טובת הילד
סרט בכיכובה של אמה תומפסון המככבת כשופטת, אשר צריכה להכריע האם ליתן טיפול רפואי מציל חיים אם לאו, לקטין אשר הוריו מתנגדים לטיפול בשל אמונתם הדתית, יצא אל האקרנים בתקופה האחרונה, והוא מציג אחת מן הדילמות, אחת מני רבות, עמן צריך להתמודד שופט בית המשפט לענייני משפחה.
אין ספק כי זוהי אחת מן הדילמות היותר קשות בהן שופט נדרש להכרעה, ואין הכרעה בסוגיה כזו דומה להתלבטות באשר לגובה המזונות שיש לפסוק, או סוגיה אחרת שגרתית יותר בדיני משפחה, כגון חלוקת רכוש, למשל.
עסקינן במקרה בו ההורים שהינם האפוטרופסים הטבעיים מסרבים לתת לבנם טיפול, טיפול שאם לא יקבל, סביר עד מאוד כי לא יאריך חיים. הסרט עוסק בקונפליקט בין דבקות באמונה דתית, לבין הרצון הטבעי בחיים.
הסרט מבוסס על רב המכר של איאן מקיואן (מי שכתב את רב המכר “כפרה” ועוד). פיונה מיי היא שופטת מכובדת ועסוקה שרגילה להחליט החלטות הרות גורל בתחום המשפחה על בסיס יום יומי, לעיתים קרובות על חשבון הזמן עם בעלה (באופן סמלי אין לה כמובן ילדים והילד שלגבי חייו תיתן הכרעה יש ויהיה הילד הסמלי שלה). בעלה מתוסכל כי אין לה זמן עבורו, והשופטת מושקעת בעבודתה על חשבון חיי המשפחה שלה, ואינה מערבת בין העולמות כלומר בין עבודתה לחייה הפרטיים.
כאמור, ברגע של משבר אישי ביחסיה עם בעלה, פיונה מתבקשת לשפוט בתיק חדש שסובב סביב אדם, בחור צעיר ומבריק, עם השקפת עולם שהיא מתקשה להבין.
המפגש בין השניים יהיה בעל השלכות רגשיות עצומות גם בשביל אדם בן ה-18 וגם בשבילה, וישנה את חייהם של השניים.
הדילמה הניצבת בפני השופטת היא כבדת משקל: הוריו של הנער חברים בקהילת “עדי יהוה”, וזו אוסרת על מתן וקבלת תרומת דם. מנגד תרומת הדם נדרשת כדי להציל את חיי הילד ואין פתרון רפואי אחר. על מנת להכריע בתיק – הכרעה הנושאת עמה גם מימד של מירוץ כנגד הזמן – פועלת השופטת באופן בלתי שגרתי, ומגיעה לבקר את הנער בבית החולים, ומתוודעת אליו, לאישיותו ולהשקפת עולמו.
הכרעתה מצילה את חייו, ומתפתח ביניהם קשר מיוחד וחריג. עד כאן הסרט ומכאן לחיים האמיתיים.
ככלל, אין לתת טיפול רפואי לקטין עד גיל 18 ללא הסכמת ההורה או האפוטרופוס, שממנה בית המשפט לענייני משפחה. ישנם מקרים בהם מרשה החוק בישראל לקטין החל מגיל מסויים לקבל החלטה בעצמו ועבור עצמו – ללא הסכמת הוריו.
המתווה המשפטי ביחס לקטין ולטיפול בו
במקרה של קטין, הזכות והצורך בהסכמה מדעת לטיפול רפואי נתונה להוריו מכוח היותם האפוטרופוסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים (ר’ ס’ 14 לחוק הכשרות המשפטית).
בסעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית נקבע כי: אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה והזכות לדאוג לצרכי הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה ולמשלח-יד ועבודתו, וכן שמירת נכסיו, ניהולם ופיתוחם; וצמודה לה הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום מגוריו, והסמכות לייצגו.”
אף על פי שלשונו של סעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית אינה מתייחסת לבריאותו הגופנית של הקטין, נקבע בפסיקתו של בית המשפט העליון כי אחריות ההורים טומנת בחובה גם את הדאגה לבריאות הקטין – ע”א 506/88 שפר נ’ מדינת ישראל, פ”ד מח (1) 87.
מהם המקרים בהם לא נדרשת הסכמת ההורה לטיפול רפואי בקטין?
טיפול רפואי בקטין שהורהו הורשע או מואשם בביצוע עבירת מין או אלימות כלפיו
אם אחד מההורים הורשע בביצוע עבירת מין או אלימות כלפי ילדו, או מתנהל נגדו משפט פלילי בשל עבירה כזו, לא תידרש הסכמתו של אותו הורה לטיפול רפואי באותו ילד ולא יימסר לאותו הורה מידע לגבי טיפול רפואי באותו ילד.
