כאשר נפטר אדם ולו או לה ידוע בציבור או ידועה בציבור מקבל הנותר בין החיים זכויות מזכויות שונות, בין אם מהמוסד לביטוח לאומי ובין אם מקרן הפנסיה של המנוח, הכל לפי העניין. יש הבדל משמעותי – לעניין יצירת זכאות – בין בני זוג שחלקו את חייהם זה עם זו, והיו ידועים בציבור שהתאפיינו במשק בית משותף, לבין אנשים שהיה ביניהם קשר רומנטי ואהבה, אך הם לא התגוררו יחדיו.
המסגרת הנורמטיבית של זכאות מן המוסד לביטוח לאומי
סעיף 252 לחוק הביטוח הלאומי קובע את זכותה של אלמנה של מבוטח לקבל קצבת שארים לאחר מותו.
סעיף 38 לחוק מגדיר מיהי אלמנה לצורך קביעת הזכאות לקצבת שארים על פי החוק קובע כדלקמן:
“אלמנה” – מי שהייתה אשתו של המבוטח בשעת פטירתו, להוציא –
(1) מי שהייתה אשתו פחות משנה, ואם היא בת 55 שנים ומעלה – פחות מחצי שנה, ולא ילדה לו ילד
(2) …
ההגדרה של המושג “אשתו”, שאליה מפנה ההגדרה של המושג “אלמנה” כאמור, מופיעה בסעיף 1 לחוק לאמור: “לרבות הידועה בציבור והיא גרה עמו”.
פסיקת בתי הדין לעבודה עסקה רבות בשאלת המבחנים להכרה במעמדה של ידועה בציבור הגרה עמו, והגמישה את הדרישה למגורים משותפים במקרים הולמים.
עיון בפסיקה מלמד כי במקרים שונים, בית הדין הגמיש את הדרישה למגורים משותפים מלאים, והכיר במצבים בהם מסיבות שונות נאלצו בני הזוג לממש את זוגיותם מבלי לנהל משק בית משותף תחת קורת גג אחת ועדיין ראה בהם ידועים בציבור וזיכה את האלמנה בקצבת שארים.
אולם זאת קרה אך ורק באותם מקרים בהם התרשם בית הדין כי מדובר במערכת יחסים שכללה שיתוף משמעותי, ואשר ניתן ללמוד ממנה על כוונה ליצור מחויבות הדדית ממושכת על אף העדר מגורים משותפים.
תמצית של העקרונות שנקבעו אפשר למצוא בעבל (ארצי) 47676-01-14 מזל סלח נ’ המוסד לביטוח לאומי:
“….יחד עם זאת, התשובה לשאלה האם מוצדק לראות בנסיבות מסוימות שבהן בני הזוג לא התגוררו יחדיו באופן מלא או חלקי “מגורים משותפים” עשויה להיות מושפעת מן הקביעות הנוגעות לעצם קיומו של שיתוף זוגי במובנו המהותי. לשון אחרת, ההכרעה בסוגיות הנוגעות לטיב ולעוצמת השיתוף הממשי או הרעיוני עשויה להשליך על ההכרעה בשאלה האם ראוי להכיר בקיומם של מגורים משותפים באותן נסיבות.”
מקרה מעניין וגם עצוב בנסיבותיו נדון בבית הדין לעבודה בל 21435-07-13
שם התאבד בן הזוג וחברתו דרשה הכרה בזכויותיה על אף שהוריש לה שליש מעזבונו שהיה נכבד ולא מבוטל
התובעת הייתה בת 49 בעת שהמנוח הלך לעולמו, ולפיכך, על מנת שתזכה להכרה כאלמנתו עליה להוכיח כי הייתה הידועה בציבור וגרה עימו במשך תקופה בת שנה לפחות.
תחילת ההיכרות בית התובעת למנוח
אין חולק כי התובעת הכירה את המנוח באתר היכרויות אינטרנטי, דובר רוסית, לאחר שהמנוח למד את השפה הרוסית, על מנת שיוכל להתקשר עם בת זוג דוברת השפה. התובעת לא צירפה מסמכים כלשהם המתעדים את ההתקשרות הראשונית באמצעות האתר ואין לדעת אימתי בדיוק החלה.
בשלב ראשון היחסים בין התובעת לבין המנוח היו וירטואליים בלבד, והתנהלו דרך אתר האינטרנט. התובעת טוענת כי לא שמרה העתקים של התכתובת שהוחלפה בין הצדדים ואף לא הצליחה לשחזר אותה על אף שהייתה מודעת לצורך להוכיח את מועד תחילת היחסים.
מסקנת בית הדין הינה כי שמירת המיילים והצגתם לא הייתה תומכת בטענת התובעת לפיה מערכת היחסים עברה מפסים וירטואלים למפגשים של ממש באוקטובר 2009 אלא מאוחר יותר.
