האם תיתכן צוואה הדדית המחייבת את שני הצדדים הכתובה בכתב יד של אחד מבני הזוג

אישה ובעל רצו להכין צוואה הדדית ולפיכך האישה רשמה את רצונותיהם על גבי צוואה שהיא כתבה בכתב ידה שלה

צוואה בכתב יד אמורה, בין שאר הדרישות הנוגעות אליה, להיות כתובה בכתב ידו של המצווה, שאחרת אין זו צוואה בכתב יד אלא צוואה מסוג אחר.   משמע המצווה אמור לכתוב בכתב ידו שלו, לנסח את צוואתו, לחתום עליה וגם לכתוב תאריך על גבי הצוואה.     בהתחשב בדרישותיו של סעיף 19 לחוק הירושה עולה השאלה האם ניתן היה לכלול  צוואה הדדית, דהיינו שתי צוואות המצויות במסמך אחד, הן את צוואת האישה והן את צוואת הבעל במסמך אחד? האם הדבר אפשרי?

לשון החוק אינה אוסרת לעשות זאת, אולם תוקף ההוראות של כל אחד ואחד מן המצווים תלוי בשמירה קפדנית מצידו על דרישת החוק לגבי צוואות. משמע בלתי קביל מצב בו אחד מן המצווים באופן הדדי רשם את הצוואה ההדדית בכתב ידו ואילו הצוואה ההדדית שאמורה להיות גם צוואה בכתב יד – נרשמת על ידי מי מהצדדים ולא על ידי שניהם.

עולה אם כן, שצוואה הדדית שנכתבת על ידי אחד מן המצווים פגומה היא, ואינה תקפה בכל הנוגע למצווה שלא עשה את מלאכת הכתיבה, ועל כן צוואה הדדית אמורה להירשם בשני מסמכים נפרדים.  כל מצווה צריך לרשום את צוואתו בכתב ידו שלו לחתום עליה ולרשום את התאריך ולא ניתן כי אחד מן הצדדים יעשה את המלאכה של בן זוגו.

לו הצוואה היתה נערכת בנוכחות עדים הרי שכתב היד כלל לא היה רלוונטי, ואין זה מעלה או מוריד איך כתובה הצוואה כאשר היא צוואה בעדים משמע יש לה שני עדים.  מנגד אם כוונת המצווה לערוך צוואה בכתב יד, משמע ללא עדים – יש להקפיד על ההוראות הצורניות והמהותיות והצוואה צריכה להיעשות בכתב יד של המצווה.

פסק דין נדבי כפסק דין מנחה- מקרה בו הוראות הצוואה משלבות את כתב היד של הבעל ואת כתב היד של האישה והוראות הצוואה משולבות. במסגרת עניין נדבי הוצעו שתי גישות לפתרון הסוגיה כמפורט להלן (פסקה 19 לפסק הדין בעניין נדבי):

גישה ראשונה אפשר לטעון כי מצווה לקיים את דברי המת. ואם הייתה כוונתו של המוריש לצוות כפי שציווה, הרי שאם כן – הרי תוספת לצוואתו אינה יכולה לפסול את עיקרה ויש לראות את ההוראות המחוסרות תקפות של הגב’ נדבי ואת חתימתה כתוספת מיותרת שאין להתחשב בה. משל למה הדבר דומה? למצווה המוסיף לצוואה דברים אחרים שאינם לעניין. במקרה כזה חובה על ביהמ”ש להפריד בין החלק האופרטיבי והכשר ובין החלק הבלתי אופרטיבי והמיותר, בדרך שהיו נוהגים להפריד באמצעות עפרון כחול חלקים פסולים מחוזה על-מנת להציל את החלק התקף ולקיימו. התוצאה של גישה כזו תהיה קיום הצוואה הנדונה כצוואה בכתב יד של המוריש.

