זוג העומד בפני גירושין ניהל משא ומתן אודות הנכס המשותף
בני זוג העומדים בפני גירושים זה מזו, הגיעו לבית המשפט לענייני משפחה וזה הורה על פירוק שיתוף במקרקעין. סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה חולשת גם על נכסים לרבות נכסי מקרקעין כל עוד המדובר בבני משפחה. סעיף 1 לחוק בית המשפט לענייני משפחה קובע סמכות זו.
בני הזוג המתגוררים בנפרד התכתבו ביניהם כיצד לפרסם את הדירה בעיתונות ולפתע שלח הבעל מסרון לאשה בה הציע כי ירכוש את חלקה לפי המחיר הנקוב בשומת השמאי. האישה לא היססה רבות ולאחר שעתיים שלחה לבעל מסרון לפיו היא מסכימה.
לאחר שלושה ימים התחרטה האישה על הסכמתה והודיעה על כך לבעל, אך האחרון אמר כי מבחינתו נכרתה עסקת מכר כי הייתה הצעה והיה קיבול וכי יש ביניהם הסכם מחייב ותקף מכוח המסרונים שהוחלפו ביניהם.
האישה טענה בפני הבעל ולאחר מכן בבית המשפט לענייני משפחה כי היא לא חתומה על ההסכם ולפיכך אין בין הצדדים עסקת מכר אלא שהייתה זו תכתובת שלא התגבשה לכדי הסכם מחייב. מה הדין?
עסקה מכר צריכה להיעשות בכתב על פי חוק המקרקעין
קובע סעיף 8 לחוק המקרקעין, שה”התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב”. החוק אינו קובע דבר בנוגע לחתימה על המסמך ולפיכך הרבה פסקי דין עסקו בסוגיית החתימה, קיומה או העדרה.
על פי הפסיקה, על מנת לשכנע קיומו של הסכם מחייב על הצדדים לחתום עליו. בית המשפט העליון קבע, עוד בשנת 1983, כדלהלן: “… בה בשעה שעצם קיום המסמך בכתב הוא תנאי הכרחי ומהותי לתקפותו של הסכם מכר מקרקעין, הרי החתימה על ההסכם, הן מצד הקונה והן מצד המוכר, מהווה גורם ראייתי בלבד, אם כי כבד משקל, אשר בא להוכיח את גמירות הדעת בין הצדדים ולאשר, שאמנם אלה הם תנאי החוזה שהוסכם עליהם… אין להסיק מכאן, שמזלזל אני בחשיבותה של החתימה על גבי חוזים מהסוג הנדון. אין ספק, שצדדים לחוזה, המהווה עסקת מקרקעין, ולמעשה הצדדים לכל חוזה הנערך בכתב, נוהגים לחתום על החוזה בטקס יותר או פחות חגיגי, ורוב האנשים לא יראו את עצמם קשורים בהתחייבויות ההדדיות, שהתכוונו לקבל על עצמם בכתב, כל זמן שלא חתמו שני הצדדים על החוזה.
על כן, אם נתקלים אנו בחוזה בלתי חתום, ואחד הצדדים לחוזה הכתוב יטען, כי לא הגיעו הצדדים לגמירות דעת ועל כן אין תוקף לנוסח החוזה, הרי תהיה בהעדר החתימה בדרך כלל משום הוכחה מרחיקת לכת, ואולי כמעט קונקלוסיבית, לטובת גרסתו.
אך ייתכנו יוצאים מן הכלל, אם כי נדירים, בהם ישתכנע בית המשפט, על סמך חומר הראיות המובא לפניו, שאמנם הייתה גמירות דעת בין הצדדים, למרות העובדה, שחתימתם או חתימת אחד מהם חסרות על גבי ההסכם הכתוב…”. (ע”א 571/79 דירות מקסים בע”מ נ’ ג’רבי, פ”ד לז(1) 589, 604 )
בפסק דין מאוחר יותר נקבע על ידי בית המשפט העליון, כדלהלן: “אינני רואה כל קושי להסכים, שחתימתו של צד על גבי חוזה כתוב מהווה ראיה חזקה (אולי מכל ראיה אחרת) לגמירת דעתו, וכן מקובל עלי, כי רוב האנשים המתקשרים בחוזה בכתב אמנם מקפידים שהחוזה ייחתם בידי המתקשרים. …… (ע”א 692/86 יעקב בוטקובסקי ושות’ – חברה לייבוא ושיווק בע”מ נ’ גת, פ”ד מד(1) 57.
