מהי הלכת בבלי?
בעבר, שלא כיום, נהג בית הדין הרבני לפסוק בעניין יחסי ממון בין בני זוג, בהלכת השיתוף ובעניין איזון משאבים – על פי הדין הדתי ולא על פי הדין האזרחי.
כל זאת קרה עד הלכת בבלי. השינוי הגדול שחוללה הלכת בבלי הוא ביטולו של הכלל הישן אשר קבע כי ״הדין הולך אחר הדיין״ (ראו בג”ץ 323/81 וילוזני נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים).
כלומר עד הלכת בבלי השיטה המשפטית קבעה כי בתי הדין הרבניים רשאים ויכולים לפסוק על פי ההלכה היהודית, שהיא תורתם משנתם, ולא היו מחוייבים הם לפסוק על פי הדין האזרחי.
הלכת השיתוף
ההלכה האזרחית באשר לזוג שנישא לפני 1.1.74 קבעה כי הלכת השיתוף הינה הלכה מחייבת הן בין בני זוג ותיקים שכאמור נישאו לפני תחולת חוק יחסי ממון בין בני זוג, והן לגבי ידועים בציבור. ההלכה לא מצויה בחוק אלא נפסקה בפסיקה וכך נקבעה הלכה זו עקב בצד אגודל, אשר קבעה שיתוף מלא בין בני זוג נשואים, בכל מה שנצבר במהלך חיי הנישואין המשותפים ועד לקרע בין הצדדים.
איזון משאבים על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג
חוק יחסי ממון שנחקק קבע איזון משאבים, כלומר שיתוף נדחה, בכל מה שנצבר מיום הנישואין ועד ליום הקרע בין בני זוג נשואים.
עד להלכת בבלי ולאחריה
בתי הדין הרבניים לא החילו בעבר עד להלכת בבלי את עקרונות השיתוף, דהיינו שכל רכוש ו/או כספים מוחשיים ובלתי מוחשיים שנצברו במהלך הנישואין הינם משותפים עד ליום שבו ארע קרע בלתי הפיך ומי מהצדדים עזב את הבית או הגיש תביעה לבית המשפט או לבית הדין הרבני.
הכלל שהיה נהוג בעבר, על פיו הדין הולך אחרי הדיין, ולא להיפך – הוא זה אשר אפשר לבית דין רבני להכריע בענייני רכוש של בני זוג מתגרשים, אשר הונחו כדין על שולחנו על-פי הדין הדתי, תוך התעלמות מהדין הכללי.
הדיין הולך אחר הדין ולא הדין הולך אחר הדיין
הלכת בבלי הפכה את הכלל הזה וקבעה כי הדיין הוא זה שצריך ללכת אחר הדין ולא להיפך כפי שהיה נהוג עד אז.
בהתאם לכך, נקבע כי בתי דין רבניים חייבים לפסוק בענייני רכוש לפי חזקת השיתוף כהגדרתה בדין הכללי ועל פי יסודותיה החוזיים של הלכת השיתוף.
תקדים של בית המשפט העליון
קביעה של בית המשפט העליון, השלימה מהפך ביחסי הממון של דיני נישואין וגירושין. לפני הלכת בבלי, נשלטו חלקים ניכרים של מסכת זו על ידי דיני המעמד האישי אשר הכתיבו לבני זוג את התוצאות הממוניות של נישואין וגירושין.
הלכת בבלי העבירה את כל מסכת הממון של דיני נישואין וגירושין ממשטר של מעמד למשטר של חוזה אשר מאפשר לבני זוג לפעול כיחידה אוטונומית ולקבוע את תוצאותיהם הממוניות של נישואין וגירושין בעצמם ובעבור עצמם.
עולה אם כן, שכיום, שנים לאחר הלכה זו מחוייבים גם בתי הדין הרבניים לפסוק על פי עקרונות שיתוף ואיזון משאבים. יחד עם זאת לבית הדין שיקול דעת שאינו מצומצם להחריג רכוש, שנרכש לפני הנישואין או התקבל במתנה, וישנם מקרים לא מעטים בהם התוצאה של חלוקת הרכוש בין בני זוג מתגרשים, אשר מושגת בבית הדין הרבני הייתה שונה לו הצדדים היו מתדיינים בבית המשפט לענייני משפחה.
הבדלים בין הערכאות השיפוטיות עדיין קיימים למרות הלכת בבלי
כך למשל, דוגמא מהמציאות, במקרה בו בני זוג נשואים שנים רבות, בית המשפט עשוי לפסוק במרבית המקרים, כי הגם שהדירה הובאה לנישואין על ידי הבעל, עצם החיים המשותפים במשך עשרות שנים, שיפוץ או תשלום משכנתא – עשוי לגרום לכך שערב הגירושין תיחשב הדירה כמשותפת לצורך חלוקת הרכוש והממון בין בני זוג.
בית הדין הרבני יטה פחות לכך, ואם האישה בגדה – בסמכותו לקבוע כי היא אינה זכאית לאיזון משאבים ולשיתוף עקב כך, מאחר והבגידה מפסיקה את השותפות בין בני הזוג ואת הצבירה המשותפת.
בית המשפט לענייני משפחה מייחס פחות חשיבות לבגידה ויסתפק באורח חיים תקין ובמגורים משותפים, ובמקרה כזה לא יגרע מהאישה זכויותיה, במיוחד לא לאחר עשרות שנות נישואין.
עולה אם כן שיש עדיין, גם במאה ה- 21 וגם בשנת 2025, חשיבות לשאלה איזו ערכאה מבין השתיים, האזרחית או הדתית, תדון בעניינם של הצדדים, וההבדלים יכולים להיות הרי גורל מבחינת המשמעות הכספית שלהם, וזאת על אף שגם בתי הדין הרבניים מחויבים לדין האזרחי ולפסוק על פי עקרונות הלכת השיתוף או של הסדר איזון משאבים, כאשר עסקינן בגירושים.