גישה שניה תהיה של הטוענים כדלקמן: בנוסח המסמך הנדון שזורות הוראות הבעל והוראות האישה ומשולבות זו בזו. לא ניתן להפריד בין השתיים כי הוראת האחד מבוססת על הוראת השני. טול את תקפה של הוראות הצוואה של האישה ונטלת בזאת גם את כל המניע לצוואה של הבעל. אם יוצא אתה מתוך גישה זו הרי אינך יכול לפסול את הוראות צוואת האישה מבלי לפסול גם את הוראות צוואת הבעל.

גישה זו מבוססת על ההנחה כי התחייב כל אחד מן המצווים כלפי רעהו והנחה זו זרה לאותו חוק הירושה תשכ”ה-1965 ולרוחו.

מבין שתי הגישות ביקר כבוד השופט י’ שילה את הגישה הראשונה נוכח החשיבות הרבה אותה ראה בצורך לקיים את דברי המת. אשר לעצם נוכחותה של בת הזוג במעמד עריכת הצוואה, צוין כי עצם הנוכחות כשלעצמה אינה עולה כדי נטילת חלק בעריכתה במובנה תחת סעיף 35 לחוק הירושה.

עוד נפסק, כי חוק הירושה שולל לחלוטין תוקפו של ציווי אותו ציווה אדם שלא באמצעות צוואה כשירה וכן, שולל את תוקפו של הסכם לעריכת צוואה. ראו בהקשר זה את קביעותיו של כבוד השופט י’ שילה בפסקה 28 לפסק הדין בעניין נדבי:   “מכאן ההיבטים של הצוואה כדלקמן: צורתה, דהיינו, פורמליות מיוחדת שאת מילויה דורש החוק ע”מ להכיר בהבעת רצון פלונית כצוואה. הפורמליות הזאת שיש בה אף מהחגיגיות והטקסיות משווה גם בעיני המצווה וגם בעיני הציבור ערך מיוחד ונפקות מיוחדת לצוואות על פני מסמכים אחרים והבעת רצון בצורה אחרת. והדברים מגיעים עד כדי כך שיודע אדם כי הבטחתו להוריש לאחר מותו אינה הבטחה כל עוד אינה לובשת לבוש של צוואה. יש אפילו אנשים מבטיחים להנחיל ביודעין היטב כי ההבטחה אינה מחייבת אותם ללא עריכת צוואה כחוק ועד לעריכה כזו חזון למועד. הדרישות הפורמליות שדורש המחוקק מצוואה על החגיגיות והטקסיות המהוות לעיתים חלק מהן באה גם לסמל ולהוכיח את גמירת הדעת לצוות”.

הצוואה תקפה עבור זה אשר הצוואה נכתבה בכתב ידו ואינה תקפה לגבי האחר

סופו של יום, בעניין נדבי נקבע כי מסמך בו נכתבה צוואתם של שניים בכתב ידו של אחד מהם בלבד, יהא כשר כצוואה רק לגבי אותו מצווה אשר כתב אותה בכתב ידו. חתימתו של המצווה השני על גבי המסמך תהא חסרת כל נפקות משפטית ולא יהיה בה כדי לפגום בקיום הוראותיו של המצווה הראשון.

סוגיה דומה נדונה גם בפסק הדין בעניין ת”ע (ת”א) 7201/00 עזבון המנוח חיים נקדימון ז”ל נ’ דב נקדימון, במסגרתו נדונה השאלה האם ניתן בדרך פרשנית להתגבר באמצעות סעיף 25 לחוק הירושה על “פגם” בצוואה בכתב יד, כשהפגם הוא שהצוואה אינה כתובה כלל ביד המצווה והתאריך שהיא נושאת אינו כתוב בידו?  וממה נובע הקושי? צוואה שאינה כתובה בכתב ידו של המצווה נגועה בפגם מהותי שכן הכתיבה בכתב יד הינה מרכיב יסוד בצוואה שלא ניתן לרפא אם אינו קיים. יש להבחין בין פגמים שניתן לרפא לבין פגמים שלא ניתן לרפא.

