ס”נ ביהמ”ש לענייני משפחה בירושלים כב’ הש’ פלקס קבע בהחלטה כי אין עילה משפטית לתבוע אדם על כך שלא גילה לאשתו על נטייתו המינית טרם נישואין והורה למחוק על הסף תביעה על סך חמישה מיליון שקל, שהוגשה על ידי אישה ואמה, שלטענתן רימה, סידר, הונה והטעה אותן כאשר הציג עצמו כאיש דתי והטרוסקסואל בעוד בעצם הוא נואף, בוגד והומוסקסואל.
לפיכך דחה בית המשפט את התובענה על הסף ואף לא אפשר לברר אותה. ביני לביני סבורה אני כי הערכאה הנכונה לדון בעניינים מסוג זה הינה בית הדין הרבני, שם יש משמעות לדברים אלו, שכן בית הדין הרבני מחייב לעיתים בכתובה בעל שקיים מערכת יחסים עם אישה אחרת, וזאת בנסיבות מתאימות, ולא אחת מחוייב גבר בוגד המכונה “רועה זונות” על פי ההלכה, בכתובה ובתוספת כתובה, כולה או מקצתה.
כך גם זכיתי לפני מספר שנים במלוא הכתובה של אישה – 175,000 ₪ – אותה ייצגתי בבית הדין הרבני בנתניה, מאחר ובעלה התגלה כהומוסקסואל, וטענתו כי הדבר התגלה לו רק לאחר לידת הילדים – לא התקבלה על ידי הרכב בית הדין, וכאמור חוייב הבעל במקרה זה במלוא הכתובה.
מכאן שנראה שהערכאה הנכונה לפניה בעילה מסוג זה הינה בית הדין הרבני, ולא בית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט לענייני משפחה אינו נוטה לעסוק בנושאים כגון בגידה או נטייה מינית, ואין הוא רואה בנושאים אלו עילה לחיוב כספי.
הרקע לתביעה
בני הזוג, שניהלו אורח חיים דתי-חרדי והביאו שלוש ילדות לעולם, ונקלעו ב-2015 למשבר שבעקבותיו התגרשו וניהלו הליכים משפטיים שונים.
התביעה דנן הוגשה כנגד האיש, על ידי האישה ואמה מכוח עילות חוזיות. תמצית התביעה הוא הטענה, כי הנתבע הומוסקסואל, אשר חי “חיים כפולים” והסתיר את נטייתו המינית, ועל כן, התחזות האיש והטעייתו את האישה הביאו אותה להינשא לו ולהוליד עמו ילדות, כאשר המטרה היחידה שעמדה בפניו לשיטתן הייתה – להשתלט על כספי האישה ומשפחתה ולהשתמש באישה כסיפור כיסוי לאמת.
התביעה התבססה על הטענה כי הבעל לשעבר גרם לשתיים נזקים כלכליים ונפשיים בכך שהסתיר את האמת על אודות נטייתו המינית.
מנגד, בבקשת האיש לדחות את התביעה מבלי לדון בה הוא טען כי אין בבסיסה כל עילה משפטית וכל מטרתה היא לגרום לו לוותר ולהיכנע בסכסוך המשמורת על הבנות, כשלדבריו אשתו משתמש בהונה הרב כדי להתעמר בו אף שברור לה שהתביעה חסרת סיכוי.
איפה עובר הגבול בין המשפט לבין חיי המשפחה?
סגן הנשיא פלקס קיבל את בקשת האיש והורה על מחיקת התביעה על הסף מחמת היעדר עילה אם כי הפריד בין החמות לבין האישה.
לגבי החמות נקבע כי התביעה צריכה להימחק משום שכל טענתה נסמכת על הונאת בתה לכאורה, מבלי שפירטה כלל מהי עילת התביעה שלה, להבדיל מזו של בתה.
לגבי האישה השופט לא סבר כי אפשר לחייב אדם בפיצוי נזיקי או חוזי על כך שהפר את חובת הגילוי שלו כשלא גילה לזוגתו על אודות נטיותיו המיניות.
השופט תהה היכן עובר קו הגבול בנוגע להפיכת חובת הגילוי בין בני הזוג לזירה משפטית. “האם נכון הוא, כי המשפט יעסוק בשאלות המצויות בנבכי אישיותו של האדם ופרטיותו”, תהה.
והרי ברור שלא רק נטייה מינית היא דבר שבני אדם מסתירים אלא נושאים רבים נוספים אותם אין הם רוצים לחשוף בפני בני זוגם, שמא ייראו באורח שונה בעיניהם. טיבם של אנשים שהינם מעוניינים להראות טוב יותר בעיני הזולת ואינם מגלים את חולשותיהם.
תוהה בית המשפט האם בן זוג שלא מגלה שעבר גמילה מאלכוהול או גמילה מהתמכרות לפורנו נחשב למי שביצע עוולה נזיקית? ומה לגבי מצב שבו אישה לא גילתה לבעלה עם כמה אנשים קיימה יחסים לפניו? האם גם במקרה כזה אפשר להכיר בעילת תביעה נגדה? האם יעלה על הדעת כי אישה שטענה כי הינה בתולה והתברר כי לא כך פני הדברים – חשופה לעילת תביעה מצד בעלה.