בדיקה וטיפול רפואי שגרתי בקטין שמלאו לו 14
רופא רשאי לבצע בדיקה או טיפול שגרתי בקטין שמלאו לו 14 שנה, גם ללא הסכמה מפורשת של הורה וגם ללא נוכחות מלווה מטעמו, בתנאי שהקטין עצמו נתן הסכמה מדעת לבדיקה או לטיפול הרפואי.
יש לוודא כי האבחנה וההמלצה לטיפול יימסרו ויוסברו לקטין בשפה המובנת לו ויימסרו לו במכתב המיועד להוריו.
בטרם יבוצעו בדיקות וטיפולים נוספים שאינם שגרתיים וכן במקרה שיש חשד לבעיה רפואית חמורה או כזו המצריכה מעקב וטיפול נוסף, על המטפל לזמן את ההורים או לשוחח עמם טלפונית, למסור להם את המידע ולקבל את הסכמתם. אם הקטין מתנגד לכך או כאשר יש חשש שפנייה להורים תפגע בקטין או בהיענותו לטיפול או תסכן את שלומו יש לערב עובד סוציאלי לפי חוק הנוער.
הפסקת הריון
קטינה בכל גיל הזקוקה להפסקת הריון רשאית להסכים בעצמה לפעולה, ללא צורך בידיעת הוריה או בהסכמתם. המניע לכך ברור שכן יהיו הורים שיתנגדו להפלה יזומה ויפעילו לחץ על הבת, לחץ הנובע מהשקפת עולם או ממניעים דתיים, כאשר גישתם של ההורים לא בהכרח משרתת את טובתה או את רצונה של הקטינה.
במקרים המתאימים, יערב המוסד הרפואי בטיפול גם עובד סוציאלי או פקיד סעד לשם הבטחת שלומה של הקטינה אך המידע לא יובא לידיעת הוריה אם לא הסכימה לכך במפורש.
בדיקה לגילוי נגיפי איידס (HIV)
במקרים מסוימים רשאי קטין לבצע בדיקת דם לגילוי HIV גם ללא ידיעת הוריו וללא הסכמתם.
אם מלאו לקטין 14 שנה, רשאי לבצע בדיקה לגילוי איידס באחד מהמרכזים שהוכרו לעניין זה על ידי שר הבריאות. הבדיקה טעונה אישור רופא באותו מוסד רפואי.
אם גילו של הקטין נמוך מ-14 שנה, נדרש אישור צוות הכולל רופא ועובד סוציאלי.
ההיגיון העומד מאחורי כלל זה ברור, שכן יש בבדיקת איידס בכדי לחשוף את הוריו של הקטין בפני מידע שהקטין לא מעוניין בהכרח שיהיה בידיעתם, כגון במקרה של קטין או קטינה הומוסקסואל/לסבית.
בית המשפט לנוער יכול, לפי בקשה של פקיד סעד, להורות למסור תוצאות חיוביות של בדיקת איידס גם להוריו של הקטין, על אף התנגדותו.
אשפוז פסיכיאטרי
קטין מעל גיל 15 רשאי לסרב לאשפוז פסיכיאטרי שדורשים הוריו (או האפוטרופוס שלו), וכן הוא יכול לבקש להתאשפז בבית חולים פסיכיאטרי או במחלקה פסיכיאטרית למרות התנגדות הוריו – אך כל זאת רק באישור בית משפט לנוער.
קטין מתחת לגיל 15 יכול גם הוא להתנגד לבקשה של הוריו או האפוטרופוס שלו לאשפז אותו במחלקה פסיכיאטרית או בבית חולים פסיכיאטרי, ובמקרה כזה יועבר העניין לוועדה פסיכיאטרית מחוזית לילדים ולנוער, שתחליט אם לאשר את האשפוז. (קטין מתחת לגיל 15 אינו יכול לבקש להתאשפז ללא הסכמת הוריו).
בדיקה גנטית
קטין מגיל 16 זכאי וחייב לקבל הסברים על הבדיקה, בנוכחות הורהו, לפני ביצוע בדיקה גנטית, ונדרשת הסכמתו להיבדק בנוסף להסכמת ההורה. לפיכך, אם הקטין מסרב לבדיקה – אין לבצע אותה על אף הסכמת הוריו.
בדיקה גנטית עשויה להביא לגילויים מרחיקי לכת, כגון אבהות או העדרה ועל כן בגיל בוגר יחסית גם אם לא בגיר – יש היגיון בכך שקטין רשאי יהיה לסרב לבצע בדיקה מסוג זה.
