עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין גישור ודיני משפחה
מנהלת את פורום הגירושין בוואלה! מנהלת ובעלים של אתר gerushin.co.il
סוגיית ה”מדור הספציפי” היא אחד ממוקדי המחלוקת הקשים בין בתי המשפט לבתי הדין הרבניים. ובמה דברים אמורים?
לפי הוראות חוק המקרקעין, התשכ”ט-1969, זכותו של כל שותף במקרקעין לפרק את השותפות בהם בכל עת. זכות זו כונתה לא פעם בפסיקת בתי המשפט בישראל “זכות על”, בהיותה זכות קניינית וכידוע זכות הקניין מוגנת בחוק יסוד.
על פי רוב בתי המשפט נעתרים לבקשת אחד מבני הזוג לפרק את השותפות בדירת המגורים עם בן זוגו, מפני שטענות ההגנה נגד פירוק השיתוף הן מועטות ונדירות.
אמנם סעיף 40 א לחוק המקרקעין מתנה את פירוק השיתוף בדירת המגורים של בני הזוג בהימצאו של הסדר מגורים מתאים לילדיהם הקטינים של בני הזוג ולבן הזוג המחזיק בהם, ואולם תנאי זה אינו מהווה אבן נגף של ממש בפירוק השיתוף, שכן על פי רוב יש בתמורת הדירה שמקבל בן הזוג כדי להספיק לרכוש דירה חלופית לו ולילדיו או למצער לשכור דירה חלופית, וממילא בתי המשפט לענייני משפחה פוסקים במסגרת מזונות הילדים את מרכיב המדור של הילדים, כך שאין סיבה למנוע את פירוק השיתוף רק בשל שאלת המדור של הילדים.
סעיף 37 א לחוק המקרקעין קובע כי לכל שותף במקרקעין זכות לפרק את השיתוף בכל עת בנכס משותף לו ולאחרים. עקרון זה נובע מהחשיבות שהחוק מעניק לזכות הבעלות ולזכות הקניין. על פי עקרון זה כל אדם רשאי לממש את חלקו בנכס המצוי בבעלות משותפת לו ולאנשים אחרים בכל שלב שהוא, ודי בכך שהאדם יחפוץ בכך.
וזוהי לשון סעיף 37א לחוק:
הזכות לתבוע פירוק השיתוף:
- (א) כל שותף במקרקעין משותפים זכאי בכל עת לדרוש פירוק השיתוף.
ברוח זו קשה עד מאד למצוא הגנה, כאשר אישה או בעל מגישים כנגד בן הזוג האחר תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין והם מבקשים למכור את הנכסים המשותפים ולחלק את התמורה שתתקבל עם המכירה ולאחר ניכוי הוצאות המכירה.
יחד עם זאת, על פי דין תורה, בסמכות ובזכות בית הדין הרבני, להוציא צו למדור ספציפי, המונע את מכירת הבית המשותף, אם רואה הוא במסגרת הליך שהוגש לשלום בית, שקיים סיכוי שהשלום ישוב על כנו. בית הדין מוסמך גם למנוע מבעל למכור את דירת המשפחה, כאשר הוא היוזם של הליך הגירושין והפירוד, וכאשר אין לו כל עילת גירושין כנגד האישה, שאז אין כל הצדקה להעביר את האישה “מהנווה הטוב לנווה הרע”.
על פי הלכת אקנין המאוזכרת ע”י כב’ השופט ארז שני ב- תמ”ש 52879-06-11 גם בית המשפט האזרחי מכיר בסמכותו של בית הדין לעכב ביצועו של פירוק שיתוף בבית בו מתגוררת המשפחה מכוחה של תביעה לשלום בית. הפסיקה הכירה בזכות העיכוב של בית הדין בכל הנוגע למכירה גם כאשר מוגשת תביעת מזונות אישה מטעם האישה, והיא תובעת את מדורה בבית כחלק מזכותה למזונות, שהרי מדור הוא מרכיב מרכזי במזונות.
מחד, מתקיימת זכותו הבסיסית והיסודית של כל אדם שלא לחיות עם בן הזוג האחר ומתקיימת זכותו להיפרד, כמו גם מתקיימת זכותו לפרק את השיתוף ברכוש המשותף.