לאחר סקירת עמדות שונות שהובעו בפסיקה, השופט סבר כי אמת המידה במקרה הנוכחי נקבעת לפי השאלה האם מעשי הבעל גרמו לנזק ברור וישיר לגרושתו. תשובתו הייתה שלילית. לכל היותר, קבע, נגרמו לאישה שברון לב ואכזבה שאינם מוכרים כעילה נזיקית. “… פרידתם של מי שקיימו ביניהם קשר רומנטי, שהיא מאורע שכיח אשר אין ספק כי כרוכים בו רגשות עזים, אינה מקנה לכשעצמה, תרופה במשפט”, נכתב בפסק הדין.
אציין כי רואה אני באפשרות לתבוע בשל הפרת הבטחת נישואין מעין סתירה לעיקרון הכללי לפיו אין אפשרות לתבוע בשל כישלון חיי הנישואין או אפילו על בגידה, שקרים שסופרו במהלך חיי הנישואין, ניאוף וכיוצ”ב. כך גם מי שהבטיח להינשא וחזר בו לא צריך לשלם על טעותו, וכך גם זוג שנכשל בחיי הנישואין אינו צריך להיקנס כספית בגין אי הצלחת חיי הנישואין, תהא הסיבה אשר תהא.
נפסק בבית המשפט העליון כי בגידה וניאוף אינם מקנים זכות לפיצויים
השופט הוסיף עוד כי לדעתו ההלכה הידועה שקובעת כי בגידה אינה מקנה עילת תביעה לבן הזוג הנבגד חלה גם על מקרים של הסתרת נטיות מיניות לפני הנישואים וגם מטעמי מדיניות משפטית ראויה וחשש מפני מדרון חלקלק שיציף את בית המשפט בתביעות לפיצויים לאחר פרידה בגין אי גילוי מידע כזה או אחר לפני הנישואים.
לפני מספר שנים נקבע בהליך שהגיע עד לפתחו של בית המשפט העליון כי בגידה אינה מזכה בכל פיצוי כספי וכי אין לקנוס מי שבחר שלא להיות נאמן לתא המשפחתי ולבגוד.
טענות הבעל
עוד טען הוא, כי על פי ההלכה היהודית מקרים מעין אלה יש לפתור באמצעות התחייבות בגין הכתובה ובבית הדין הרבני; כאשר הליך זה הוגש בחוסר תום לב על ידי האישה, לאחר שהעלתה זה מכבר טענותיה האמורות במסגרת הליכי הכתובה בפני בית הדין הרבני, ולאחר שבית הדין הרבני דחה טענותיה במלואן.
טענות האישה ואמה – החירות לנהוג כהומוסקסואל היא רק צד אחד של המטבע. החירות שלא להיות נשואה להומוסקסואל היא הצד האחר של המטבע.
התובעות הפנו לדברי כבוד השופט א’ ברק בע”א 98/5258 פלונית נ’ פלוני לפיהם “דיני החוזים בישראל אינם נעצרים על סף הבית המשפחתי”. עוד טענו, כי גם מבחינה חוזית מוסד הנישואין הוא חוזה שבכריתתו מכפיף את הצדדים להתחייבויות אותן עליהם לכבד לאחר הנישואין.
לעניין זה מדגישה האישה, כי היא אינה טוענת שאין לאיש חירות להיות הומוסקסואל, אלא טענתה לחירותה שלה להחליט שלא להינשא להומוסקסואל ולא לקיים עם הומוסקסואל יחסי אישות, על אחת כמה וכמה לאור חינוכה בבית דתי אורתודוכסי. יש משהו בטענה זו והיא שובת לב.
חירות זו לדבריה, נשללה ממנה עקב מעשי המרמה של האיש, ולפיכך קמה לזכותה עילת תביעה חוזית של היעדר תום לב, מתוך מרמה, הטעיה והפרה של ההסכם, מכוחה יש לה זכות לטעון לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה עקב שלילת חירותה זו.
חובת הנאמנות והגילוי המלא בין בני זוג והתנהלות בתום לב בנישואין
ככלל, כאשר בני זוג מחליטים להינשא חלה עליהם החובה לנהוג בתום לב זה כלפי זו, שכן הם מבקשים להטיל על עצמם מערכת של זכויות וחובות, וזאת מתוך גמירות דעת המבוססת על מידע מלא ככל שניתן אודות בן הזוג, אשר ניתן בתום לב. פשיטא, כי בין בני זוג נוצרים אפוא יחסי אמון מיוחדים, המבוססים בין השאר על כנות וגילוי האמת, יחסי אמון אשר התא המשפחתי ניזון מכוחם.
תמ”ש 05/14022, תמ”ש 05/14022 תמ”ש 02/7613 מ.ח’ נ’ ג’.ח’ ועוד ועוד.
