס נכסים, ומדירה זו לא נותרה תמורה לחייב ולמשיבה.
ביום 20.05.2001 חתמה האישה על הסכם לרכישת דירת מגורים ברח’ אוסטשינסקי בראשון לציון, היא הדירה נשוא בקשת ביטול ההענקה דנן, וזו נרשמה על שם האישה בלבד.
החייב הסתבך קשות בעולם הפשע
במקביל, באותה התקופה, הסתבך החייב בעולם הפשע, והיה שותף בפרשת מרמה, במסגרתה החייב, יחד עם שלושה אנשים נוספים, התחזו ליורשים חוקיים של אנשים שנפטרו ובאמצעות זיוף תעודות זהות וזיוף צווי ירושה, משכו כספים מחשבונות בנק של הנפטרים בהיקף של כ- 3.2 מיליון₪ סך של 2,191,000 ₪ נגנבו בחודשים מאי-יולי 2001, וסך של 1,026,000 ₪ נגנבו לאחר מכן.
חלקו של החייב בתרמית בא לידי ביטוי בחלק המעשי- החייב הוא זה שהגיע לבנקים השונים בליווי המסמכים המזויפים ומשך את הכספים בפועל.
החייב ויתר השותפים הורשעו בהליך פלילי (ת.פ 40073-02) כאשר לאחר מכן הוגש ערעור לעליון- ע”פ 9788-03. בסופו של יום, במסגרת פסק דינו של בית המשפט העליון, נדון החייב שנות מאסר בפועל.
כעולה מתעודת השחרור של החייב, החייב ריצה את עונשו בגין מעשה זה (וככלל הנראה גם בגין עבירה נוספת) בין התאריכים 26.11.02-16.1.06. כן נקבע במסגרת ההליך הפלילי כי חלקו של החייב במעשה התרמית עמד על הסך של 60,000 ₪.
בקשת צו איסור הדיספוזיציה
טענות הנאמן
עוד קודם לבקשת ביטול ההענקה, הגיש הנאמן בקשה למתן צו איסור דיספוזיציה במסגרת בקשה בתיק פשיטת הרגל דנן. כאשר כבר במסגרת הבקשה לצו איסור דיספוזיציה הציג הנאמן את ראשית טענותיו לעניין ביטול ההענקה המבוקש.
לטענת הנאמן, מחקירת החייב במשרדי הנאמן על מעשה התרמית, הודה החייב בפניו כי גנב כספים משישה בנקים, כאשר בעבור כל בנק קיבל את חלקו בסך של 70,000 ₪, ובסך הכל 350,000 ₪, כאשר מאוחר יותר במהלך החקירה, חזר בו ואמר שקיבל סך של 300,000 ₪. זאת, על אף שבמסגרת ההליך הפלילי מתואר שהחייב קיבל את הסך של 60,000 ₪ בלבד בגין חלקו בפרשת התרמית.
לדעת הנאמן, בשים לב לסמיכות המועדים שבין רכישת הדירה (הסכם המכר נחתם כאמור לעיל במהלך חודש מאי 2001), לבין מכירת דירת המגורים הקודמת של החייב ואשתו במסגרת כינוס נכסים בגין אי עמידה בתשלומי המשכנתא לבנק המשכן (מכר דירה זו אושר ביום 27.6.2001 על ידי ראש ההוצאה לפועל), היה ברור כי בשלב זה החייב ואשתו הינם חסרי כל, ובוודאי חסרים סכומים משמעותיים היכולים לשמש אותם להחזיר את חובותיהם או לכל הפחות לפדות את דירת מגוריהם.
נוכח הודאת החייב בדבר קבלת הכספים בגין מעשה התרמית, אשר אירעה כזכור אף היא בתקופת המכירה, בין החודשים מאי-יולי 2001 ואף לאחר מכן, יש להסיק כי רכישת הדירה לא נעשתה אלא בכספי החייב שקיבל בגין חלקו בתרמית.
עוד ציין הנאמן כי במסגרת חקירתו טען החייב שאשתו רכשה את הדירה מכספי אביה, אולם משביקש הנאמן את מספר הטלפון של אשת החייב על מנת לחקור אותה על כך, סירב החייב לעשות כן.
