חוק הירושה מאפשר ליורש על פי דין להסתלק מחלקו בירושה
סעיף 6 לחוק הירושה מתיר לאדם שאמור לרשת עיזבון או חלק מעיזבון של אדם שהלך לבית עולמו – להסתלק מחלקו בירושה. ההסתלקות עצמה אינה יכולה להיות לטובת כל אחד אלא מצומצמת לקרובי משפחה מדרגה ראשונה. וזוהי לשון הסעיף:
- לאחר מות המוריש וכל עוד לא חולק העזבון רשאי יורש, בהודעה בכתב לרשם לעניני ירושה, או לבית המשפט כאשר הענין הועבר אליו לפי סעיף 67א, להסתלק מחלקו בעזבון, כולו או מקצתו או ממנה שהוא זכאי לה על פי צוואה, כולה או מקצתה.
- מי שהסתלק מחלקו בעזבון, רואים אותו במידה שהסתלק כאילו לא היה יורש מלכתחילה; אין הסתלקות לטובת אדם אחר, אלא לטובת בן-זוגו, ילדו או אחיו של המוריש.
הסתלקות מירושה הינה דבר מקובל בין בני משפחה. כך למשל מקובל מאוד כי כאשר אחד ההורים נפטר, מסתלקים הילדים מחלקם בירושה לטובת ההורה שנותר בחיים ויש לראות בכך מחווה של כבוד כלפי ההורה הנותר בחיים.
כך ההורה שנותר בחיים ויורש את מלוא העיזבון אינו תלוי בילדים או ברצונם הטוב. הסתלקות כזו תחשב בדרך כלל כהסתלקות מקובלת הנעשית בתום לב ובלא שיש כוונה נסתרת מאחוריה.
לעומת זאת במידה ואדם שחב כספים לנושים שונים מסתלק מחלקו בירושה, כאשר אין ספק שיש לו חובות כלפי אחרים – עשויה פעולה זו להיחשב כפעולה מחוסרת תום לב ובסמכות בית המשפט לפסול הסתלקות מירושה.
ארבעה מקרים בהם בית המשפט פסל את ההסתלקות וביטל אותה:
1. הסתלקות אב מעיזבון בתו לטובת האם, כאשר הוא זה אשר גרם למותה בתאונת דרכים, כאשר לא היה מבוטח ולקרנית זכות שיבוב.
למסקנה כי הסתלקות האב מהיותו יורש של עיזבון בתו (בחלקים שווים ביחד עם אם הקטינה) – בטלה, מגיע סגן הנשיאה כב’ השופט אלון גביזון, כאשר הוא דן במקרה בו קטינה כבת חצי שנה נהרגה בתאונת דרכים כאשר במכונית נהג אביה ללא ביטוח וזאת ב- ת”ע (ב”ש) 43928-05-17.
נוכח העובדה שההורים זכאים לפיצוי כספי בגין אובדן בתם הפעוטה, הוגשה על ידי ההורים תביעת פיצויים כנגד קרנית, המשפה ניזוקים בתאונות דרכים כשאין ביטוח לנהג הרכב.
הורי הפעוטה שנהרגה עתרו לקבלת צו ירושה כדי להגיש תובענה כנגד קרנית, ואביה הסתלק לטובת אמה מכל חלקו בעיזבון. רשם הירושות נתן צו ירושה בקבלו ובאשרו את תצהיר ההסתלקות של האב וניתן צו ירושה אחר הפעוטה המנוחה המזכה את אמה במלוא העיזבון. זאת עשה האב ככל הנראה בשל העובדה כי קרנית יכולה לחזור אליו בתביעת שיבוב, מאחר ולא היה מבוטח, כך שקרנית תוכל לשים את ידה על הפיצוי שיקבל האב מכוח חוק הפלת”ד.