במקרה זה הצורך בכתב יד דווקא הינו בכדי ליצור אותנטיות וודאות כי הצוואה אכן נכתבה על ידי המצווה. מכיוון שכך ניתן להכשיר צוואה אשר נכתבה באמצעות רגלו, פיו או כל איבר אחר של המצווה. עם זאת, אין הצוואה כשרה במידה והיא נערכה במחשב מכיוון שהרכיב האישי חסר.

מקרה מעניין הידוע כ”מקרה נקדימון” עוסק במקרה בו הגיעה לבית המשפט צוואה אשר הייתה כתובה בכתב ידו של אלמנתו של המנוח. האלמנה טענה כי מכיוון שהיא הייתה כותבת טוב יותר מבעלה, כל חייהם נהג המנוח להקריא לה והיא הייתה כותבת עבורו ומשמשת כידו הארוכה, מה גם שהצוואה אכן כתובה בכתב יד. בית המשפט לא קיבל את פרשנותה למושג “כתב ידו”, וקבע כי לא ניתן להתגבר על פגם זה מכיוון שהצוואה חסרה את מרכיב האותנטיות שלה, ויש לבטלה.

סעיף 25 לחוק  הירושה מאפשר לקיים צוואה על אף קיומו של פגם או חסר בצורתה. כך קובע הסעיף:

“(א) התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, רשאי הוא, בהחלטה מנומקת, לקיימה אם אף נפל פגם בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיפים 19, 20, 22 או 23 או בכשרות העדים, או בהעדר פרט מן הפרטים או הליך מן ההליכים כאמור.

(ב) בסעיף זה “מרכיבי היסוד בצוואה” הם:

(1) בצוואה בכתב יד כאמור בסעיף 19 הצוואה כולה כתובה בכתב ידו של המצווה;

[…]”.

ככלל, סעיף 25 לחוק הירושה לא נועד לאפשר דרך חדשה ליצירת צוואה, אלא רק לרפא פגמים בצוואה שנערכה שלא כדין (ע”א 679/76 אילה סלי הוריה, אפוטרופסיה הטבעיים דוד ו-הניה סלי נ’ עזבון המנוח קרל שפר מנהל עזבונו נ’ פלדמן, ו-2 אח’, לב (2) 785, 788 (1978)). מכאן, למדים אנו כי לא ניתן לתקן פגם במרכיב יסוד בצוואה, שהרי החלתו של סעיף 25 לחוק הירושה מותנית בקיומם של מרכיבי יסוד. המעיין בהוראות סעיפים 19 ו-25 לחוק הירושה ילמד כי מרכיבי היסוד של צוואה שנערכה בכתב יד הם שלושת המרכיבים הבאים:

• א. הצוואה חייבת להיכתב כולה על ידי המצווה;
• ב. על הצוואה לכלול תאריך. תנאי הוא כי גם התאריך ייכתב בכתב ידו של המצווה;
• ג. על הצוואה להיחתם בכתב ידו של המצו

אם נחזור לשאלה שהוצגה בעניין נקדימון. התשובה הייתה שלילית, דהיינו, כי לא ניתן להתגבר באמצעות סעיף 25 לחוק הירושה על פגם בצוואה בכתב יד אשר לא נכתבה בכתב ידו של המצווה. במסגרת פסק הדין, הפנה בית המשפט לפסק הדין של כבוד השופט א’ ברק בד”נ 40/80 פאול קניג נ’ יהושע כהן, לו (3) 701 (1982), במסגרתו נקבע כי בכל הנוגע ליישומו של סעיף 25 לחוק הירושה, גבול הפרשנות יהא כגבול הלשון, לאמור, כי קשת האפשרויות אשר תעמוד לפני הפרשן לצורך פרשנותן של הוראות הצוואה תיוחד אך ורק לפרשנות לשונית אשר יהא בכוחה ליצור משמעות אשר תגשים את מטרות החוק.