בנוסף עלה מחקירת החייב כי הוא ואשתו מתגוררים בדירה עד היום, אולם לטענת החייב הוא ואשתו הינם פרודים, והחייב שוכר מאשתו חדר בדירה, בתמורה לדמי שכירות חודשיים.
תגובות האישה והחייב לבקשת צו איסור הדיספוזיציה
לטענת האישה, הסכום שקיבל החייב לחלקו בגין מעשה התרמית עומד על הסך של 60,000 ₪ בלבד, כפי שנקבע בהליך הפלילי, כאשר לעניין זה מבקשת האישה להסב תשומת לב לכך שהחייב נוצל על ידי עבריינים, ולכך שלא אותרו כל הכספים שנגנבו חרף מאמצים שנעשו לשם כך.
עוד ציינה האישה בתגובתה (ללא תצהיר) כי הדירה נרכשה מכספי הוריה, כי ברשותה פס”ד משנת 1997 המעיד כי לה ולחייב אין רכוש משותף, כי לא חלה בינה לבין החייב הלכת השיתוף, וכי החייב מתגורר בדירתה מטעמים הומניים.
החייב בתגובתו טען כי במהלך החקירה הטעה אותו הנאמן לחשוב כי קיבל בגין כל בנק ממנו גנב סך של 70,000 ₪, שכן נאמר לו שכך כתוב בפסק הדין, כאשר לטענת החייב הוא אמר שאיננו זוכר, וייתכן שזהו הסכום.
לאחר תגובת הכנ”ר בבקשה, בה עמדת האחרון על אי הצגת אסמכתאות לרכישת הדירה ואי הגשת תצהיר מטעם החייב והאישה, הגישה האישה ביום 7.4.14 תצהיר, במסגרתו חזרה על עמדתה בבקשה, וכן צירפה מספר אסמכתאות הנחזות ככל הנראה להוות אסמכתאות בגין רכישת הדירה (במסגרת צירוף התצהיר לא צירפה האישה התייחסות מילולית לעניין האסמכתאות, והן צורפו ללא הסבר וביאור).
הבקשה לביטול הענקה
במסגרת בקשתו חזר הנאמן על עיקרי בקשתו לצו איסור דיספוזיציה, כאשר הוסיף כי לאחר חקירות שערך בנושא קבלת התמורה בסך של 60,000 ₪ כאמור בהליך הפלילי, עולה כי סכום זה נקבע לאחר חקירת החייב במשטרה ביום 13.9.01, וגם שנתיים לאחר מכן, במסגרת חקירתו בביהמ”ש המחוזי בת”א בהליך הפלילי, חזר החייב על טענה זו ואין ראיה אובייקטיבית בדבר חלקו של החייב בשלל בהתקבל ממעשה התרמית.
עוד הוסיף הנאמן כי במסגרת חקירתו את האישה לא הציגה האישה אישור על הסך של 90,000 ₪ שעמדו לרשותה לטענתה בבנק ולא תמכה את גרסתה בתיעוד.
גרסה זו סותרת את גרסת החייב באשר למקורות המימון של הדירה. כך, בחקירת החייב במשרדי הנאמן טען האחרון כי הדירה נרכשה מכספי הוריה של אשתו, בעוד שבחקירת החייב במסגרת ההליך הפלילי שהתנהל בבית המשפט המחוזי טען החייב כי הדירה מומנה באמצעות הוריה של אשתו, אחותה, ודודה שלה שהינה הבעלים של חברת התעופה טאוור.
בנוסף התייחס הנאמן לאסמכתאות לתשלום שהציגה אשת החייב במסגרת תגובתה לתגובת הכנ”ר מהן לא ניתן לומר כי היא ו/או הוריה אכן שילמו את הסכומים בפועל וכי אין לכך ביסוס.
זאת ועוד, בחקירת אשת החייב טענה האחרונה כי בתקופה בה רכשה את הדירה לא היה לה שום קשר עם החייב, והקשר התחדש רק בשנת 2006, עת החייב השתחרר מהכלא.
