הוכחת זכויות במקרקעין במסגרת דיני המשפחה
בבית המשפט לענייני משפחה נדונה סוגיה מעניינת שלתוצאותיה יש השלכה כלכלית כספית לא מבוטלת. הנכס רשום על שם אם הנתבע, היא הנתבעת הנוספת. האישה, בת זוגו של הבעל טענה כי הינה זכאית למחצית השווי של המקרקעין. זכייה או הפסד במקרה כזה עוסקים במאות אלפי שקלים ויתכן שגם במיליונים, מאחר ואין נכס מקרקעין בארץ שניתן להעריך בפחות ממיליון ₪ (אלא בפריפריות המרוחקות).
על כן ויכוח או המאבק המשפטי הוא הרה גורל.
מהי משמעות הרישום של נכס על שם אחד מבני הזוג?
נכס מקרקעין רשום על שם משפחת הבעל (האם) עם התערערות היחסים בין הצדדים, וכאשר התברר שפניהם לגירושין, טוענת האישה בבית המשפט לענייני משפחה כי יש לה זכאות במחצית הזכויות בנכס המקרקעין הרשום על שם אם הבעל.
מה משמעות עצם הרישום?
סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, התשכ”ט-1969 קובע כי הרישום ביחס למקרקעין מוסדרים מהווה ראיה חותכת לתוכנו. עמד על כך כב’ השופט עמית בת.א (חי’) 369/04 זהרוי נ’ פהד אבו רומחין, “נקודת המוצא היא שהרישום משקף נכוחה את מצב הדברים, כאמור בסעיף 125 (א) לחוק המקרקעין, התשכ”ט-1969″.
הנטל לסתירת המצב הרשום הוא נטל כבד ואינו דבר של מה בכך
בשל חשיבות המרשם, גם הנטל לסתירת הרישום ולהוכחה כי זה אינו משקף את המצב האמיתי של הזכויות הוא נטל נכבד ביותר וראה לעניין זה: ע”א 2576/03 אהובה וינברג נ’ האפוטרופוס הכללי לנכסי נפקדים.
אדם אינו יכול להעניק או להתחייב בכל הנוגע לרכוש שאינו שלו
טענת האישה כי אבי הנתבע, אגב האירוסין, הבטיח כי הנכס יינתן לצדדים במתנה, מעוררת קושי משעה שאבי הנתבע איננו הבעלים של הנכס. אין אדם יכול להעניק את מה שאינו שלו.
כלל בסיס בדיני מתנה הינו כי “אין אדם יכול לתת מה שאין לו . מהות המתנה או ההתחייבות שהעניקה המנוחה, הינה פועל יוצא של הזכויות שהיו לה במועד הענקתם (ת”ע 32798-07-13).העובדה כי הנתבעת, בעת ההצהרה, עמדה לצדו של אבי הנתבע (כלומר אבי הבעל ואם הבעל היו נוכחים יחדיו בשיחה) איננה מעניקה לאחרון זכות כלשהי בנכס.
לפיכך, הצהרת האב אינה אלא מתנה ערטילאית (ראו תיק אזרחי 2141/01 יוסף שמרלר נגד הרב ישראל גרינברגר פ”מ כרך תשס”א חלק שני, וכן ע”א 2555/98 הרב אליהו אברג’ל נגד עזבון המנוח משה בן יאיר ז”ל ו-41 אחרים פד”י נ”ג (5) 673.).
קושי נוסף נעוץ בטענת התובעת על פיה הצדדים החזירו לנתבעת את סכום טענה זו איננה מתיישבת עם הוראת ס’ 1 (א) לחוק המתנה תשכ”ח – 1968 על פיו “מתנה היא הקניית נכס שלא בתמורה”.
ככל שהצדדים החזירו לנתבעת את סכום הרכישה, הרי שעסקינן בהעברת זכויות בתמורה והעברה כזו איננה מתנה. ואז נשאלת השאלה מדוע – ככל שהצדדים רכשו את הזכויות בנכס מהנתבעת – הנכס לא נרשם על שמם ? לשאלה הזו התובעת לא ספקה תשובה.
כידוע עסקה במקרקעין מסתיימת ברישום
עסקה במקרקעין הינה הקניה של בעלות המסתיימת ברישום. בנוסף, “חוק המקרקעין עצמו קובע, כי עסקה במקרקעין היא “הקניה של בעלות”. נמצא, כי כל מתנה במקרקעין טעונה רישום בפנקסי המקרקעין (טאבו). המתנה אף נגמרת ברישום זה, כלומר: רק מאותו רגע שבו אישר הרושם את רישום העסקה, תהיה המתנה מקוימת והנותן לא יהיה רשאי לחזור בו ממנה.” ראו פרופ’ ראבילו אלפרדו בספרו “פירוש לחוקי החוזים” ע”א 726/71 גרוסמן את ק.ב.ק. נ’ מפעלי עזבון י’ בידרמן, פ”ד כו (2) 789.
יש הבדל בין נתינת מתנה מוגמרת דהיינו העסקה הסתיימה ברישום, לבין מצב בו מתקיימת אך ורק התחייבות לתת מתנה.