ההסתלקות מהירושה לטובת האם נועדה להבריח את הכספים שהאב עתיד לזכות בהם כתוצאה מההליך המשפטי
לטענתה של קרנית כל מטרת ההסתלקות האב מהעיזבון היא למנוע מקרנית אפשרות לגבות את השיפוי וההחזר המגיע לה ע”פ דין מחלקו של האב בעיזבון וזאת מכוח סעיף 9 לחוק הפלת”ד.
ההורים לא הרימו את נטל ההוכחה המוטל עליהם ולא הסבירו את פשר ההסתלקות
תצהיר הסתלקותו של האב שהוגש לרשם הינו חלול וסתמי, וההורים עצמם לא נתנו כל טעם או הסבר להסתלקות זו. האב והאם, אשר נמנעו מלהעיד, לא הרימו את נטל ההוכחה המוטל עליהם כי אכן מדובר בהסתלקות שנעשתה בתום לב.
נסיבות הסתלקותו של האב מעיזבון בתו המנוחה מובילות למסקנה היחידה האפשרית כי האב ביקש לאפשר לאשתו לקבל בדלת האחורית את הכסף אותו קרנית לא הייתה משלמת לו אלמלא לא היה מסתלק.
האם יש לבטל את הסתלקותו של האב מעיזבון בתו המנוחה?
בית המשפט מוצא לנכון במקרה זה להיעתר לבקשה קרנית ולבטל את צו הירושה שניתן ולקבוע כי שני ההורים גם יחד יורשים את בתם המנוחה וכי הירושה תחולק בחלקים שווים ביניהם.
המשמעות של הכרזה זו הינה כי אם קרנית תחוייב לשלם פיצוי להורי הקטינה המנוחה הרי שהיא תוכל לחזור לאב ולתבוע ממנו את נזקיה נוכח העובדה שלא דאג לביטוח בגין הרכב, ונהג ברכב חרף העדר ביטוח.
עקרון תום הלב מצודתו פרושה על כל מערכת המשפט
בית המשפט מתרשם כי צודק ב”כ קרנית כי למרות שחוק הירושה מכיר בזכותו של אדם להסתלק מעיזבון, תוך שאינו מחייבו לפרט את סיבת הסתלקותו עת הוא מגיש בקשתו לרשם הרי שהעיקרון הנורמטיבי המוחל על הסתלקות “כפעולה משפטית” באמצעות סעיף 61 (ב) לחוק החוזים, הינו עקרון “תום הלב” המעוגן בסעיף 39 לחוק החוזים.
דיני הירושה לא נועדו להכשיר פעולות משפטיות פסולות ובכלל זה פעולות שנעשו מתוך כוונת מרמה, הברחת נכסים מנושים, חוסר תום לב ועוד.
כעקרון וככלל אדם רשאי להסתלק מעיזבון ואין בהסתלקות עצמה משום התנהגות שלא בתום לב. הסתלקות מעיזבון יכול ותחשב לפסולה וכפעולה שנעשתה בחוסר תום לב כאשר המניע שעמד מאחוריה הינו מניע פסול.
הנטל עבר מקרנית אל האב
במקרה זה והגם שתחילה רבץ נטל ההוכחה והשכנוע על קרנית, להוכיח כי הסתלקותו של האב נעשתה שלא בתום לב וממניע פסול, סבור בית המשפט כי בנסיבות הקיימות נטל זה “התהפך” ועבר לפתחו של האב, שלכל הפחות היה צריך ליתן הסבר וטעם להסתלקותו.
הצטברותן של העובדות לעיל, יחדיו עם היותו של האב יורש ע”פ דין של בתו יחדיו עם רעייתו, כאשר לקרנית זכות סטטוטורית לחזור בתביעת שיבוב לנהג הרכב (מכוח סעיף 9 לחוק הפלת”ד), די בהם כדי שתעלינה תמיהות ושאלות באשר לסיבת הסתלקותו של האב מעיזבון בתו המנוחה, ובאופן שנטל ההוכחה יעבור לפתחו ובאופן שבו הוא זה שיצטרך ליתן טעם והסבר לסיבת הסתלקותו.