דא עקא, מחקירה שערך הנאמן למוכר הדירה, מר רולניק, ביום 13.5.14, טען מר רולניק כי אשת החייב רכשה את הדירה יחד עם החייב, כי החייב היה שותף לתהליך, ואף כאשר סיירו החייב ואשתו בדירה, טען החייב כי האמבטיה אינה לטעמו והוא מעוניין לשפצה.
תגובת האישה לבקשה לביטול הענקה
לטענת האישה, הנאמן לא הרים את הנטל המוטל עליו להראות כי הדירה נרכשה מכספי החייב.
כמו כן, משנקבע במסגרת ההליך הפלילי בבית המשפט המחוזי בת”א- בת.פ 40072-02 , כי החייב קיבל לידיו את הסך של 60,000 ₪, מושתק הנאמן מהעלאת טענה הסותרת החלטה זו.
אשר לטענת הנאמן כי החייב היה שותף להליך המכירה, נטען כי אין להכיר בעדות זו בהיותה עדות שמיעה.
האישה בחרה שלא להגיב לסתירה שבין טענותיו של מוכר הדירה, מר רולניק, בדבר רכישת הדירה יחד עם החייב, כאשר בחקירתה טענה שהחייב ביקר בדירה לראשונה בשנת 2006, וכן לא הגיבה לתמיהות הנאמן בדבר המקורות הכספיים לרכישת הדירה, בהתייחס לנספחים שצירפה לתצהירה במסגרת הבקשה לצו איסור דיספוזיציה.
כל שחזרה עליו האישה היה כי הדירה נרכשה מכספי הוריה ומכספי משכנתא, כאשר הוסיפה כי הדירה נרכשה גם מכספי תמורת הדירה הקודמת.
תגובת החייב
בתגובתו מלין החייב כנגד פרוטוקול החקירה, בו נכתב כי החייב עצמו הודה כי קיבל את הסך של 300,000 ₪. לטענת החייב, אין לקבל את דבריו בפרוטוקול, שכן הרישום הינו רישום מפי הנאמן, וחתימת החייב על הפרוטוקול נעשתה כאשר היה נסער, ולא היה במצב נפשי ובערנות שאפשרה לו לנהל דין ודברים על תוכן הפרוטוקול.
לעניין זה מפנה החייב לתצהיר שנתן בעניין ושצורף לתגובתו. כאן המקום לציין כי מעיון בתצהיר טוען החייב כי סובל מאובדן זיכרון, לחצים וחרדות בשל אירוע מוחי שעבר, וכי נוכח זאת, כמו גם חקירתו הקשה והמלחיצה של הנאמן, אמר את שאמר.
עוד טוען החייב כי מכל מקום הסכום אותו קיבל כתוצאה מפרשיית המרמה כבר הוכרעה במסגרת ההליך הפלילי, שכן החייב ביצע את שביצע בשליחות מארגני התרמית, שאף עקבו אחריו ביציאתו מהבנק ולא אפשרו לו ליטול נתח גדול יותר מהכספים שגנב.
לבסוף טוען החייב כי אף אם הוא והאישה הינם בני זוג, הרי שהם סיגלו לעצמם אורח חיים של הפרדה רכושית מוחלטת.
תשובתו המשלימה של הנאמן
בתגובתו המשלימה עמד הנאמן על כך שהחייב והאישה אינם מתייחסים למקורות מימון רכישת הדירה, או לסתירה בגרסאות שהעלו לעניין זה, חרף התמיהות בעניין עליהם הצביע בבקשתו.
כמו כן טען הנאמן כי ההכרעות במסגרת ההליך הפלילי אינם מהוות מעשה בית דין כנגדו, באופן המשתיק אותו מלטעון כנגד הסכום שקיבל החייב בגין חלקו במעשה התרמית, שכן אין מתקיימים במקרה דנן יסודותיו של השתק פלוגתא.
עוד לטענת הנאמן, הרי שהוא עומד בנטל הראיה הנצרך להליך אזרחי, קרי, מאזן ההסתברויות.
ביום 20.7.15 התקיים דיון בבקשה, במסגרתו נחקרו מוכרי הנכס, מר וגברת רולניק.
החלטת בית המשפט לעניין ביטול הענקה – הפן הנורמטיבי
סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל, העוסק בהענקה בטלה, קובע כהאי לישנא: העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן.
העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכוח ההענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר-פירעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה.
“הענקה”, לעניין סעיף זה – לרבות כל העברה, אך למעט הענקה –
בשל נישואין ולפניהם;
לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת-ערך;
לאשת המעניק או לילדו או לטובתם, של נכס שהגיע למעניק אחרי נישואיו בזכות אשתו.
מוסד ביטול ההענקה בהליכי פשיטת רגל בחקיקה ובפסיקה
על מהותו של מוסד ביטול הענקה בהליכי פשיטת רגל והרציונאליים העומדים מאחוריו, עמד בית המשפט העליון, בין היתר, באחד מפסקי הדין המרכזיים שיצאו בעניין, במסגרת ע”א 5709/99 לוין נ’ שילר, עו”ד, פ”ד נה(4) 925: “מטרתו של סעיף 96 הינה לבטל בתנאים מסוימים הענקות נכסים שנעשו על-ידי חייב ללא תמורה נאותה לפני תחילת פשיטת הרגל, אשר תוצאתן הינה הקטנת מאסת הנכסים שלו, תוך סיכון כי כאשר ייכנס לפשיטת רגל תעמוד יתרה קטנה יותר לחלוקה בין נושיו. הרעיון ביסוד הוראה זו הוא, בתמצית, כי בגדר התקופה הקובעת הקודמת לתחילת פשיטת הרגל הענקת נכס על-ידי חייב ללא תמורה או בתמורה מופחתת פוגעת בכושר הפירעון שלו כלפי נושיו ומצדיקה את ביטולה כדי לקדם את אינטרס הציבור בהגנה על הנושים בכפוף לנסיבות מיוחדות שעניינן יידון להלן (ש’ לוין, א’ גרוניס פשיטת רגל [23], בעמ’ 309 ואילך)”.
ובהמשך נכתב:
“ההענקה שבה מדבר סעיף 96 אינה מחייבת קיומה של כוונת תרמית מצד המעניק במובן של העדפת נושה אחד על פני אחרים, או אף כוונה להבריח נכסים מפני הנושים או כל פגיעה אחרת בעיקרון מוסרי. גם קיומם של טעמים אובייקטיביים להעברת נכס, שאינם קשורים בנושים, עשוי להכשיר את הקרקע לביטול הענקות …………. תמצית הרציונל לביטול ההענקות היא בכך כי בפרק זמן מוגדר הקודם למעשה פשיטת רגל, כאשר אדם יודע שמצבו הכלכלי מצוי בשפל, עליו להיות בראש ובראשונה הוגן כלפי נושיו בטרם יהא נדיב כלפי קרוביו, ועליו לדאוג לשלם את חובותיו בטרם ייתן מתנות לאחרים”.
על מי מוטל נטל ההוכחה
לעניין נטל ההוכחה בדבר התמלאות התנאים בבקשת ביטול הענקה, נקבע:
“לעניין נטל ההוכחה יש להבחין בין שני התנאים החלופיים שיש להוכיחם כדי להגן על הענקה מפני ביטול. לעניין התנאי הראשון משמיע סעיף 96(ב) עצמו כי הנטל הוא על מקבל ההענקה להוכיח את כשרות-הפירעון של החייב בעת ההענקה אם ברצונו למנוע את ביטולה. נטל השכנוע בעניין זה רובץ על המערערת המתנגדת לביטול ההענקה …………….. אשר לסייג האחר להגדרת הענקה שניתן לבטלה, הדן בהעברה לקונה בתום-לב ובתמורה, לא פירש המחוקק על מי נטל ההוכחה להוכחת הסייג. שאלה זו נדונה בע”א 5578/93 נדב נ’ הנאמן על נכסי פושט-הרגל אליעזר נדב…………………….. כאן הוכרע ברוב דעות כי על הנאמן, בתורת מעוניין בביטול ההענקה, להוכיח את כל היסודות העובדתיים שבבסיס עילת תביעתו, לרבות היסודות השליליים שבמסגרת החריגים המפורטים בסעיף 96(ג). אלא שמאחר שמדובר ביסודות שליליים, שלעתים מצויים בידיעתו המיוחדת של הצד שכנגד, כמות ההוכחה הנדרשת מהנאמן כדי לצאת ידי חובת הראיה המוטלת עליו היא קטנה, ואם לא תובא ראיה לסתור מצד הנתבע, יורם נטל השכנוע החל עליו …..