הכלל הוא, שכל עוד לא הסתיימה העסקה ברישום, רשאי נותן המתנה לחזור בו, ואף אינו נדרש ליתן טעם או סיבה לחזרה מהמתנה. ע”א 404/84 סעתי נ’ סעתי, פ”ד מא(2) 477 , ע”א 954/93 חג’בי נ’ ברכה בן יונה, פ”ד נ(1) 417.
הנכס לא נרשם על שם הצדדים ולא התקיים תנאי של הענקת מתנה במקרקעין.
אכן, בשנת 2006 הנתבעת חתמה על מסמכים להעברת הזכויות בנכס לנתבע, ואולם היא חזרה בה מכוונתה זו והרישום בנכס נותר על שמה. יכולת הנתבעת להחליט האם להעניק את הזכויות בנכס, אם לאו, תומכת בגרסתה כי היא נותרה בעלת הנכס ומפריכה את טענת התובעת כי הנכס ניתן במתנה “מהתחלה”
על מתנה לא חלים עקרונות השיתוף
בנוסף, העברת הזכויות נועדה לנתבע בלבד, דהיינו לבעל. המלומד ראבילו בספרו מביע דעתו כי כאשר ניתנת מתנה לאחד מבני הזוג במהלכם של נישואין תקינים, ואפילו עסקינן במתנת חתונה, אין להסיק מכך אוטומטית כי המתנה ניתנה בהכרח לשני בני הזוג גם יחד, ולא תחשב רק בשל כך כרכוש משותף.
הדברים נבחנים בהתאם להתנהגות הצדדים ובהתייחס לראיות בע”פ או בכתב המשקפות את כוונת בני הזוג. הוא מפנה בעניין זה גם ל(א’ רוזן צבי, יחסי ממון בין בני זוג, תל אביב, תשמ״ג 310 וראה דברי הסכמה בת.א. (ת”א) 3496/85 חרודי נ’ חרודי, פס”מ תשמ״ח (2) 501, 505). ראה : א’ ראבילו, “חוק המתנה, תשכ”ח- 1968”.
דעה זו אומצה בפסק הדין שניתן בעניין ע”מ (י-ם) 320/02 עפל נ’ עפל לעיל (וכן ע”א 712/74 פרומן נ’ פרומן, פ”ד ל(3) 110, 112.
הנטל להוכיח טענה כי הזכויות ניתנו לשני בני הזוג במתנה – רובץ על התובעת, היה עליה להוכיח רצון ברור וחד משמעי של ההורים להעניק המתנה לשני בני הזוג.
מתוך חומר הראיות בתיק מגיע בית המשפט למסקנה כי התובעת לא עמדה בנטל.
בתצהירי העברה, נרשמו פרטי הנתבע בלבד. הדבר מלמד על הכוונה להעניק מתנה לנתבע ולא לצדדים . גם אם התובעת לא הייתה חוזרת בה מהענקת המתנה והייתה משלימה את הרישום על שם הנתבע, הנכס לא היה בבחינת נכס בר איזון אל נוכח הקבוע בס’ 5 (א) (1) לחוק יחסי ממון אשר מחריג מתנה מ”כלל נכסי בני זוג“.
בנוסף, בשנת 2006 הצדדים היו במשבר זוגי ופני התובעת היו לגירושין ראו עמ’ 19 ש’ 4-6 ואין זה מתקבל על הדעת כי הנתבעת התכוונה לתת את הנכס במתנה ערב הפירוד (וראו לעניין זה גם את ע”א 384/88 זיסרמן נ’ זיסרמן, פ”ד מג (3) 205, 208.)
העובדה כי הצדדים, לאחר נישואיהם, התגוררו בנכס, איננה יוצרת זכות קניינית בנכס ולעניין זה ראו גם תמ”ש 22915-10-15 מיום 08.09.16.
הפקדת דמי השכירות אצל בני הזוג אינה מהווה אינדיקציה לבעלות
אין לראות בעובדה כי הצדדים משכירים את הנכס לצדדים שלישיים וכי דמי השכירות מופקדים לחשבונם, כהענקת זכויות בנכס. כך גם נקבע בתמ”ש 53882-12-14 מיום 07.08.16 בו נקבע כי אין בעצם הניהול והסיוע של האישה בהשכרת הנכסים שקיבל האיש בירושה בכדי להקנות לאישה זכויות בגוף הנכסים המקוריים.
איך מתייחס בית המשפט להשקעות בנכס?
גם הטענה כי הצדדים הרחיבו את הנכס לא הוכחה. התובעת לא הביאה ראיות להשקעה הנטענת והודתה בחקירתה כי הרוב המוחלט של השיפוץ בוצע לפני נישואי הצדדים.
לו היו מתבצעות השקעות בנכס יתכן ומסקנת בית המשפט הייתה שונה באשר לזכויות או שהיה מורה לשפות את התובעת-האישה בשווי מחצית העלויות שהוצאו לצורך שיפוץ או הרחבה, ככל שהיו.
המסקנה:
מכאן דרכו של בית המשפט להגיע למסקנה ולקביעה כי התובעת לא הוכיחה בעלות ו/או זכויות אחרות בדירה שעל שם אם הבעל – הייתה קצרה.