אין מחלוקת עובדתית כי במועד אירוע התאונה נהג האב ברכב כשלרכב אין ביטוח חובה בתוקף. כן אין מחלוקת עובדתית כי לאב עבר תעבורתי הכולל פסילות קודמות, ובגין התאונה בה נהרגה בתו הוגש נגדו כתב אישום ורישיון הנהיגה שלו נפסל לתקופה של 10 שנים.
האב חתם על כתב ההסתלקות מהירושה ביום 26/12/16, דהיינו כ- 3 חודשים בלבד לאחר אירוע התאונה הטרגית בה נהרגה בתו, כאשר חתימתו זו נעשתה בפני אותו עורך הדין המייצג אותו ואת האם בתביעה הנזיקית. כתב ההסתלקות נחתם על ידי האב סמוך לאחר הגשת התביעה הנזיקית.
לא הוגש כל תצהיר מטעם מי מההורים המפרט את סיבת הסתלקותו של האב באף אחד מן ההליכים, ויתר על כן, האב לא התייצב לשלושת הדיונים אשר התקיימו, מבלי שנתן כל הסבר לאי התייצבותו לשני דיונים כאשר ביחס לדיון הראשון נטען על ידי בא כוחו כי הוא נמצא בבדיקה רפואית.
ב”כ ההורים סירב לבקשת ב”כ קרנית להסיר את חסינות באי כוחם של ההורים לצורך זימונם למתן עדות.
משבחרו האב והאם שלא להגיש כל תצהיר מטעמם באשר לסיבת הסתלקות האב מהעיזבון הבת המנוחה, ולמעשה בחרו שלא למסור כל גרסה ביחס להסתלקות, ברי כי האב לא הרים את נטל ההוכחה והשכנוע שעבר לפתחו.
כפי שהאב בחר שלא למסור כל גרסה באשר לסיבת הסתלקותו, כך גם בחר שלא למסור גרסתו באשר לנסיבות בהן נהג ברכב ללא ביטוח חובה ואשר מכוחן יכולות לקום לו טענות הגנה למול תביעת החזרה של קרנית.
התוצאה, אם כן, מצדדת בעמדת קרנית ומביאה לביטול ההסתלקות מהירושה.
2. פסק דין סיטין כפסק דין מנחה בעניין הסתלקות
ב- ע”א 4372-91 סיטין נגד סיטין מט (2) 120 נקבעו אמות המידה מתי הסתלקות תעלה כדי חוסר תום לב: “אבן הבוחן לשלילת תום ליבו של אביטל הנה, האם השימוש בזכות ההסתלקות נעשתה על מנת לסכל את זכויות אשתו (והנושה בן צבי שפרש מהמרוץ עקב ההסכם עם המערער), או מטעם ריאלי אחר”.
דהיינו קיימת הבחנה בין הסתלקות מירושה שנעשתה על מנת לסכל זכויות של נושה ובין הסתלקות בעלת טעם אחר שיש בו היגיון. כדברי כב’ השופט גייפמן ב- ת”ע (ת”א) 8670/99 מוטולה נ’ בנק דיסקונט אשר בחן את המניע להסתלקות: “הדין אומנם מתיר הסתלקות מעיזבון, אולם הפעולה המשפטית נעשתה מתוך מניע פסול כדי לגרום נזק לזולת”.
ב- ע”א 4372/91 סיטין נ’ סיטין, פ”ד מט (2) 120 דן בית המשפט בתוקף הסתלקות, כאשר היא נועדה למנוע מנושים לגבות את חובם, נפסק כי:
“כאשר בבסיסה של ההסתלקות ניכרת רמייה או כוונה לפגוע בזכויות צדדים סמוכים, על בית המשפט להעמיק ולבחון את נסיבות הפעולה מחוץ לגדרי חוק הירושה, על מנת שלא יינזקו האחרונים בברכתו של החוק. הוראות החוק אינן מיועדות, בבחינת תכליתן, לשמש כסות למבקש לגרוע מזכויותיהם של בעלי התביעות כנגדו ועל כן פעולה מעין זו הינה שימוש לרעה בזכות משפטית וניתן לבטלה… האכסניה הראויה יותר לבחינת תוקפה של הסתלקות מירושה במסגרת המשפט הפרטי הינה דרישת תום הלב”.