הבחנה בין הענקה שנעשתה שנתיים קודם לפשיטת הרגל לבין הענקה שנעשתה 10 שנים קודם לכן
בפש”ר (תל אביב) 1395/08 עו”ד אלון ריחני נ’ יורם הר מלך (בפש”ר) ……………….נפסק בין היתר, כי הפקודה מבחינה בין הענקות שבוצעו עד שנתיים לפני פשיטת רגלו של החייב, שדינן בטלות בלא קשר לשאלת כושר פרעונו של החייב באותה עת, לבין הענקות שבוצעו בתקופה שבין שנתיים עד עשר שנים קודם לפשיטת הרגל, שאזי בטלותן מותנית בשאלת כושר פרעונו של החייב במועד ביצוע ההענקה.
מן הכלל אל הפרט – דיון והכרעה על ידי בית המשפט
במרכז בקשתו מבקש למעשה הנאמן לטעון כי הדירה נרכשה דה פקטו מנכסי החייב, כך שלמעשה הוא הבעלים האמיתיים של הדירה, וכי רישום הדירה על שם האישה, הינו רישום פיקטיבי, ונועד להרחיק את הנכס ממסת נכסי החייב ולהבריחו מנושיו, ולפיכך דין רישום זה כדין הענקה שדינה להתבטל מפני הנאמן, מכוח דיני פשיטת הרגל.
בניגוד לטענות החייב והאישה, בכל הנוגע למימד הזמן שבבקשה, הרי שהבקשה דנן עומדת בתנאי הסף לפי סעיף 96(ב) כי ניתן להגיש בקשות לביטול הענקה עד עשר שנים מיום שנעשה החייב פושט רגל. זאת, שכן רכישת הדירה והתשלום עבורה בוצעו בשנת 2001, בעוד שהחייב הגיש את בקשתו לפשיטת רגל בשנת 2006, וצו כינוס לנכסיו ניתן בשנת 2007. לעניין זה תשומת הלב כי רלוונטי כלל הייחוס ויראו פשיטת רגל כחלה למפרע מהזמן שבו נעשה מעשה פשיטת רגל שבגללו ניתן צו כינוס, כאשר לפי סעיף 5(4) לפקודת פשיטת הרגל, “מעשה פשיטת רגל” הינו, בין היתר, בקשת חייב להכריזו כפושט רגל.
לעניין הטענה כי החייב קיבל סכומי כסף גבוהים בגין מעשה התרמית. במסגרת טענה זו נשען הנאמן על הודאת החייב במסגרת חקירתו, כי קיבל עבור כל בנק ממנו גנב, סך של 70,000 ₪ ובסך הכל סך של 300,000 ₪. הנאמן מציין כי אומנם שגה החייב בחישוביו, שכן 70,000 ₪ עבור שישה בנקים שנשדדו צריכים לעמוד סך הכל על הסך של 420,000 ₪, אולם לדידו אין הדבר מפחית מעוצמת ההודאה.
לעניין זה הממצאים הם כי הודאת החייב הינה אוטנטית, משהחייב נחקר טרם שקיבל ייעוץ משפטי מעורך דין כפי שנעשה בהמשך הדרך, ומשהחייב חתם, בהיעדר ראיה אחרת לסתור, מרצונו החופשי על פרוטוקול החקירה.
ההודאה נמצאה כהודאה אותנטית ותקפה, הרי שהלכה היא כי הודאת בעל דין הינה התבטאות של בעל דין בע”פ, בכתב או בהתנהגות שיש בה משום הודאה בקיומה של “עובדה” במובן הרחב של המושג לרבות “זכות” הדרושה להוכחת עניין השנוי במחלוקת בין הצדדים הודאת החייב מחייבת אותו, פועלת לחובתו ומונעת ממנו כעת להתכחש לאמור בגדרה.