לעיתים יש למועד התחלת הקשר בין בני הזוג משמעות גדולה לצורך הכרעת בית הדין ובית הדין נכנס לעומק ומנתח את העובדות בצורה יסודית.
בית הדין קובע כי מקום שמועד תחילת הקשר הוא בעל משמעות, אין כל הצדקה להסתמך על זיכרונה של התובעת ושל עדים בעלי עניין אחרים, כאשר ניתן היה באמצעים פשוטים (פלט שיחות טלפון של התובעת) לאתר בנקל את המועד שבו התובעת והמנוח החלו לתקשר ביניהם טלפונית, או באמצעות הודעות SMS על מנת לתאם את המפגשים ביניהם.
המסמך המוקדם ביותר שמתעד קיומו של קשר כלשהו בין התובעת לבין המנוח הוא הודעת SMS בעלת תוכן רומנטי ששלח המנוח לתובעת ביום 21/1/10. בנוסף הציגה התובעת מספר הודעות SMS נוספות, אף הן בעלות תוכן רומנטי ששלח לה המנוח החל מחודש פברואר 2010 ובהמשך אותה שנה. פרט לאמור לעיל התובעת לא הציגה כל אינדיקציה לקשר טלפוני / הודעות SMS מלפני יום 21/1/10.
התובעת טוענת כי באחת מהודעות ה- SMS אשר צורפו לתצהירה כתב לה המנוח: “יום המזל שלי היה יום שני 28 דצמבר”. התובעת מבקשת ללמוד מהודעה זו על כך שבאותו מועד (28 דצמבר 09) היא נענתה לבקשתו של המנוח לעבור לגור איתו, אך בית הדין אינו מקבל טענה זו וקובע כי התובעת לא עברה לגור אצל התובע בשום שלב בהיכרות ביניהם וכי התובע כלל לא ראה אותה כמי שעברה לגור בדירתו.
יתר על כן, בנסיבות בהן לא עלה בידי התובעת להצביע אפילו על שיחת טלפון אחת או הודעת SMS אחת בינה לבין המנוח לפני חודש ינואר 2010 הטענה כי בסוף חודש דצמבר התובעת נענתה לבקשתו לעבור לגור – איננה יכולה להתקבל.
בנסיבות העניין, כאשר לא עלה בידי התובעת להציג כל ראיה לקיומה של תקשורת טלפונית בינה לבין המנוח מלפני ינואר 2010 מגיע בית הדין למסקנה כי “יום המזל” אליו התייחס המנוח (28/12/09) הוא יום תחילת הקשר הרומנטי בינו לבין התובעת.
אין להסיק מסקנות כלשהן בעניין מועד תחילת הקשר מעדויות של התובעת ומקורביה שהם בעלי עניין ברור בתוצאות ההליך, ויתר העדויות / הראיות הן בבחינת עניין שבהערכה, שלא ניתן ללמוד מהן על מועד תחילת הקשר.
האם התובעת גרה עם המנוח וניהלה איתו משק בית משותף במשך כשנה?
ממכלול הראיות מגיע בית הדין לכלל דעה כי יש לדחות את טענת התובעת לפיה עברה לגור עם המנוח.
התובעת אמנם זימנה עדים שונים אשר העידו כי התובעת נהגה ללון בדירתו של המנוח ואף נהנתה מהבריכה שבבניין בצמרות, ואולם עניין זה כשלעצמו מעיד על היחסים הרומנטיים שנוצרו בין בני הזוג ואין בו כדי להעיד על כך שחודש לאחר היכרותה עם המנוח התובעת השאירה את בנה בן ה – 15 בדירה בתל אביב ו”עברה לגור” בדירתו של המנוח. גרסה זו איננה מתיישבת עם הראיות והחומר שהוצג.
בית הדין נותן לכך שבעה נימוקים שונים
ראשית, יש לציין כי התובעת מעולם לא שינתה את כתובת מגוריה.
שנית, התובעת והמנוח ניהלו חשבונות בנק נפרדים וכל אחד מימן את הדירה הנפרדת. המדובר בשני משקי בית נפרדים שהוחזקו על ידי כל אחד באופן עצמאי.
שלישית, מהעדויות שהוצגו עלה כי התובעת לא עברה לגור בדירתו של המנוח אלא כי חלקה עם המנוח חלק מלילותיה.
בחלוף שנים כה רבות וכאשר אין חולק כי התובעת בילתה חלק מהימים והלילות בדירתו של המנוח, ממילא ניתן ליחס משקל מוגבל ביותר לעדים מטעמה.
