בבית הדין הרבני ניתן לאחרונה פסק דין המבחין בין מעשה כיעור למעשה בגידה ומה ההשלכות של כל אחד מהמקרים על הזכות לכתובה
בעל הציג בפני בית הדין הרבני מסרונים והקלטות של אשתו, עם גבר זר שהיו בעלי אופי מיני או רומנטי.
הנתבעת הודתה שהתייחדה ברכב עם גבר זר, וגם הודתה שהמסרונים שהציג בעלה, הינם מסרונים שהיא כתבה לגבר זר ואף נקבה בשמו, אך הכחישה שהיה מעשה עבירה וכי הייתה זו שיחה בלבד ללא מגע גופני. נוכח זאת סירבה הנתבעת להתגרש מן התובע.
הבעל ביקש לחייב את אשתו לקבל את גיטה מכיון שהיא בוגדת בו
על מנת לאשש את טענתו הציג התובע בפני ביה"ד פירוט שיחות רבות של הנתבעת עם אותו גבר בשעות מאוחרות. עוד הציג מסרונים המתעדים קשר של חיבה. כן השמיע התובע באזני ביה"ד הקלטות בעלי אופי כיעור שמשמעותו הכנה למעשה עבירה. הנתבעת אמנם מודה בהוכחות הנסיבתיות שהציג התובע, אך טוענת שלא נעשה מעשה עבירה. בשל כך מסרבת האישה להתגרש.
גירושין לאשה בעל כורחה
כידוע, אפשר לגרש אישה בעל כורחה, וכנפסק בשולחן ערוך סימן קיט, ו': "יכול לגרשה בלא דעתה". אלא שרבנו גרשום מאור הגולה החרים שלא לגרשה בעל כורחה. ואף על פי שלא פסקו מרן בשולחן ערוך, הרמ"א כתב (שם): "וכל זה מדינא, אבל רבנו גרשום החרים שלא לגרש אישה שלא מדעתה, אם לא שעברה על דת, וכמו שנתבאר לעיל סימן קט"ו." כלל זה ידוע כחרם דרבנו גרשום והמשמעות המעשית שלו היא שאין כופים על אישה להתגרש בעל כורחה.
דין עוברת על דת
בדין עוברת על דת שו"ע סי' קטו ס"ד נקבע: "אם יש עדים שהתרה בה תחלה ועברה על התראתו. ואם אין עדים, תשבע שהוא כדבריה. ואם רצה לקיים אותה אחר כך, אין כופין אותו להוציאה, מכל מקום מצוה עליו שיוציאנה."
וכתב הרמ"א: "הגה: ואינה יכולה לעכב על ידו שלא יגרשנה, ויכול לגרשה בעל כרחה, ואין בזה משום חרם רבנו גרשם (תשובת מור"ם בהגהות מרדכי דיבמות וכן הוא ברשב"א סימן תקנ"ז)."
בעוברת על דת יכול בעלה לגרשה בעל כורחה. וכנאמר במקורותינו: "איזו היא דת יהודית, הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל. ואלו הם הדברים שאם עשתה אחת מהם עברה על דת יהודית: … או שהייתה משחקת עם הבחורים…"
ולענין חיוב גירושין אין צריך בהתראה (אלא להפסד כתובה בלבד) ראה דברי הרמ"א (שם אבן העזר קטו, ד) ":ויכול לגרשה בעל כרחה.
מאחר ובתביעות הגירושין הקודמות של התובע קבל הוא בגידה מצד אשתו הרי שמתקיימת התראה.
מעשה כיעור
ככל הנראה לפחות במקרה זה האישה עוברת על דת משה ויהודית משמע עסקינן באישה שאיננה נוהגת בדרכי הצניעות, אך אין רגלים לדבר שזינתה, כלומר ביצעה מעשה של בגידה בבעלה.
החשש הוא חשש עתידי שתבוא לידי כך, אבל עיקר העניין הוא שהתנהגות זו הורסת את חיי המשפחה.
עילת גירושין בגין מעשה כיעור
עילת גירושין של מעשה כיעור יכולה לקום אפילו אם היה זה מעשה חד פעמי שיש בו חשש שהאישה זינתה. וכך כתב הרמב"ם (פרק כד מהלכות אישות הלכה טו): "כיצד יוצאת משום שם רע, כגון שהיו שם עדים שעשתה דבר מכוער ביותר שהדברים מראין שהייתה שם עבירה אע"פ שאין שם עדות ברורה בזנות.