מבחן המניע והכוונה
הסתלקות כשלעצמה אינה פסולה, גם אם תוצאתה היא פגיעה בצד שלישי. מי שטוען שההסתלקות מהעיזבון לא הייתה כדין צריך להרים את נטל ההוכחה.
המבחן לבחינת פסלות ההסתלקות אינו מבחן התוצאה בלבד אלא גם מבחן המניע והכוונה. על הטוען כי ההסתלקות נעשתה שלא כדין להוכיח לא רק את תוצאתה הפסולה, אלא גם כי המניע להסתלקות הייתה פסולה.
בנסיבות מסוימות ולאחר הצגת ראיות מסוימות, יכול ונטל ההוכחה והשכנוע יתהפכו ויעברו מהטוען כי ההסתלקות נעשתה שלא בתום לב אל המסתלק, שאז הוא זה שיצטרך להוכיח, בבחינת נטל שכנוע משני, כי פעל בתום לב עת הסתלק מהעיזבון (רע”א 922/06 ויינשטיין נ’ בנק הפועלים).
3. מי שויתר על חלקו בירושה לא ייחשב כחסר דיור מבחינת משרד השיכון
כך קיבל בית המשפט את עמדת משרד השיכון וקבע כי אדם שהסתלק מחלקו בירושה לטובת אחותו וכפועל יוצא מכך ויתר על חלקו בדירה, הוא העותר במקרה זה כנגד משרד השיכון – לא ייחשב לחסר דיור ולא יהיה זכאי לדיור ציבורי מטעם משרד השיכון.
אדם המסתלק מחלקו בירושה אינו בגדר “חסר דירה”. הנוהל מתיישב עם ההלכה, ההיגיון והסבירות.
הדיור הציבורי סובל ממחסור חמור במשאבים ואדם מחויב בהקפדה על קיום הנהלים כלשונם ובאורח דווקני. העותר אינו עומד יותר בנהלים, על אף מצוקתו, והחרגתו תפגע באחרים אשר זכאותם לדיור ציבורי/סיוע בעינה עומדת ותהא בבחינת מדרון חלקלק שאין לאפשר את קיומו.
בעצם הירושה בה זכה העותר, הוא איבד את זכאותו לדיור ציבורי ואינו נמנה על מניין “חסרי דירה”, חרף וויתורו על חלקו בירושה לטובת אחותו. על פי החוק והנהלים, בהיותו יורש – בין אם החזיק בירושה ובין אם הסתלק – איבד העותר את זכאותו לדיור ציבורי ולסיוע בשכר דירה.
חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, תשנ”ח-1998 קובע את התנאים שיש לעמוד בהם לצורך הכרה בזכאות לדיור ציבורי: “זכאי” – מי שמתגורר בדירה ציבורית תקופה של חמש שנים לפחות, ואין בבעלותו, או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים;
העותר טוען כי נהלי המשיב הנכנסים בגדר חקיקת משנה אינם יכולים לפגוע בזכויות יסוד ללא אישור המחוקק. בענייננו, אין לוועדה הציבורית סמכות לפגוע בזכותו החוקתית לקורת גג, זכות שהוכרה כבעלת תוקף חוקתי.
לחילופין, טוען העותר בהסתמכו על הוראת סעיף 6(ב) לחוק הירושה, התשכ”ה – 1965 לפיו “מי שהסתלק מחלקו בעזבון, רואים אותו במידה שהסתלק כאילו לא היה יורש מלכתחילה”, ללמדך, כי הסתלקותו מהירושה מוציאה אותו מכלל יורש ומחזירה אותו למעמדו כ’חסר דירה’. את טענתו סומך העותר על עת”מ (ת”א) 1188/03 שבתאי נ’ מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון, שם נקבע כי הסתלקות מירושה כמוה כאילו לא היה יורש מלכתחילה.