רביעית, בעת שהמנוח שם קץ לחייו, בשעות הערב המאוחרות, התובעת שהתה בדירתה בתל אביב ולא בדירתו של המנוח.
יש בכך כדי ללמד כי התובעת חילקה את לילותיה בין שתי הדירות בהתאם לצורך. עוד יש לציין, כי גם בתקופת השבעה התובעת לא לנה בדירתו של המנוח אלא בדירתה ברחוב בני אפריים.
שישית, ככל שהתובעת החזיקה חפצים משלה בדירתו של המנוח הרי שמדובר היה בחפצים בודדים בלבד.
שביעית, בצוואתו ציין המנוח כי התובעת מתגוררת ברחוב בני אפרים בתל אביב ולא בדירתו בצמרות, דהיינו גם המנוח לא ראה את התובעת כמי שעברה לגור עימו.
האם יש לראות את התובעת כאלמנתו של המנוח אף בהעדר מגורים משותפים?
במקרים מיוחדים כאשר נסיבות החיים הובילו בני זוג להחזיק שתי דירות בהם ניהלו משקי בית נפרדים, הפסיקה של בתי הדין לעבודה הגמישה את מבחן המגורים המשותפים כאשר התרשמה כי בין בני הזוג התקיימו שיתוף כלכלי ומשפחתי ומחוייבות שהצדיקו זאת.
בנסיבות דנן, לנוכח תקופת ההיכרות הקצרה שבין התובעת למנוח, כאשר התובעת והמנוח הכירו רק במשך שנה וחודשיים לפני פטירתו, מתרשם בית הדין כי אין הצדקה לעשות כן.
עיון במסמכים שהותיר אחריו המנוח מלמד כי התקיימו בינו לבין התובעת יחסי אהבה וקרבה ואולם הוא הקפיד לכנות את התובעת “חברתי” ולא ראה בה ובבנה “בני משפחה”.
המנוח אמנם הוריש לתובעת חלקים משמעותיים מרכושו (למעלה מ 30% מרכושו הכולל) ואולם בהתחשב בכך שלמנוח לא היו ילדים ואף לא אחים או אחיינים, וכי מצבם הכלכלי של כל בני משפחתו הנותרים שפיר, אין בכך אלא כדי ללמד על האהבה שחש המנוח כלפי התובעת ועל העדרם של יורשים טבעיים.
בתקופת חייהם המשותפת המנוח לא מצא לשתף את התובעת בענייניו הכלכליים ובני הזוג שמרו ביניהם על משטר של הפרדה רכושית מוחלטת. את הקודים והסיסמאות הדרושים לניהול עניינו הכספיים מסר המנוח לבן דודו ואותו, ולא את התובעת, הוא מינה כאפוטרופוס על גופו ועל רכושו.
המנוח היה אדם אמיד מאוד ולכן אין לתמוה על כך שהוא אשר מימן את נסיעותיהם המשותפות שלו ושל התובעת לחו”ל ואף רכש עבור התובעת מתנות יקרות ערך. בשלב מסויים אף מצא להפקיד בחשבונה של התובעת סכום קבוע בסך 4,000 ₪, ואולם אין בסכום זה כדי להעיד על שיתוף זוגי או על כך כי הצדדים היו ידועים בציבור.
מסקנת בית הדין היא כי התובעת לא תזכה בקצבת שארים
לא עלה בידי התובעת להוכיח כי מערכת היחסים בינה לבין המנוח כללה ניהול משק בית משותף. בין המערערת למנוח נרקמה מערכת יחסים חברית ואינטימית שכללה בילויים משותפים ואשר נמשכה פרק זמן שאיננו ארוך, אך הם לא היו ידועים בציבור וגם לא התגוררו יחדיו או ניהלו משק בית משותף.
היחסים התאפיינו בהפרדה רכושית מוחלטת הגם שבתוך כך המנוח, אשר היה אדם אמיד ובודד גמל לתובעת על השעות שבהן היא מעמידה את עצמה לשירותו בדרך של מתן “הקצבה חודשית” קבועה מימון נסיעות לחו”ל ומתנות.
תמיכה כאמור איננה דומה לשיתוף כלכלי ולניהול משק בית וחשבון משותף, והדברים מקבלים משנה תוקף בשים לב לתקופת ההיכרות הקצרה שהייתה בין הצדדים.
סיכום חומר הראיות, מצביע על כך כי המערערת לא הרימה את הנטל לצורך זכאות לקבלת קצבת שארים. לפיכך תביעתה נדחתה. יחד עם זאת יש להביא בחשבון כי זכתה בנתח משמעותי מעזבונו של המנוח, עזבון שלא היה מועט, ובכך הוענק לה בטחון כלכלי, לאחר כשנה בלבד של חברות ביניהם.