באשר לטענת החייב והאישה כי משנקבע במסגרת ההליך הפלילי שנוהל כנגד החייב בעניין מעשה התרמית, כי החייב קיבל בגין חלקו במעשה התרמית את הסך של 60,000 ₪, הרי שהדבר מהווה השתק כנגד הנאמן, מקובלת על בית המשפט דווקא טענת הנאמן כי הדבר אינו מהווה מעשה בית דין כלפיו, בהתאם לדיני השתק פלוגתא כפי שאלו נתקבעו בפסיקה.
כפי שעמד על כך הנאמן, הרי שהשתק פלוגתא יכול שיקום רק בין אותם בעלי דין, בעניין פלוגתא שכבר נדונה בהידיינות קודמת בניהם, כאשר כלפי הצד שכנגדו מועלית טענה זו, ניתן יומו בבית המשפט ביחס לאותה פלוגתא, וההידיינות הסתימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית המשפט באותה פלוגתא, בקביעת ממצא פוזיטיבי.
מאחר ולא מתקיימת זהות בין בעלי הדין, שכן במסגרת ההליך הפלילי שנוהל כנגד החייב, לא היה הנאמן, ואף לא נושי החייב, כלל צד להליך, שנוהל למעשה אל מול המדינה בלבד ושותפיו האחרים של החייב למעשה המרמה לכל היותר. משאין מדובר באותם בעלי דין, ואף לא בין בעלי דין שקיימת ‘קרבה משפטית’ בניהם, הרי שלא קם בעניינו השתק עילה כלפי הנאמן, ואין אף צורך לבחון את יתר התנאים הנדרשים לקיומה של השתק פלוגתא.
עוד עולה מנסיבות החיים של החייב והאישה, בתקופה בה נרכשה הדירה, יש בהן ללמד לכאורה על מצבה הפיננסי הירוד של האישה כבר בעת רכישת הדירה. דירת המגורים הקודמת של החייב והאישה ברח’ אלקלעי בראשון לציון, נרכשה, גם לטענת האישה, על ידי החייב והאישה יחד, לטענת האישה- על מנת לנצל הטבות של משרד השיכון, וכאשר כעולה מכתבי הטענות, התגוררו החייב והאישה בדירה זו יחד.
עוד עולה, כי משהחייב והאישה לא עמדו בתשלומי המשכנתא השוטפים, פעל הבנק המשכן למימוש זכויות החייב והאישה באותה דירת המגורים באמצעות כונס נכסים. כמו כן, כפי שעולה ממכתבו של כונס הנכסים דאז, עו”ד סטמרי, שצורף לבקשת ביטול ההענקה, הדירה הנ”ל נמכרה לאחר אישור ראש ההוצאה לפועל ביום 27.6.2001, כאשר לאחר המכירה לא נותרה יתרת תמורה לחלוקה לבני הזוג.
בנסיבות אלו מסקנה הגיונית היא כי אם שדירת מגורים נמכרת במסגרת כינוס נכסים בשל אי עמידה בתשלומי משכנתא, יש בכך כדי להצביע כי מצבו הפיננסי של בעל הדירה אינו מן המשופרים, וכי אין ברשותו ממון משמעותי, למצער לא באופן נזיל, שאילו היה הדבר כך, הדעת נותנת כי אותו בעל דירה לא היה מגיע למצב של פיגור בתשלומי המשכנתא עד כדי מכירת הדירה בכינוס נכסים, או לכל הפחות מסדיר את חוב המשכנתא שלו, על מנת למנוע את מכירת דירת מגוריו.
בכל הנוגע לטענת הנאמן כי אופן רכישת הדירה יש אף בו לתמוך בבקשתו, מצא בית המשפט לנכון לקבל אף טענה זו; כך למשל, במסגרת תגובת האישה לבקשת צו איסור הדיספוזיציה, טענה האישה כי לאחר פינויה מדירת המגורים הקודמת שלה ושל החייב, אשר מומשה על ידי הבנק המשכן, עזב החייב את הדירה והתגורר אצל חבר. כמו כן, במסגרת חקירתה אצל המנהל המיוחד טענה האישה במפורש כי לא היתה בקשר עם החייב בתקופה בה נרכשה הדירה. הצהרות אלו עומדות בסתירה להצהרות שניתנו על ידי מוכרי הדירה, שלהם אין עניין אישי בתוצאה נשוא הליך זה.