"……. כגון שהייתה בחצר לבדה וראו רוכל יוצא ונכנסו מיד בשעת יציאתן ומצאו אותה עומדת מעל המיטה והיא לובשת המכנסיים או חוגרת אזורה, או שמצאו רוק לח למעלה מן הכילה, או שהיו יוצאים ממקום אפל, או מעלין זה את זה מן הבור וכיוצא בו… או שראו אותן מנשקין זה את זה או מגפפין זה את זה או שנכנסו זה אחר זה והגיפו דלתות".
זהו התאור של מעשה כיעור במקורותינו. בזמנים דהיום יש אמצעים אחרים כגון שיחות טלפון, מסרוני ווצאפ ועוד על מנת שאשה תבצע מעשה כיעור.
יחוד שונה ממעשה כיעור
יש הבדל בין יחוד בעלמא לבין מעשה כיעור. ומהו המאפיין המרכזי של מעשה כיעור: "דנכנסו זה אחר זה היינו דשניהם נכנסו רצופים זה אחר זה וכל אחד נכנס על דעת חברו ונועדו יחדיו לכנוס למקום הזה וניכר דעצת זימה ביניהם, מה שאין כן אם אחד כבר היה שם לעשות צרכיו, ואחר כך נכנס השני לשם הוי רק יחוד בעלמא ולא כיעור."
יצוין כי במקרים של עשיית מעשי כיעור אין נדרשת התראה כדי להתגרש.
הזמנת הגבר האחר באופן מידי בשיחת הטלפון כפי שהוצג בהקלטת השיחה שנשמעה בפני ביה"ד, והנתבעת אישרה כי היא אותנטית, בוודאי מורה על רגלים לדבר עבירה שהתקיימה מיד אחר שיחת הטלפון ומתקיימים דברי הרמב"ם בפרק כד מהלכות אישות ה"ט "שהדברים מראין שהייתה שם עבירה", והדבר מוגדר כמעשה כיעור.
יצוין עוד כי נוכח ההתכתבויות שהוצגו בפני ביה"ד ישנו גם חשש ממשי לזנות במקרים נוספים, מלבד אותו מקרה של ההקלטה.
תוקף הקלטה כעדות על מעשה כיעור
להוכחת מעשה כיעור יש צורך בעדות של שני עדים, אך לפנינו ישנה הקלטה ומסרוני ווצאפ בלבד.
דינם של ההקלטה והמסרונים כשני עדים. וזאת משום שמדובר בהקלטה ומסרונים שנלקחו מהמכשיר האישי של האישה, וחזקה שהשיחות והמסרונים בו נכתבו על ידה, ואין חולק על קיומם. מה גם שהאישה הודתה שמדובר בהקלטה אותנטית ובמסרונים שהיא שלחה, והדבר עשוי להיגלות בצו פשוט לחברות הסלולר שיכולות להמציא נתונים מדויקים ולכן אין סיבה לפקפק באמינות ההקלטה והמסרונים.
מעיון בשו"ת אבני נזר אבהע"ז סי' ל"ד אפשר להקיש ולהגיע למסקנה לגבי מכתב שנמצא מהאישה ובו כמה דברים מכוערים אך לא נכתב בו במפורש שזינתה שאם יתברר שהוא כתב ידה – הרי שיש לדונו כדבר מכוער וראה בפס"ד ביה"ד ת"א 1200870-1.
מדוע תוכן ההקלטה נחשב מעשה כיעור
בשו"ע כתב דבעניין כגון זה, שמצאוה מעל המיטה והיא לובשת המכנסיים או חוגרת אזורה או שמצאו רוק למעלה מהכילה, או שיצאו מקום אפל או מעלים זא"ז מן הבור וכיו"ב או שראוהו מנשק ע"פ חלוקה או מנשקים זא"ז או שנכנסו זא"ז והגיפו דלתות וכיוצא,
מה בין כיעור לייחוד?