מאידך, אין אפשרות לבטל במחי יד או בהרף עין לא את הנישואין עצמם, שאינם מתפרקים בצורה מיידית מהיום למחר, כמו גם אין לבטל את סמכויותיו של בית הדין הרבני, שבין היתר רשאי להורות על עיכוב ללא הגבלת זמן של מכירת דירת המגורים של המשפחה, כל עוד הוא מוצא שיש סיכוי לשלום בית וכי לא אפסה תקווה, וכל עוד מוצא הוא לנכון להגן על זכותה של האישה למדור במסגרת זכותה למזונות אישה, בהנחה שזכותה לא נשללה והיא קיימת.
בתי המשפט לענייני משפחה מאזנים בין שני האינטרסים הסותרים והנוגדים זה את זה, כך שהם נוהגים לתת צו לפירוק שיתוף בדירה או בבית נשוא התביעה, אך מעכבים את מכירת הנכס עד לשלב בו הצו למדור ספציפי או צו המניעה שהוצא מטעם בית הדין הרבני – יפקע אם מחמת שבית הדין רואה שאין כל סיכוי לשלום בית או מחמת שהוכח לבית הדין הרבני שהאישה איבדה זכותה למזונות.
ומהן הסיבות שבגינן ייעתר בדרך כלל בית הדין הרבני ליתן לאישה צו למדור ספציפי?
ראשית, הבעל – במסגרת כלל חיוביו כלפי האישה, חייב לזון אותה. במסגרת חובת המזונות חייב הבעל לדאוג למדור של האישה, והוא חייב להבטיח לאשתו מדור ברמה שאינה נופלת מזו שהורגלה לה כל עוד חיו יחדיו. בית הדין רואה את יציאת האישה מדירת מגוריה לדירה חלופית, קנויה או שכורה, כפגיעה ברמת המדור.
שנית, פירוק השיתוף בדירה המשותפת לבני הזוג שומט את הקרקע מפני האפשרות לשלום בית בין האישה לבין בעלה. מכירת נכס משותף הינה למעשה סוף פסוק. מכירה היא הליך בלתי הפיך שכן מעורבים בעניין זכויות צד שלישי – הם הקונים. אין אפשרות לבטל את עסקת המכר אם בני הזוג יחזרו זה לזו והעסקה מחייבת ותקפה בכל הנוגע לצדדים שלישיים. עולה אם כן, כי לאחר מכירת קורת הגג המשפחתית המשותפת לצדדים אין כמעט סיכוי לשקם את יחסיהם ושישובו לחיות יחדיו כבני זוג, למרות שכבר היו דברים מעולם.
שלישית, לגישת בית הדין הרבני, הגירושין וחלוקת הרכוש כרוכים זה בזה, ואין לפרק שותפות בין בני זוג לפני סיום תהליך הגירושין שלהם, מפני שרק הגירושין מביאים את השותפות המונהגת בין בני הזוג לידי סיום, וכל זמן שלא הגיע מועד סיום השותפות המוסכם אף לא אחד מהם זכאי לדרוש את פירוק השיתוף. בבית המשפט לענייני משפחה לעומת זאת, לא כורכים את הגירושין בחלוקת הרכוש ואין קשר בין שני נושאים אלו, בעוד שבבית הדין הם קשורים וכרוכים זה בזה.
משלושת הנימוקים הללו ברור שבהרבה מקרים – ייעתר בית הדין לבקשת האישה לקבוע את דירת מגוריה כ“מדור הספציפי” המגיע לה ויורה שהבעל מנוע מלהוציאה מדירה זו. לעתים בית הדין הרבני מטיל עיקול או מוציא צו מניעה למכירת הבית ומונע למעשה את האפשרות לפרק את השיתוף על ידי בית המשפט,
הסיטואציה המתוארת דלעיל יוצרת פוטנציאל של החלטות סותרות ונוגדות בין שתי הערכאות: הערכאה האזרחית מבקשת לפרק את השיתוף בין בני הזוג בדירת מגוריהם ולזרז בכך את פתרון כלל המחלוקות הרכושיות והאחרות בין בני הזוג; ואילו הערכאה הרבנית מבקשת להותיר את השיתוף על מכונו.