הוראות ביחס לחולה נוטה למות
טיפול רפואי לקטין ללא הסכמת הוריו הינו אחד הנושאים הסבוכים והמורכבים ביותר, אשר אינו מוגדר בצורה ברורה, ועל כן יוצר קשיים בקרב הצוות הרפואי, אשר מעוניין להעניק למטופלים קטינים טיפול מסור ומקצועי.
בשנים האחרונות קיימת בארץ ובעולם מגמה הולכת וגוברת להכרה בזכויותיהם של קטינים המתייחסת לגופם ולמצבים שונים בחייהם.
האוטונומיה של ההורים ביחס לילדיהם הקטינים
נקודת המוצא במשולש של יחסים בין ילדים, הורים והמדינה היא כי להורים נתונה אוטונומיה בכל הנוגע לגידול ילדיהם, ללא התערבות של גורמים חיצוניים (ע”א 577/83 היועץ המשפטי לממשלה נ’ פלונית, פ”ד לח(1) 461.
בבסיס הנחה זו עומדים שני טעמים: ראשית, קיימת הנחה כי הוריו של הקטין פועלים לטובתו, כך שההחלטות שמתקבלות על ידם הן ההחלטות הראויות עבורו. שנית, זכותם של ההורים לקיים את חובתם ולגדל את ילדיהם בדרך הנראית להם (ר’ בע”מ 5710/05 פלוני נ’ פלונית).
סמכות ההתערבות של בית המשפט
בכל הנוגע למתן טיפול רפואי לקטין, קיימת סמכות לבית המשפט להתערב באוטונומיה הטבעית של ההורים, וזאת בהתאם לסעיף 68 (ב) לחוק הכשרות המשפטית הקובע כי:
“(ב) היתה הבקשה להורות על ביצוע ניתוח או על נקיטת אמצעים רפואיים אחרים, לא יורה על כך בית המשפט אלא אם שוכנע, על פי חוות דעת רפואית, כי האמצעים האמורים דרושים לשמירת שלומו הגופני או הנפשי של הקטין, פסול הדין או החסוי.”
להורים עומדת הזכות לסרב לטיפול רפואי בשם ילדם הקטין, אך סירוב העלול להביא למותו של קטין, נדרש לקבל את אישורו של בית המשפט. וכך נאמר בעניין “שפר” הנזכר לעיל:
“אפוטרופסותם של ההורים כוללת את הזכות לסרב לטיפול רפואי, אף אם הסירוב עשוי להוביל למות הקטין, אך סירוב כגון זה זקוק הוא לאישורו של בית המשפט. טעמו של דבר פשוט ומובן הוא.
סירוב כגון זה עשוי להוות הפרה של חובת ההורים לנהוג “לטובת הקטין כדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות הענין”.
ייתכנו, איפוא, מקרים בהם סירובם של הורים לנקיטת טיפול רפואי לקטין יהא בה משום הפרת חובתם לנהוג לטובת הקטין.
מקרה שנדון בפני כב’ השופט יהורם שקד שהצריך הכרעה קשה בעניין כריתת יד לקטינה על מנת להציל את חייה מפאת מחלה הסרטן. אביא בתמצית את נימוקי בית המשפט.
בית המשפט כותב כי בהחלטה מסוג זה לחוש את כובד האחריות המונח לפתחו של היושב בדין ברמה של הדרת השינה מעיני השופט.
מקרה מיוחד זה הינו תמהיל של שתי שאלות: האם לכרות את ידה של הקטינה, והאם יש לבכר את החיים על פני המוות.
כאשר שתי שאלות אלו דרות בכפיפה אחת, ניכר כי על בית המשפט חובה להעדיף את החיים בכל מחיר ואם תצטרך הקטינה להקריב את ידה להצלת חייה – כך יהיה. לדידו של בית המשפט האלטרנטיבה של מות הקטינה אינה אלטרנטיבה שבית המשפט יכול לקבל ומשמעותה גזר דין מוות.
אמה של הקטינה הינה אישה קשת יום, עיקשת, ולאם לקח פרק זמן להפנים שמדובר במחלה קשה, אך לא נראה כי היא מפנימה לחלוטין כי המדובר במחלה מסכנת חיים. לקטינה אם בלבד ואביה נפטר.
צוות בית החולים עשה כל שביכולתו על מנת להביא את האם להסכים לניתוח, אולם דבר לא הועיל. האם עמדה וממשיכה לעמוד בסירובה.
ההורים הינם האפוטרופוסים הטבעיים לילדיהם, וברי כי הם אלו השולטים על חייהם. הם האמונים על רווחתם, על חינוכם, על בריאותם והם אלו, אשר מקבלים החלטות המשפיעות על חיי ילדיהם בכל היבט של חייהם.