כדבריו של כבוד השופט א’ ברק בעמ’ 715 לפסק הדין:  “אין השופט רשאי – בהעדר תחושה כי לפניו אבסורד פרשני – ותחושה זו אינה מצויה בענייננו – להגשים מטרה שאין לה אחיזה, ולו הקלושה ביותר, בלשון החוק. מלאכת הפירוש אינה מוגבלת אך למילים, אך המילים מגבילות את הפירוש […] ייתכן, שיינתן ללשון החוק פירוש מרחיב או פירוש מצמצם, רגיל או פירוש חריג, אך בדרך כלל יש למצוא נקודת אחיזה ארכימדית למטרה בלשון החוק. אך באותה מידה אין השופט רשאי להסתפק בבדיקה הלשונית, שכן החוק אינו אך טקסט בלשני גרידא. החוק הוא יצירה נורמאטיבית, הבאה להגשים תכלית חברתית. והוא ביטוי למדיניות. על הפרשן לחשוף, מבין קשת האפשרויות הלשוניות, אותה משמעות אשר תגשים את מטרת החוק […]”.

בכל הנוגע לצוואה בכתב יד, עולה כי הדרישות הצורניות הן מעטות אך קריטיות וכי הרציונל העומד בבסיסן, מניח כי עצם העובדה שהצוואה נכתבה בכתב ידו של המצווה מהווה הוכחה חותכת לכך שאכן מדובר בצוואתו שלו, וכדברי בית המשפט ב”עניין נקדימון” .

האם קיימים יתרונות בעריכת צוואה בכתב יד

לטעמי החסרונות עולים על היתרונות שהינם סודיות מובטחת מחד ומאידך אין המצווה צריך לכתוב את צוואתו לעיני אנשים נוספים. המצווה יכול לכתוב את צוואתו בצורה אינטימית ומבודדת, ללא עזרתם או התערבותם של אנשים נוספים.  העניין יכול להפוך לחשוב ומהותי, כאשר מופעלים לחצים חיצוניים על המצווה, והוא מעוניין לכתוב את צוואתו בצורה עצמאית לחלוטין.

כמו כן אין צורך בהכנות או התארגנויות.  עריכת צוואה בכתב יד אינה דורשת מהמצווה להגיע למקום מסוים או להזמין לביתו אנשים מסוימים כעדים, אלא ברגע שהחליט לעשות כן יכול הוא לכתוב את הצוואה בלי התארגנות, בלי לצאת מהבית וללא כל הכנות מיוחדות או בכלל.

סוגיות העולות באשר לצוואה בכתב יד להבדיל מצוואה בעדים

נטל ההוכחה לאמיתות צוואה שנערכה בכתב יד

מכיוון שצוואה בכתב יד אינה כוללת עדים חיצוניים המעידים על כשרותה של הצוואה, נוטה בית המשפט להתייחס בחשדנות לצוואות אלו, ולדרוש הוכחות מוצקות לאמיתותן. מכיוון שכך, בניגוד לכלל הרווח שכל צוואה היא בגדר כשרה עד שיוכח אחרת, בצוואות בכתב יד מטיל בית המשפט את נטל ההוכחה על כתפי המבקש לקיימן, ועליו להביא ראיות והוכחות שהצוואה אמיתית וכשרה.

הבנת המצווה כי זוהי צוואתו

במקרים של עריכת צוואה בכתב יד, יתכן מצב בו אין המצווה מגדיר את המסמך כצוואה באופן ברור. עמימות זו זה מקשה על בית המשפט להגדיר את המסמך כמשקף את גמירות דעתו של המצווה שכבר הלך לבית עולמו, ועולה החשש שמא המצווה כתב מסמך זה כטיוטה, או כסיפור דברים בעלמא ללא כוונה שיקויימו דבריו.

