עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין גישור ודיני משפחה
מנהלת את פורום הגירושין בוואלה! מנהלת ובעלים של אתר gerushin.co.il
הסכם ממון פלוס צוואה הוא הפתרון המיטבי
פעמים רבות אני מתבקשת לערוך הסכם ממון בין בני זוג שאלו להם נישואין שניים או זוגיות שנייה לאחר שהתגרשו או התאלמנו. המטרה של הסכם ממון כזה הוא להגן על הרכוש שנצבר לפני תחילת הזוגיות או הנישואין.
הרבה פעמים אני מסבירה לאותם זוגות כי הסכם ממון נותן להם פתרון למחלוקות שיתגלעו ביניהם אם יסתכסכו אך הסכם ממון אינו נותן פתרון למצב בו אחד מבני הזוג ילך לבית עולמו והשני יוותר בין החיים. ודאי שהדברים נכונים אם מי מהצדדים נפטר בטרם עת.
המקרה שיתואר להלן מראה עד כמה עורך דין לדיני משפחה וגירושין צריך להיות מודע לכך שיש להמליץ לצדדים לערוך הן הסכם ממון והן צוואה ואי אפשר לעשות אחד מהם ולא את השני כי אז לא ניתן פתרון מלא ומקיף לבעיות שעלולות לצוץ לפתע. הסכם ממון אינו יכול להחליף צוואה ולהיפך – צוואה אינה במקום עריכת הסכם ממון. יש צורך בשני המסמכים השונים הללו שכל אחד מהם מכסה ונותן מענה לבעיה אחרת.
בתמ”ש (ראשל”צ) 4001-01-14 ג.א נ’ א.א [פורסם בנבו, 11/01/16], מפי כב’ השופטת שטיין יש סקירה מקיפה של סוגיה זו. עסקינן במקרה בו אדם אשר השתייך למשפחת פשע נהרג בפיגוע פלילי שנועד לקפד את חייו ולמרבה הצער – הניסיון הצליח.
המנוח נפטר ב-2011 והותיר אחריו אישה ובן משותף. מלבד השניים הוא הותיר גם חמישה ילדים נוספים – ארבעה מנישואיו הראשונים, וילדה נוספת מקשר שניהל עם בת זוג אשר ממנה נפרד בסמוך ללידת הילדה.
בהסכם הממון, שנחתם בין המנוח לבין אלמנתו (היא בת הזוג השלישית) קודם לנישואין שנערכו ביניהם, הוסכם כי הנכסים שהיו שייכים לכל אחד מהם לפני הנישואין יהיו שייכים למי שהם רשומים על שמו ולא יהיו ברי איזון ולא ישותפו במקרה של סיום הקשר/גירושין.
עוד הוסכם כי במקרה של פטירה – הרכוש המגיע למי מהצדדים לפי ההסכם – יעבור לצאצאיו. אמנם בהסכם הממון הייתה התייחסות לסיטואציה שלאחר המוות אך לא נערכה צוואה למי מהצדדים.
מסיבה בלתי ברורה, עורך הדין אשר ערך עבורם את הסכם הממון לא המליץ לצדדים לערוך צוואה כלשהי, וזאת למרות שהמוות תמיד היה לנגד עיני המנוח והיה לו ברור כי נעשים ניסיונות חוזרים ונשנים להתנקש בחייו.
עם פטירת המנוח פנו חמשת ילדי המנוח להליכים משפטיים וביקשו מבית המשפט להצהיר שהסכם הממון הוא מעין צוואה ולכן הנתבעת – אלמנתו – אינה זכאית לרשת את המנוח וכי הם יורשיו היחידים. כידוע כשאין צוואה נכנס לוואקום שנוצר האמור בחוק הירושה ועל פיו – אם אין צוואה – יורשת האלמנה או הידועה בציבור מחצית מכלל הרכוש של המנוח ואילו ילדיו יורשים את המחצית השנייה של העיזבון.
לדבריהם של הילדים, ההסכם קיבל תוקף של פסק דין ושיקף את רצון אביהם שלאחר פטירתו יעבור כל רכושו לילדיו ולנתבעת לא יהיה בו כל חלק. עוד טענו ילדי המנוח כי בחתימתה על הסכם הממון ויתרה הנתבעת מרצון על זכות כלשהי בנכסי אביהם.
הנתבעת טענה כי הסכם הממון אינו צוואה ויש לחלק את עיזבון המנוח על פי חוק הירושה – חצי לה וחצי לילדים. לטענתה, טענה אשר התקבלה בסופו של יום בפסק הדין שניתן, הדין הישראלי אינו מכיר בהסכמה חוזית כלשהי ביחס לירושה אלא בדרך של צוואה, וזוהי הדרך היחידה הקיימת להורשת רכוש לאחר המוות.
לכן, אם המנוח לא רצה להוריש לה דבר הוא היה צריך לעשות זאת בצוואה.