הנאמן חקר ובדק עניין זה עם מוכרי הדירה דאז, מר וגברת רולניק, כאשר מר רולניק אישר הן בחקירתו אצל הנאמן, והן מאוחר יותר במסגרת חקירתו בדיון שבפני מיום 20.7.15, כי החייב והאישה יחד באו להתרשם מהדירה, כאשר החייב אף טען בפניו כי משהו בשירותים לא מצא חן בפניו והוא מתכוון “להרוס הכל ולבנות הכל מחדש” וכי הן החייב והן האישה ביקשו שניהם יחד להתמקח על סכום קטן במחיר וכי החייב והאישה הגיעו יחד כמה פעמים, וכי ההתרשמות הכללית הייתה שהינם זוג.
אף הגב’ רולניק בחקירתה, אישרה נוכחות החייב בהליך המכירה. לדבריה, הרי שהחייב התמקח קצת על המחיר, ושהוא אמר לה מסיבוב בדירה שהוא רוצה לשנות דברים, לזיכרונה את האמבטיה.
בחקירה נגדית שנערכה לבני הזוג רולניק, לא נסתרה גרסתם ויש ליתן אמון בעדותם בהיותם עדים ניטרליים חסרי אינטרס אישי. עדותם של בני הזוג מחזקת את גרסת הנאמן כי החייב היה חלק בלתי נפרד מרכישת הדירה ופעל כמי שרוכש אותה (יחד עם אשתו) בפועל. לא ניתן להצביע על אינטרסים זרים שבבסיס עדותם של בני הזוג רולניק.
הנאמן הרים את הנטל המוטל עליו בהתאם לסעיף 96 לפקודת פש”ר
בנסיבות העניין, נפסק כי הנאמן הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו בדין האזרחי, בהתאם לתנאיו של סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל.
לעניין זה, הודאת החייב בדבר קבלתו סכום כספי גבוה יותר מהסכום שנקבע בהליך הפלילי (הודאה אשר כאמור לא נמצא לנכון להתעלם ממנה), בדיוק בתקופה בה נרכשת הדירה, בשים לב כי דירת המגורים הקודמת של בני הזוג כונסה בכינוס נכסים בשל אי עמידה בתשלומי המשכנתא של החייב והאישה, עניין שיש בו כשלעצמו להוות ראיה לכאורה למצב כלכלי ירוד, כאשר הסכם המכר של הדירה נחתם ביום 20.05.2001 עוד קודם שהדירה הקודמת נמכרה, וכאשר ממילא ממכירת הדירה הקודמת לא נותר לחייב ולמשיבה דבר, ובהינתן שהחייב היה מעורב באופן פעיל ברכישת הדירה (ולעניין זה מקובלים על בית המשפט לגמרי עדוית הזוג רולניק בחקירותיהם, כאשר לזוג רולניק אין כל אינטרס זר בבקשה דנן, וכאשר עדותיהם לא נסתרו בחקירה הנגדית), לרבות סיורים בדירה, הערותיו של החייב במהלך הסיור כי הוא רוצה לשפץ את השירותים/אמבטיה, ומעורבותו בתשלומים לדירה, הן בדרך התמקחות על מחיר, והן בשיחת הטלפון לגב’ רולניק בה ביקש דחיה של אחד התשלומים בגלל אמונה תפלה של אשתו – מהווים אינדיקציות שדי בהן לעניין הטענה כי כמחצית ממקורם הכספי של תמורת הדירה הינם מאת החייב, וכי רישום הדירה על שמה של האישה בלבד הינו רישום למראית עין, ומהווה הענקה בטלה.
משהרים הנאמן את הנטל המוטל עליו בעניין זה, הרי שהנטל להפריך את טענות הנאמן עובר אל כתפי האישה והחייב. לעניין זה, הרי שבשום שלב, לא העלתה האישה טענות מבוססות ומבוררות לעניין מקורם של כספי רכישת הדירה, וכל שנטען היה כי הדירה מומנה בעזרת הוריה ומכספים שהיו לה, כאשר יוער כי גם טענות אלו לוו בסתירות מסוימות.