עוד ראו בעניין זה את פסק דינה של כבוד השופטת רות רונן בה”פ (מחוזי תל אביב) 182/07 אלחדד נ’ שמיר: “אני סבורה כי קביעות עקביות ברוח זו על ידי בתי המשפט, קרי – כי ככלל בלי חתימה אין חוזה, יש בהן כדי להוסיף לוודאות של צדדים, כאשר הם יכולים לצפות כי בדרך כלל, בית המשפט יראה אותם כמחויבים בקשר חוזי, רק אם חתמו על מסמך כתוב. האפשרות לחייב צד שלא חתם על מסמך, פוגע בוודאות של הצדדים שלא חתמו על המסמך, ביחס לשאלה האם בית המשפט יראה אותם כקשורים בהסכם אם לאו, ומקטין את יכולתם לצפות את התוצאה המשפטית. מנגד, ככל שהפסיקה תקבע בצורה עיקבית יותר כי החתימה היא אינדיקציה ‘כמעט קונקלוסיבית’ לגמירת דעת, הדבר יאפשר לצדדים לתכנן את צעדיהם מראש, ולצפות בצורה טובה יותר את הנפקות המשפטית שתינתן לפעולותיהם” (פסקה 24).
ערעור על פסק הדין שלעיל נדחה על ידי בית המשפט העליון, ע”א 8320/09.
אף כבוד השופט בנימין ארבל מאמץ את הדברים ומוסיף, כדלהלן:
“כטעמה של שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, אף לטעמי, יש לראות בחתימה אינדיקציה כמעט קונקלוסיבית לגמירת הדעת. במיוחד אמור הדבר לגבי טיוטות חוזים שהוחלפו בין הצדדים כחלק מהליך מו”מ לקראת כריתתו של חוזה. כל עוד מחליפים הצדדים ביניהם טיוטות, מבלי שהובאה ראיה ברורה – ורצוי שגם היא תהא ראיה בכתב – כי כל התניות סגורות מנויות וגמורות על הצדדים, הרי יקשה על בית המשפט לקבל את הטיוטות כראיות של ממש בכתב, אשר עוצמתם תהלום את הצורך בביטחון ובוודאות בהשתכללות חוזה מושלם בכתב. טיוטות מעצם טיבן נתונים לשינויים והסכמות. משא ומתן בשלב הטרם חוזי הינו תהליך מתגלגל ונזיל כאשר הצדדים רשאים, כל עוד לא נמנו וגמרו, לשנות את עמדותיהם ודרישותיהם, משיקוליהם הם ולאור הידע המצוי ברשותם… על כן, העדר חתימה של חוזה מהווה בדרך כלל, ראיה לכך שהצדדים טרם הגיעו לכלל שכלולו הסופי של החוזה, כאשר הם טרם סיימו את ליבונם של כל תנאיו. ראיה זו אמנם אינה קונקלוסיבית, אך הנטל להתמודד עימה, הינו נטל כבד הרובץ על שכם הטוען לגיבושו של חוזה שטרם נחתם” (ה”פ 44320-06-15 אלקבץ נ’ מוסך דיזל חסן שהואן בע”מ .
עולה אפוא, שהעדר חתימה על טיוטה מהווה ראיה חזקה להעדר גמירת דעת ולכך, שהצדדים טרם סיימו את ליבונם של כל תנאי ההסכם.
על הטוען כי נכרת הסכם מכר מוטל נטל כבד להוכיח, שלמרות אי החתימה על ההסכם יש לראותם כקשורים בהסכם.
הלכה היא שעל הצדדים לחתום על טיוטת הסכם מכר ורק במקרים חריגים העדר חתימה בכל זאת יביא למסקנה כי התקיים חוזה מחייב.
הלכה היא גם כי מי שטוען שההסכם מחייב גם בהעדר חתימה – נטל הראיה הוא עליו ומכל אלה התעלם בית משפט קמא הנכבד.
הלכה היא, כי העדרה של חתימה בהסכם אינה מאיינת קיומו של חוזה מחייב, אם כי יש בה כדי להוות גורם ראייתי כבד משקל להעדר גמירות דעת, לכאורה, להתקשר בהסכם מחייב.
בע”א 571/79 דירות מקסים בע”מ נ’ גרבי, פ”ד ל”ז(1) עמ’ 604-605, נקבע, לעניין זה, כדברים האלה – ” … אם נתקלים אנו בחוזה בלתי חתום, ואחד הצדדים לחוזה הכתוב יטען, כי לא הגיעו הצדדים לגמירות דעת ועל כן אין תוקף לנוסח החוזה, הרי תהיה בהעדר החתימה בדרך כלל משום הוכחה מרחיקת לכת, ואולי כמעט קונקלוסיבית, לטובת גרסתו.
אך ייתכנו יוצאים מן הכלל, אם כי נדירים, בהם ישתכנע בית המשפט … שאומנם הייתה גמירות דעת בין הצדדים, למרות העובדה שחתימתם או חתימת אחד מהם חסרות על גבי ההסכם הכתוב …”.
עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין, דיני משפחה, ירושה וגישור משפחתי
כתובת המשרד: ויצמן 2, תל אביב
יצירת קשר: 03-6969916