ולתת סיכוי לשלום בית של ממש.
להלן ננסה לבחון את השאלה האמנם מחייבות הוראות הדין העברי את הבעל לספק לאשתו “מדור ספציפי“.
במסגרת חובת הבעל לדאוג למזונות אשתו הוא חייב לספק לה מדור. שיעור החיוב הוא לפי כבודו ולפי כבודה בבחינת “עולה עמו ואינה יורדת עמו”, ובלשונו של הרמב”ם: “המדור לפי עושרו”.
בתי הדין בישראל אימצו על פי רוב את הגישה המותווית ב”פרשת אקנין”, כשפסק בית הדין הרבני הגדול שמעבר מדירה קנויה לדירה שכורה כמוהו כמעבר מ”נווה יפה” ל”נווה רע”. הרציונל היה כי במקום בו אדם חי בתחושת ספק וחשש מחוסר יציבות בנוגע לקורת הגג העומדת לרשותו – הינו דבר רע על פי רב. אדם שמורגל בדירה בבעלותו ונאלץ לעבור לדירה שכורה בו הוא תלוי בבעלים שיכול להוציא עם תום הסכם השכירות גורם לתחושה רעה.
על כן נפסק בבתי הדין הרבניים במרבית המקרים כי מדור שכור ייחשב כמדור רע באופן יחסי למדור בבעלות דהיינו מדור קנוי. מקום בו יכול בעל הדירה יכול להוציא את האישה בתום הסכם השכירות ובדרך כלל בכל שנה, היא תחושה קשה, וגורמת שמדור זה יחשב “מדור רע”, יחסית למדור קנוי. על כן האישה זכאית למנוע הרעת מצבה ממגורים במדור קנוי למגורים כאלו.
בתי הדין מוצאים חשיבות רבה בהשבת שלום בית למעונם של בני הזוג המתדיינים, ולפיכך הם עושים כל מאמץ לברר אם אמנם ניתן להשיב את שלום הבית בין בני הזוג. פירוק השיתוף בדירת המגורים של הצדדים עלול לשים לאל כל ניסיון של בית הדין להביא הצדדים להסכים לשלום בית. מכירת הבית תרוקן מכל תוכן פסק דין לחזור לשלום בית.
כך או כך, לעיתים ניתן צו לפירוק שיתוף והאישה אצה רצה לבית הדין הרבני ומקבלת צו המעכב לתקופת מה את מכירת הדירה. במצב כזה בתי המשפט מכבדים את הצו למדור ספציפי ובו בזמן שהם נותנים צו לפירוק שיתוף דהיינו למכירת הבית, הם קובעים כי המכירה תעוכב עד להחלטה אחרת של בית הדין הרבני. בתי הדין ובתיהמשפט עושים מאמץ אמיתי שלא ליתן החלטות סותרות ושלא להיכנס זה בזה ולהיפך.
בית המשפט העליון ביקש לצמצם את החיכוך שבין הערכאות וקבע שעקרון כיבוד הערכאות מחייב שערכאה אחת תכבד את החלטות הערכאה האחרת, כגון ב”פרשת יאיר”, כשקבע בית המשפט שעקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות מחייב כי משניתנה החלטה בבית הדין הרבני בעניין המדור, על בית המשפט הדן בעניין פירוק השיתוף להתחשב בהחלטה זו.
ראוי ששתי הערכאות ישימו לנגד עיניהן את דברי הרב דיכובסקי, כאשר מצד אחד תשלול הערכאה הרבנית מתן “מדור ספציפי“ לאישה כשמדובר בבני זוג שנישואיהם אינם אלא בגדר “נישואין על הנייר”, ומצד שני לא תיחפז הערכאה האזרחית במתן צו לפירוק השיתוף קודם שבחנה אם אמנם אין סיכוי שיתוקנו היחסים בין בני הזוג או שתושג הסכמתם בעניין הרכוש אף בלא להוציא את האישה מדירתם. פסיקה זהירה מצד שתי הערכאות תביא לצמצום החיכוך המיותר ביניהן.
כך שטיפול נכון במקרה של כל ערכאה – תקטין את נקודות החיכוך ותקדם הסכם גירושין.