העובדה שלצדדים לא הוצאה חבילה הכוללת הסכם ממון וצוואות הינה תמוהה ובמיוחד בנסיבות תיק זה. עורך הדין אשר ערך את הסכם הממון היה צריך להפנות את תשומת ליבם של הצדדים לעניין זה ולהציף בפניהם את העובדה כי הסכם הממון פותר בעיות שבין בני הזוג כל עוד הם חיים ואולם אינו נותן מענה או פתרון לסיטואציה שלאחר המוות וכי לצורך כך יש צורך בצוואה.
איך עורכים צוואה?
השופטת אסתר שטיין מבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון הבהירה כי צוואה היא הדרך היחידה להסדרת ירושה לאחר המוות בשונה מהקבוע בחוק. בבסיס הקביעה החד-משמעית הזו עומדת החשיבות לשמור על תכלית מוסד הצוואה – כיבוד רצון המצווה.
לדברי השופטת, הורשה או שלילת הורשה בדרך של הסכם ממון סותרת לחלוטין את עקרון העל של דיני הירושה בישראל והוא “החופש לצוות” – זכותו של כל מצווה לשנות בכל עת את צוואתו ללא הסכמת אחר. שינוי של הסכם ממון דורש הסכמת בן הזוג ואישור בית המשפט ולכן אינו תואם את עקרון העל הזה.
ההבדלים בין הסכם ממון לבין צוואה
הסכם לחלוקת נכסים בין בני זוג במהלך חיי הנישואין מציב את בני הזוג במרכז, לעומת צוואה המעמידה במרכז את היחיד.
הסכם כשמו כן הוא – גמירת דעת בין שני הצדדים.
צוואה המתמקדת במוריש, כשמה כן היא – ציווי המוריש בדבר חלוקת נכסיו לאחר פטירתו. אי לכך, דעתו של היחיד על פי המשטר של דיני הירושה קובעת ביחס לרכושו רצונו כבודו וכבודו רצונו.
הסכם נעשה עפ”י הסכמה של שני צדדים בעוד שהדין הישראלי אינו מוכן להכיר בהסכמה של שני אנשים ביחס להוראות לאחר המוות.
הסכם משקף את חופש החוזים של בני זוג בעוד שחוק הירושה מתמקד באוטונומיה של היחיד.
בהסכם נדרשת גמירות דעת של שני הצדדים ואילו הצוואה משקפת רצון אחד.
הסכם ממון ככל הסכם ניתן לשנות רק בהסכמת שני הצדדים ואילו צוואה ניתן לשנות באופן חד צדדי, בכל רגע.
חוק יחסי ממון קובע כללים לחלוקת הרכוש לנוכח החיים המשותפים על ציר זמן הנישואין עד לפקיעתם ואילו דיני הירושה מתמקדים בנקודת רגע המוות של אחד הצדדים ואילך.
האוטונומיה של המצווה באה לידי מימוש רק באמצעות צוואה הניתנת לשינוי על ידו בכל עת.
ברור שהמחוקק לא רצה לתת אפשרות למוריש לקשור עצמו בדבר ירושתו על ידי כל סידור או הסכם, אלא לתת לו אפשרות לצוות באמצעות צוואה, באופן שיוכל לחזור בו מצוואתו כרצונו עד יום מותו.
הסכם ממון לא יכול להיות תחליף לצוואה
על כן וכפועל יוצא מהאמור לעיל, דחתה השופטת את הבקשה להתייחס להסכם הממון כאל צוואה בעדים שכן הוא אינו תואם את הדרישות הצורניות הנדרשות מצוואה בעדים או מצוואה אחרת – כתב וחתימה של עדים לצוואה.
בנוסף, הצדדים התייחסו למסמך כאל הסכם ממון וכתבו במפורש שהדרך היחידה לשנותו היא בפנייה לבית המשפט. לכן לא מדובר במסמך המבטא רצון חופשי של המנוח אלא בהסכם בין שני צדדים ששינויו דורש הסכמה משותפת.
השופטת הוסיפה כי לא ניתן לראות בהסכם צוואה בפני רשות, גם אם הסכם הממון אושר בפני בית משפט, שכן אין בהבאת הסכם הממון בפני בית המשפט לאישור כדי לתת לו מעמד של צוואה.
השופטת הדגישה כי מדובר באדם שהיה בסכנת חיים מתמדת כפי שעולה מהעדויות ומהאופן בו הלך לעולמו. לכן, היה על עורך דינו להכין גם צוואה וגם הסכם ממון, כך שרצון הצדדים יובא לידי ביטוי הן בתקופת החיים והן עם הפטירה.
לפיכך, נדחתה התביעה ונקבע כי אלמנת המנוח זכאית לרשת את המנוח ככל אלמנה ולקבל את חלקה בעיזבונו – מחצית – על פי הוראות חוק הירושה.