שמעשה כיעור אינו אוסר בהכרח את הבעל על אשתו ואינו מחייב אותו לגרשה ואינו יכול להוציאה סתם. באשר למעשים שלגביהם "ניכר שעצת זימה ביניהם", דהיינו דמעשים אלו מהווים הוכחה שהייתה ביניהם עצת זימה, אבל בני"ד לא בעינן דבר המוכיח שיש כוונת זימה, שבהקלטה נשמעים האישה והגבר בבירור כשעצת זימה מפורשת בפיהם, וראה לעניין זה מקרים שהוזכרו בבבלי בירושלמי ברמב"ם ובשו"ע סי' יא סעיף א'.
במעשה כיעור לדוגמא ….נכנסו לחורבא ולבית גלמוד שאין בני אדם נכנסים והם נעלו במנעול וכיו"ב שלפי ראות עיני הדיינים הייתה ודאי כוונתם לכיעור", היינו דכל מעשי הכיעור באו רק להוכיח שהייתה כוונה לזנות, וע"ע בדברי הגר"א היישריק בפס"ד בי"ד ת"א תיק מס' 591531/15.
האם ניתן לסמוך גם על הודאת האשה
אמנם על הודאת האישה בדבר מכוער אין לסמוך, ואין לומר שמאחר שהיא מודה שעשתה דבר כיעור והוא מאמין לדבריה רשאי להוציאה (וכמאי דאמרינן לגבי אישה שהודת שזינתה כמבואר ברמב"ם ובשו"ע סי' קטו סעיף ו וסימן קעח סעיף ט'),
האישה במקרה שלפנינו מכחישה שזנתה וטוענת שלא היה שם מעשה עבירה אלא דבר מכוער בלבד, יחד עם זאת יש להודאתה משקל ביחס לעוברת על דת. כיון שהודתה במעשים שהוצגו בהקלטה ובמסרונים כתבנו לעיל שהיא בכלל משחקת עם בחורים וכיון שבעלה מאמין לדבריה רשאי להוציאה כהא דהשו"ע אבהע"ז סי' קטו סעיף ו' וסי' קעח סעיף ט.
אי לכך, בהתאם לחומר שהוצג בפניו, קובע ביה"ד כי הנתבעת עשתה מעשה כיעור והבעל רשאי להוציאה ולגרשה בשל כך.
יצוין כי בנוסף לכיעור האמור, לדברי התובע בדיון, יש חיזוק לטענת הבעל שאשתו בוגדת בו. לדבריו ברחבי אשקלון מדברים על כך, וחבריו טוענים כנגדו כיצד הוא ממשיך להיות נשוי לה. יצוין כי בדיון האחרון אף טען הבעל כי בשל הבושה הוא אף עבר דירה. טענה זו לא הוכחשה על ידי הנתבעת, והיא רק טענה לכל אורך הדרך כי על הבעל להביא "הוכחות" של ממש.
כפיית הנתבעת לגירושין בעשותה מעשה כיעור
לפי הבית שמואל מדברי הרמב"ם והשו"ע (יא ו') שבעשותה מעשה כיעור הבעל רשאי להוציאה בעל כורחה אבל אין כופין אותו, ומאידך גם אין משיאין לו עצה להחזיקה.
כתובה במי שהוציאה הבעל בעדי כיעור כלומר התגרש ממנה לאחר שהביא להוכחות עדים שהעידו על מעשה כיעור
בענין כתובה במי שיוצאת משום דבר מכוער נחלקו הראשונים. דעת הרשב"א (שו"ת, ח"א סי' אלף קפז) שאינה מפסידה כתובה אלא אם יש עדי טומאה והו"ד בב"י סי' יא.
דעת הרמב"ם (הלכות אישות כד טו-טז) שאין לה כתובה במקרה כזה. וראה לעניין זה גם את האמור בבי"ד פתח תקוה בתיק 1044396/1, וכן בפס"ד בי"ד ת"א 1200870-1.
מתקיימת מחלוקת שכן הרשב"א כל שמצווה להוציאה, כלומר להתגרש ממנה נמצא שהיא במעשיה גרמה הגירושין ואין לה כתובה כי הגירושין יצאו ממנה, אבל בעידי כיעור כיון שאין מצווה להוציאה ורק רשאי לגרשה אם החליט הבעל לגרש אין זה המקרה שהגירושין יצאו ממנה, ולכן יכולה היא לתבוע את הכתובה.
בסופו של דבר נמצא כי אין האישה זכאית לכתובתה.
עו"ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין, דיני משפחה, ירושה וגישור משפחתי
כתובת המשרד: תובל 40, מגדל ספיר, רמת גן
יצירת קשר: 03-6969916
