במסגרת תיק פש”ר 13095-03-15 ענבי ואח’ נ’ מגן ואח’
נאמן בפשיטת רגל הגיש בקשה כנגד החייבת ובעלה לפיה התבקש בית המשפט המחוזי להצהיר כי משק במושב משמרת הרשום על שם הבעל (שאינו חייב) שייך לבעל ולאשה (החייבת) בחלקים שווים ביניהם.
החייבת כפרה בזכויות שהנאמן ניסה לייחס לה, אך ייאמר כבר מראש כי גישתה לא צלחה, ובית המשפט קבע כי היא ובעלה הינם בעלי זכויות במשק מכוח הלכת השיתוף בין בני זוג.
כפועל יוצא מכך ניתן להגיש תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין, לאלץ את הבעל והאישה למכור את המשק, וכך יוכלו הנושים שבפשיטת הרגל להיפרע מן האישה-החייבת בפש”ר.
החייבת טענה כי:
הזכויות במקרקעין נרכשו על ידי המשיב עוד בטרם הנישואין, במימון הוריו, ונרשמו על שמו, בעוד שלחייבת זכויות הרשומות על שמה במשק במושב חרות מכוח ירושת אימה.
חרף מגוריהם המשותפים של בני הזוג בבית המצוי על המקרקעין, לא הייתה כל כוונה של הצדדים לשיתוף במקרקעין, להבדיל מהמחוברים לקרקע, לגביהם אין מחלוקת כי הם רכוש משותף.
חיי נישואין תקינים אינם יוצרים זכות שיתוף בנכס חיצוני. שיתוף כזה היה על הנאמן להוכיח והוא לא עמד בנטל ההוכחה.
הנאמן טען כי:
החייבת לא נרשמה כבעלים במשק נוכח ירושה שקיבלה מאמה המנוחה הנוגעת למשק אחר במושב אחר וזוהי הסיבה האמיתית למצב המשפטי ולא העדר שיתוף בין הצדדים לאחר 50 שנות נישואין.
הלכת השיתוף בין בני זוג נשואים אשר התחתנו לפני 1.1.74 להבדיל מהסדר איזון משאבים אשר חל על צדדים שנישאו לאחר מועד זה
בית המשפט קבע לאחר שנשמעו ראיות כי החייבת ובעלה נישאו בשנת 1964 ומכאן שהמשטר הרכושי החל עליהם אינו הסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון בין בני-זוג, אלא הלכת השיתוף בנכסים;
בית המשפט מצא לנכון לקבוע כי לחייבת מחצית הזכויות במקרקעין הנדונים, ואין בסיס לטענת החייבת והמשיב לפיה זכויותיה במקרקעין מתמקדות במחוברים בלבד.
בית המשפט קבע כי זכויות החייבת מוקנות לנאמן אשר יכול לעתור למכירת המשק בהליך של פירוק שיתוף וכך לממש את המשק עבור הנושים שיוכלו לקבל כספים בגין החוב שחבה להם החייבת-האישה.
נקבע כי בפסיקת ביהמ”ש העליון נעשתה הבחנה לעניין החלת חזקת השיתוף, בין נכסים משפחתיים מובהקים ובהם דירת המגורים של בני הזוג, לבין יתר הנכסים.
כפועל יוצא מכך נכס מקרקעין ששימש את מגורי המשפחה, ייחשב כנכס בבעלות משותפת שחלה עליו הלכת השיתוף.
נקבע כי ביחס לנכסים משפחתיים מובהקים מתגבש השיתוף בהתמלא התנאים בדבר ניהול אורח חיים תקין ומאמץ משותף (כשדי בחיים משותפים תחת קורת גג אחת, ללא קרע או פירוד של ממש, כדי להצביע על אורח חיים תקין).
בכך אין כדי למנוע את החלת חזקת השיתוף גם ביחס לנכסים שאינם נכסים משפחתיים מובהקים, או ביחס לנכסים עסקיים, והכל תלוי בנסיבות העניין.
הבחנה בין נכסים שנרכשו טרם הנישואין לבין כאלה שנרכשו לאחר הנישואין
כן נקבע בפסיקה כי אין מניעה להחלת חזקת השיתוף גם על נכסים חיצוניים שנרכשו טרם הנישואין. במקרה כזה, הלכת השיתוף לא תחול באופן “אוטומטי” ועל המבקש להחילה מוטל הנטל להוכיח את כוונת השיתוף, בהינתן נסיבות המקרה הספציפי ובשים לב לטיב היחסים של בני הזוג, משך הנישואין, טיב הנכס ועיתוי ונסיבות נפילתו בחלקו של אחד מן הצדדים בלבד.
הלכת השיתוף מקימה אפוא חזקה הניתנת לסתירה בדבר השיתוף בזכויות, כמו גם בחובות. נטל ההוכחה לסתירת החזקה מוטל על הטוען לאי התקיימותה. מדובר בשאלה עובדתית, אותה יש לבחון בכל מקרה ומקרה, ע”פ נסיבותיו.
לגופו של המקרה שנדון בפסק הדין
מן הראיות והעדויות עולה כי החייבת והמשיב ניהלו אורח חיים תקין משך תקופה של למעלה מ- 50 שנה, תוך שכל אחד מהם תורם למאמץ המשותף. החייבת ובעלה התגוררו יחדיו בבית שעל המקרקעין וגידלו בו את חמשת ילדיהם. החייבת ובעלה ניהלו עסק משותף במקרקעין. החייבת הייתה פעילה בעסק המשותף ואף תרמה והשקיעה בו כספים.
נקבע כי בני הזוג נהגו בנכסיהם באופן שיתופי, לרבות במקרקעין נושא הבקשה ובמשק במושב חרות (אותו ירשה החייבת מאמה המנוחה), ובמהלך השנים הם אף שעבדו אותם יחדיו, כבעלי זכויות משותפים, לצורך הבטחת השבתן של הלוואות אשר ניתנו להם בקשר עם חובותיהם העסקיים.
למעשה, החייבת והמשיב אינם חולקים על היות החייבת שותפה מלאה בכל הבנוי על המקרקעין, וטוענים להיעדר שותפות שלה בקרקע עצמה בלבד. אלא שמהדינמיקה הכלכלית שאפיינה את חיי החייבת והמשיב, כמו גם הצהרת החייבת במסגרת הבקשה למתן הפטר (לפיה הקפידה על אי רישומה כבעלת הזכויות בקרקע המשק של בעלה במשמרת, על מנת שתוכל לקבל את הזכויות במשק אמה), עולה כוונת שיתוף מלאה בכלל הנכסים, שיש בה כדי לגבור על הרישום בפועל.
בנסיבות אלה נמצא כי אין בסיס לטענת החייבת והמשיב לפיה זכויותיה של החייבת במקרקעין מתמקדות במחוברים בלבד ונאמדות בכ-8% בלבד מערך המשק (בגין המבנים בלבד) ויש לקבוע כי זכויותיה במקרקעין הן בשיעור של 50%.
המשמעות
משמעות פסק הדין הוא כי המשק יימכר וכי הנושים יוכלו להיפרע מן החייבת חלקית או באופן מלא אך נמנעה קבלת הטענה כי אין לחייבת זכויות במשק או שזכויותיה הינן בשיעור נמוך יותר ממחצית. לו בית המשפט היה מקבל את טענות החייבת הרי שהנושים היו יוצאים וידם על ראשם ולא היו מקבלים את החוב שפושטת הרגל חבה להם.
עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין, דיני משפחה, ירושה וגישור משפחתי
כתובת המשרד: ויצמן 2, תל אביב
יצירת קשר: 03-6969916