חשש מהשפעה בלתי הוגנת

לעיתים, מנצל אדם קרוב למצווה את יחסי התלות של המצווה עמו, ומבקש ממנו לכתוב צוואה אשר תעביר אליו את כל נכסי העיזבון. במצבים אלה, מעדיף האדם הקרוב שהמצווה יכתוב צוואה ללא התייעצות עם אנשים נוספים, ועל כן משכנע אותו לערוך צוואה בכתב יד, צוואה אשר כאמור הינה חשאית ואינה דורשת עדים חיצוניים. במצבים אלה, על בית המשפט לבחון את הנסיבות ולהכריע האם הצוואה נעשתה מרצונו החופשי של המצווה, והאם היא משקפת אינטרסים זרים של אנשים חיצוניים.

צוואה מזויפת

למרות דרישת האותנטיות הבאה לידי ביטוי בכתב ידו של המצווה, מכיוון שהצוואה אינה דורשת עדות חיצונית לכשירותה הרי שניתן לזייפה בקלות יחסית, באמצעות חיקוי כתב ידו של המצווה. קלות זו מביאה את בית המשפט להחמיר עם ההוכחות הנדרשות לקיומה של הצוואה, ובמידה ומתעורר חשד לזיוף – נוטה בית המשפט לפסול את הצוואה.

קיום צוואה בכתב יד על אף שהיא פגומה

רשאי ויכול בית המשפט להכשיר צוואה בכתב יד אם היא נעשתה בכתב ידו של המצווה אף על פי שחסרות בה החתימה והתאריך. הדרישה לחתימה נועדה להדגיש את גמירות דעתו של המצווה, ואת הבנתו כי הוא כותב את צוואתו, דבר הדורש כובד ראש ורצינות. במידה ובית המשפט משתכנע באופן אחר – הרי שהוא עשוי לתקן את הפגם באמצעות הפעלת סעיף 25.

צוואה הדדית בכתב של בן הזוג

ניתן לערוך שתי צוואות בכתב יד באותו מסמך   ובלבד שהן כתובות כל אחת בכתב ידו של המצווה, ולפיכך ניתן לערוך צוואה הדדית בכתב יד, ובלבד שכל מצווה ידאג לכתיבת צוואתו בכתב ידו. לא ניתן להתייחס למסמך כצוואה שלא נערכה בכתב ידו של המצווה גם אם בן זוגו כתב אותה. משמע כתב יד של אחד מהמורישים אינו קביל ושני המורישים צריכים לכתוב צוואתם בין במסמך אחד ובין בשני מסמכים בכתב ידם.

בהקשר זה מן הראוי לציין כי בשל האופי הבלתי פורמלי של צוואות בכתב יד והעובדה שעריכתן אינה מחייבת נוכחות של עדים, הן עשויות להיות חשופות יותר להתנגדויות ולמגוון קשיים בהוצאת הוראותיהן מן הכוח אל הפועל, מאשר צוואות מסוגים אחרים, כגון צוואה בעדים או צוואה שנערכה בפני רשות (צוואה מול שופט, צוואה שנערכה בנוכחות חבר בבית הדין הרבני, צוואה שנערכה מול רשם בית המשפט או הרשם לענייני ירושות וכן צוואה נוטריונית).

כך לדוגמא, אחד האתגרים הנפוצים ביותר שנוטים להתעורר עם צוות בכתב יד, הוא שאלת האותנטיות של המסמך. אמיתות הצוואה עלולה להיות מוטלת בספק, כאשר יש אי ודאות באשר לשאלה האם הצוואה אכן נכתבה על ידי המוריש עצמו, או אם יש ראיות שעלולות להצביע על ניסיון לזיוף הצוואה בידי גורמים בעלי אינטרסים, מעורבות של יורשים בעריכת הצוואה או השפעה בלתי הוגנת.

                         עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין, דיני משפחה, ירושה וגישור משפחתי

                                              כתובת המשרד: תובל 40, מגדל ספיר, רמת גן 

                                                           יצירת קשר: 03-6969916