כך למשל במסגרת חקירתה בפני המנהל המיוחד טענה האישה כי עובר לרכישת הדירה היו ברשותה סך של 90,000 ₪ ואילו היתרה מומנה באמצעות הוריה והלוואה מהבנק, ובסיכומים מטעמה כתבה האישה כי הדירה ממונה באמצעות כספי הדירה הקודמת, הוריה והלוואה מהבנק.
כך או כך, הרי שהאישה לא הציגה ראיות פוזיטיביות לרכישת הדירה על שמה. האישה במסגרת תגובותיה לבקשת ביטול ההענקה, וכן במסגרת הסיכומים שהגישה לאחר מכן, בחרה להתעלם כליל מטענות הנאמן לעניין המקורות הכספיים של התשלומים לדירה.
בשים לב למסמכים המהותיים אשר לא הוצגו על ידי האישה ולעובדה כי לא מצאה אף להעיד את הוריה או קרובי משפחה אחרים מטעמה, כמי שלטענתה הלוו לה כספים, הרי שמחדליה אלו מיוחסים לחובתה באופן הפועל לרעת גרסתה, שלא נמצאה מוכחת כמתחייב (ר’ ע”א 548/78 שרון נ’ לוי, פד”י לה (1) 736; ע”א 2275/90 חימה נ’ רוזנברג פד”י מז (2) 605, 614).
בית המשפט מוסמך להסיק מסקנות מהדרך בה צד להליך מנהל את ענייניו
בע”א 9656/05 שוורץ נ’ רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע”מ (פורסם בנבו, 27.7.2008), נפסק בין היתר: “לעתים, הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, באופן דומה לראייה נסיבתית, וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראייה. התנהגות כגון דא, בהעדר הסבר אמין וסביר – פועלת לחובתו של הנוקט בה, שכן היא מקימה למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראייה, היא הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה. ת.א. (ת”א) 1599/05 ישרופ מלונות נ’ מלון עדי אילת (פורסם בנבו, 27.6.12); ת.א.(ת”א) 2100/09 שמש נ’ הלוי.
בכל הנוגע לחריגים לסעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל, אשר הרלוונטי בענייננו הינו החריג הקבוע בסעיף 96(ג) לפקודת פשיטת הרגל, הרי שרף ההוכחה המוטל על בעל תפקיד, כפי שנקבע בפסיקה, הינו קטן, באשר מטבע הדברים המידע לעניין זה מצוי אצל הצדדים בניהם בוצע ההענקה. לפיכך, ככל ולא תובא ראיה לסתור מצד הנתבע, יוטל נטל ההוכחה עליו.
הנאמן הרים את הנטל גם בעניין העדר תמורה בגין הדירה והעדר תום לב
במקרה זה הנאמן הרים את הנטל גם בעניין היעדר תמורה ותום לב, אשר הינם מקנים הגנה לנתבע מקבל ההענקה, בהתאם לסעיף 96(ג) לפקודת פשיטת הרגל, כך שגם בעניין זה עובר כעת הנטל אל כתפי האישה.
לעניין היעדר תמורה, הרי שהאישה לא הראתה בשום שלב כי כנגד רישום הדירה על שמה העניקה לחייב תמורה כלשהי, מלבד טענה שנטענה בלשון רפה במסגרת סיכומי החייב כי יש לראות בביצוע ההענקה, ככל וייקבע כי מדובר בהענקה, הענקה כנגד חוב המזונות שחב החייב למשיבה.
משטענה זו לא הוכחה כדבעי והועלתה רק בשלב זה, לא מצא בית המשפט כל צורך להידרש אליה. נוכח קביעה זו הרי שאין צורך להידרש גם לסוגיית תום הלב, שכן מדובר בתנאים מצטברים, כאשר מעבר לצריך יוער כי גם עניין תום ליבה של האישה הינו פגום ומוטל בספק, ודי בניסיונותיה לטשטש את אופן רכישת הדירה.
אשר על כן נפסק כי לחייב מחצית הזכויות בדירה ויש לעדכן את הרישום בהתאם.
כפועל יוצא מכך והיות החייב פושט רגל יכול הנאמן לממש את הדירה כדי לסלק חובותיו של החייב ככל שניתן ולחלק את התמורה בגין חלקו באופן יחסי בין נושיו.