האם עצם העובדה כי יחסי הנישואין בנויים באופן עקרוני על אמון הדדי בדרגה גבוהה, מלמדת בהכרח על קיומה של חובה משפטית (להבדיל מחובה מוסרית או אחרת), לפיה על בן זוג אחד לגלות לבן הזוג השני כל עובדה חשובה, או לפחות כל עובדה שיכולה להיחשב כביטוי של חוסר נאמנות?
התשובה אינה שחור/לבן ואינה פשוטה כלל.
אין להתעלם ממורכבות יחסי הנישואין, רגישותם וההבדלים הקיימים בין מקרה למקרה ובין זוג לזוג, כאשר המקרים השונים רבים מספור ומגוונים ללא גבול, קיימת שאלה כללית עד כמה ניתן להסדיר את יחסי המשפחה, ובכלל זה היחסים שבינו לבינה, באמצעות כלים משפטיים.
האם בכוחו של המשפט לקבוע מה יספר איש לאשתו, והאם זה מתפקידו של בית המשפט להכתיב מה תגלה אישה לבעלה? מדובר בשאלות סבוכות שנדמה שעדיין לא נמצאה להן תשובה במשפט הישראלי.
האם קיימות התחייבויות מובנות מעצם הנישואין?
הכרה בתוקפם של חוזים מסוג זה, לרבות הסכם להינשא, מבטיחה הגנה משפטית נאותה גם לנפגעים במעגל המשפחתי – האינטימי, תוך הכרה בכך שגם הפרה של התחייבויות במרחב המשפחתי והזוגי גוררת עלויות ונזקים. ראו: דברי כב’ הנשיא ברק ב- ע”א 5258/98.
לפיכך, הכירו למשל בפסיקה בעילת תביעה חוזית להפרת הבטחת נישואין, וזאת גם כאשר זו ניתנה על ידי אדם נשוי תמ”ש 23663-06-18 ט.ס. נ’ ד.ס. אך ישנן דעות הקובעות כי בית המשפט אינו צריך לעסוק בהסדרת יחסים רגשיים שכן לא מוטל עליו לספק תרופה לרגשות פגועים וללב דואב כפי שקבע כב’ השופט ריבלין בהיותו בדעת מיעוט.
בשל ייחודיות התא המשפחתי, קבעה הפסיקה גם במישור הנזיקי, כי על אף שדיני הנזיקין אינם נעצרים על מפתן התא המשפחתי, אין לאפשר להם מסלול אוטומטי ו”חלק”, ועל בית המשפט לנקוט משנה זהירות לפני שיכניס את דיני העוולות הנזיקיות לפתחו של המרחב המשפחתי, ולבחון היטב האם הסוגיה המובאת לפניו ראויה לידון או שמא הנזק יעלה על התועלת.
כך אף קבע בית המשפט העליון ב- ע”א 2034/98 אמין נ’ אמין, קיימים גבולות ברורים לפלישת המשפט לתוך מרקם המשפחה, והגם שאין ספק כי כל ילד זקוק לאהבת הורים, והיא בגדר צורך חיוני בעבורו, “…הענקת אהבה היא מעבר ליכולת ההשגה של החוק, שידו גם כבדה וגם קצרה בתחום הנפש..”.
כללים המכתיבים התנהגות אינם חופפים בהכרח את העולם המשפטי
לדברי השופט פלקס, לצד עולם המשפט, קיימים כללים אחרים המכתיבים את התנהגות בני האנוש, לרבות בני זוג נשואים, וביניהם – כללי המוסר, הדת, האמונה ועוד. לא תמיד קיימת חפיפה מלאה בין הכללים הללו. לעיתים עולם המוסר מורה לנו כך, אך ידו של עולם המשפט תקצר מלהושיע.
הכלל הוא כי עולם המשפט לא נועד להכתיב את התנהגות הצדדים בעת הנישואין, ואף ראוי כי בית משפט ימשוך את ידו מקביעות שמשמעותן הסדרת חיי הנישואין, כב’ השופט ניצן סילמן ב- תמ”ש 1847/04 פלוני נ’ פלונית.
בשולי הדברים נצטט מדברי השופט ארז שני לעניין תובענות בין בני זוג מתגרשים: הבה נזכור כי לא מעט פסיקה הורתה לבית המשפט למעט מלהתערב בתא המשפחתי ולהקטין העיסוק בתובענות נזיקיות אשר נועדו “ליישב חשבונות”, מקום שאין בכך ערך של ממש (וראה: עמ”ש (מרכז) 56871-01-16 מ. ז. כ. נ’ ע. ז. כ).
כך או כך, כאשר בני זוג מתגרשים מגיעים להגשת תביעות נזיקיות וחוזיות ביניהם הדבר מעיד על כך שהם מתקשים להגיע להסכם גירושין כולל, כי תיק הגירושין בעצימות גבוהה, וכי ירחק היום בו יגיע להסכם גירושים ויחסי ממון שישים קץ למחלוקות ביניהם.