העותר טוען, כי אף אם לא היה מסתלק מהעיזבון, לא היה בידו לדאוג לקורת גג עבור משפחתו, וזאת בשל מורכבות יחסי היורשים, בדגש על ה”בלעדיות” שנתנה אמו המנוחה לאחותו על אחת משתי הדירות. בנסיבות אלו, לא היה לאל ידו ליהנות מהירושה בה זכה, מה גם שחלקו היחסי מזערי והוא לא היה נותן לו פתרון מגורים.
מעצם הירושה בה זכה, העותר איבד את זכאותו לדיור ציבורי ואינו נמנה על מניין ‘חסרי דירה’, חרף וויתורו על חלקו בירושה לטובת אחותו. על פי החוק והנהלים, בהיותו יורש – בין אם החזיק בירושה ובין אם הסתלק – איבד העותר את זכאותו לדיור ציבורי.
לעניין זה ראה עע”מ 2653/13 חדידא נ’ עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע”מ: “אמת נכון הדבר, מצבו של המערער אינו פשוט, אלא שעלינו לשוות לנגד עינינו את כלל הנזקקים הזכאים לדיור ציבורי, אֵלו שקוֹלם לא תמיד נשמע. הקפדה שוויונית בכגון דא על הוראות החוק ונהלי “עמידר” ומשרד הבינוי והשיכון הריהי הכרח בל יגונה, לרווחת הכלל. צרכי עם ישראל מרובים, והמשאבים מועטים. רחמנות יתרה על המערער, כמוה כהתאכזרות אל אחרים הממתינים שנים ארוכות לתורם”.
היקף הירושה בה זכה העותר, העומד על כמיליון ₪ – נכבד, הגם שמימושה כרוך בקשיים. העותר וויתר על חלקו זה מרצון ומבחירה, לאחר שהוכרז כיורש. במעשהו, הוציא עצמו העותר מחסות החוק לדיור ציבורי ועל כן, אין הוא זכאי ליהנות מהזכויות על פיו, השמורות ל’חסר דירה’ בלבד.
אין לקבל את טענתו, לפיה הסתלקותו מחלקו בירושה לטובת אחותו ‘החזירה’ אותו למעמד של ‘חסר דירה’. אמנם, סעיף 6(ב) לחוק הירושה התשכ”ה-1965, קובע כי “מי שהסתלק מחלקו בעיזבון, רואים אותו במידה שהסתלק כאילו לא היה יורש מלכתחילה”, אולם מדובר באדם שהסתלק טרם הכרזתו כיורש.
בענייננו, העותר הוכרז תחילה כיורש ולאחר מכן, בחר לוותר על חלקו לטובת אחותו. תימוכין למסקנה זו ניתן למצוא ב- ד”נ 43/74 מוניץ נ’ דקלו, ל(1) 242 שם נקבע כי יורש שהסתלק מירושתו לטובת אחר לאחר שהוכרז כיורש, אין לראותו כמי שלא ירש מלכתחילה, אלא כמי שביצע עסקה בחלקו בירושה.
לאור האמור לעיל מגיע בית המשפט למסקנה כי העותר, שהסתלק מהירושה שירש רואים אותו כמי שיש לו דירה במונחי ההגדרות של הדיור הציבורי ואין הוא זכאי לדיור ציבורי, הגם שאין כאן עניין של תום לב או מעשה פסול.
4. הסתלקות מירושה על מנת לחמוק מנושים ולא לשלם את החוב נפסלת בדרך כלל כאשר הטענה מוכחת בהליך הפש”ר – פש”ר 47660-03-10
הנאמן בפש”ר ביקש לבטל את צו הכינוס שניתן לחייב מאחר ולטענתו של הנאמן, נודעו לו עובדות חדשות שהועלמו ממנו על ידי החייב, מהם עולה שאבי החייב נפטר והחייב היה זכאי לחלקו בעיזבון המנוח. רק לאחר מתן ההפטר, הוגשה בקשה לצו ירושה והחייב חתם על תצהיר הסתלקות.