יחד עם זאת, לאף הורה, יהיה אשר יהיה, אין זכות להחליט על ביצוע פעולה או הימנעות מביצוע פעולה שיהיה בהם להביא למותו של ילדם. כבוד השופט חיים פורת היטיב לבטא גישה זו בתמ”א (ת”א) 3151/95 היועמ”ש נ’ פלונים בקובעו:
“ההורים הינם האפוטרופוסים הטבעיים לילדיהם, אולם עפ”י המצב המשפטי בארץ, ובפרט הוראת סעיף 68(ב) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, סמכותם של ההורים אינה להחליט על מותו של ילדם. אין להם סמכות שכזאת”.
סעיף 4 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר כותרתו: “הגנה על החיים, הגוף והכבוד”, קובע כך:
“כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו”.
לא לחינם הסעיף פותח בהגנה על הערך החשוב ביותר: “חייו” ורק לאחר מכן על “גופו”, ומכך יש להבין כי ההגנה על החיים קודמת לכל הגנה אחרת וכי אין דבר שהחיים ייסוגו מפניו, על אחת כמה וכמה, לאור נסיבותיו המיוחדות של מקרה זה.
ברע”א 5587/97 היועץ המשפטי לממשלה נ’ פלוני (קטין) ע”י הוריו ואפו’ הטבעיים, פ”ד נא (4)830, נקבע כי:
“גם לפני שנחקק חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, היה ערך זה של קדושת החיים שלוב בשיטת המשפט הישראלית, אשר ינקה אותו מערכי היסוד של היהדות. עמד על כך השופט זילברג בע”א 461/62… בקובעו כי:
“היהדות, מאז ומעולם, מאדירה ומפארת את הערך הכביר של חיי אנוש. תורת ישראל אינה שיטה פילוסופית של דעות ואמונות, אלא תורת חיים – של החיים, ולמען החיים…”
“…תוך המסגרת הסדירה של חיי החברה, ועל –פי סולם העדיפויות של תורת ישראל, החיים הם הנכס הקדוש ביותר…”.
קדושת החיים כערך עליון
ההלכה היהודית, כמו גם המשפט הישראלי, רואים בחיים ובקדושת החיים ערך מהמעלה הראשונה, אשר נובעות ממנו הוראות וציוויים הן לחולה והן לרופאו.
גישה זו, המפקיעה מן הפרט את האוטונומיה להחליט על מותו שלו, מצאה לה תימוכין גם בפסיקת בית המשפט העליון. כך לדוגמא, בע”א 506/88 יעל שפר (קטינה) נ’ מדינת ישראל , פ”ד מח(1) 87, קבע בית המשפט העליון כי הסכמתו של החולה לגרימת מותו איננה מעלה ואיננה מורידה, שכן בעלותו של החולה על גופו כפופה לאינטרס הציבורי של הגנה על קדושת החיים.
בפסק דין זה, מביא כבוד השופט אלון מובאות מהמשפט העברי, התומכות בגישתו כי יש להעדיף את החיים וכי יש לכפות התערבות רפואית במקרים של הצלת חיים, לא כל שכן על ילדים שהוריהם מסרבים לעשות כן.
במקרה בו עסק השופט יהורם שקד, אין מדובר בבגיר, אשר חולה במחלה סופנית וכך או כך נגזר דינו בין אם ינותח ובין אם לאו, אלא מדובר בקטינה שבהתאם לחוות הדעת שהוגשו לבית המשפט, גזר דינה ייגזר אך ורק אם לא תנותח, בעוד שניתוח וטיפול מתאים בכוחם להביא לריפויה המלא.
פגם תפקודי או פגם אסטטי, אינם שיקולים למניעת הניתוח והם אינם שיקולים לגדיעת חיים
סירוב עיקש ובלתי רציונאלי בעליל מצידה של האם, עלול להתפרש גם כהפרה של החובה “לשמירת שלומו הגופני והנפשי של הקטין…”, כאמור בסעיף 68 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות.
דווקא הקטינה, למרות גילה הצעיר, מבינה כי יש להעדיף את החיים על פני המוות ולמרות הכאב הרב, מסכימה היא שאין לה ברירה אלא להסכים לניתוח מציל חיים.
האם, אשר אין ספק באהבתה לביתה, ממאנת לראות את המציאות נכוחה ומסרבת לאפשר לביתה סיכוי לחיים, אמנם ללא יד, אולם עם דגש על “חיים”.
משכך הורה כב’ בית המשפט על ביצוע הניתוח מציל החיים הגם שאגב הניתוח תיכרת ידה של הקטינה ואין ספק כי פגם זה ישפיע על חייה ועל עתידה, אך חייה ינצלו.