החייב השיב לבקשה וטען שהוא לא נהג בחוסר תום לב המצדיק ביטול של צו ההפטר. ב”כ החייב טען שלא כל הסתלקות מירושה של חייב מהווה חוסר תום לב.
בתצהירו, אישר החייב את העובדות שטען הנאמן, אך טען כי לא התכוון להברחת זכויות אלא סבר שאמו שנותרה בחיים היא היורשת של אביו.
בית המשפט דוחה את טענות החייב וקובע כי החייב הסתיר מהנאמן רכוש משמעותי אשר ירש במשך ניהול ההליך. בבקשתו למתן צו הפטר (אחרי שאביו המנוח נפטר), טען החייב כי אין לו רכוש או כספים לסילוק חובותיו.
זאת ועוד מבקשות שונות שהוגשו על ידי הנאמן והחייב, עולה שבניגוד להצהרתו, היו לחייב נכסים פיננסיים; בסופו של דבר, נקבע מתווה להפטר שהביא בחשבון את מצבו של החייב והנכסים אשר התגלו על ידי הנאמן והוצהרו על ידי החייב. בכל הבקשות והתגובות שהגיש החייב לאחר בקשתו למתן הפטר, לא הזכיר הוא שאביו נפטר וכי הוא זכאי לרבע מהזכויות בדירת המגורים.
עתה מסתבר שלחייב היה נכס משמעותי, אותו הסתיר מבעל התפקיד ומבית המשפט. גם אם נכונה טענתו שהוא סבור שנכון היה שהוא יסתלק מהעיזבון לטובת אימו, היה עליו להודיע לנאמן על פטירת אביו, כדי שהדברים יישקלו.
לא ניתן לקבל את טענת החייב שהוא לא ידע שיש לו זכויות בעיזבון אביו. החייב היה מיוצג בהליך פשיטת הרגל. בנוסף, החייב ואימו המתינו עד שקיבל החייב הפטר ורק כשנה וחצי לאחר מתן ההפטר, הגישו הם בקשה לצו ירושה.
גם אם לא היה החייב מודע לחובתו לדווח על פטירת אביו לנאמן, נוכח הרכוש המשמעותי שהתגלה, ונוכח הדיבידנד הנמוך שחולק לנושים, יש לחדש את ההליכים, כדי להגדיל את הדיבידנד שיחולק לנושים.
האם יש הבדל בין הסתלקות לפני חלוקת העיזבון או אחריה?
סעיף 6 לחוק קובע כי:
(א) “לאחר מות המוריש וכל עוד לא חולק העיזבון רשאי יורש, בהודעה בכתב לבית המשפט, להסתלק מחלקו בעיזבון…”
(ב) “מי שהסתלק מחלקו בעיזבון, רואים אותו במידה שהסתלק כאילו לא היה יורש מלכתחילה…”.
הרציונל העומד מאחורי דרישת המחוקק בסעיף 6 לחוק, כי ניתן להסתלק רק “כל עוד לא חולק העיזבון” הוא כי מי שכבר קיבל את חלקו, לא יכול להסתלק, לאחר שבחר לרשת את המנוח ובקבלתו את חלקו בעיזבון, גילה דעתו כי הוא אינו מעוניין לרשת.
מי שמסתלק מירושה נחשב כמי “שלא היה יורש מלכתחילה“, ברור כי אם היורש כבר קיבל את חלקו אזי בפועל הוא כבר ירש את המצווה. ברם, אם המסתלק לא קיבל דבר מהעיזבון, כמו במקרה דנן, הוא רשאי להסתלק מחלקו בעיזבון, אף אם יתר היורשים נטלו חלק מזכויותיהם בעיזבון. שהרי, המסתלק שלא קיבל דבר מהעיזבון כלל לא גילה דעתו שהוא מעוניין לרשת.