המסביר את נימוקי המצווה לתוכן הצוואה?
צבי ערך צוואה בעדים בלא שנימק את העובדה שנישל חלקית אחת משתי בנותיו.
צבי שהתאלמן מאשתו, ערך צוואה בעדים, אשר נוסחה על ידי עורך דין מומחה בדיני משפחה, והחליט להוריש בצוואתו 80% מהרכוש לבת אחת ורק 20% לבתו השנייה.
צבי לא נימק את הוראות הצוואה על מנת שלא להעמיק את הפגיעה בבת השנייה שחלקה בעיזבון קטן משמעותית מזה של אחותה. המניע של צבי לפעול כפי שפעל ולכתוב צוואה לא שוויונית המקפחת את אחת הבנות, נבעה ממערכת היחסים שבינו לבין בנותיו.
הבת האחת אשר אמורה לרשת את מירב העיזבון של צבי, היא זו אשר מתגוררת קרוב אליו, מגיעה שלוש פעמים בשבוע לבקרו, לאחר שהתאלמן, מביאה פעם בשבוע מזון מבושל, ומלווה אותו לבדיקות. גם בעלה של הבת והנכדים מתראים עם צבי, והוא מוזמן בערבי שישי אחת לשבועיים ובכל החגים לבלות עם המשפחה.
מנגד, בתו השנייה, חיה בניתוק חלקי מאביה, לא בשל מריבה כלשהי או חילוקי דעות אלא בשל אורח החיים בו בחרה. בתו השנייה של צבי, חיה במרחק של 200 ק”מ ממנו במצפה רחוק בגליל, התקרבה לדת, והיא מתראה עם אביה 4-5 פעמים בשנה בלבד, אין ביניהם כעס או נתק אך הבת אינה מסייעת בטיפול באביה, מתראה עמו לעיתים רחוקות, ואינה יוצאת מגדרה כדי להיפגש עמו או לקחת חלק יותר משמעותי בסיוע לו, ומרבית האחריות או העול נופלים על כתפיה של הבת הראשונה.
צבי נפטר והבת שנושלה חלקית הגישה התנגדות לצוואה.
עם פטירתו של צבי פנתה הבת שהייתה קרובה אליו ואשר ירשה את מרבית העיזבון לרשם הירושות על מנת ליתן צו קיום צוואה לצוואתו, ועל מנת לממש מאוחר יותר את צוואתו.
הבת השנייה הגישה התנגדות לצוואה, בכוחות עצמה, ללא שתיוועץ בעורך דין מהטעם שהצוואה אינה מנומקת וכי הצוואה אינה מחלקת את הרכוש באופן שווה בין הבנות.
בקדם המשפט הראשון הבהיר בית המשפט כי העובדה שהצוואה אינה מנומקת אינה עילה לפסילתה וכי המוריש רשאי לעשות ברכושו כל שהוא חפץ, ואין הוא חייב לנמק או להסביר את הסיבות לבחירות שעשה ואשר הובאו לידי ביטוי בצוואה בעדים שערך.
בית המשפט המליץ לבת השנייה למחוק את ההתנגדות לצוואה ולאפשר את קיום הצוואה שהייתה רצון המנוח, ומשזו קיבלה את המלצתו נמחקה ההתנגדות לצוואה ללא צו להוצאות וזאת כדי שלא להעמיק את הקרע בין שתי האחיות ומתוך תקווה שהכעס ישכח ברבות הזמן, והאחיות תחזורנה להיות ביחסים טובים.
אין חובה לנמק הצוואה.
צבי לא חייב היה לנמק את צוואתו. אפשר לנמק צוואה ואפשר גם שלא. לטעמי עדיף לנמק צוואה שכן צוואה המקפחת את אחד היורשים הטבעיים על פני יורש אחר, המצוי באותו מעמד (כגון אחים ואחיות) יוצרת רושם של אפליה. אם יש נימוק והסבר ליצירת אפליה בין אחים הרי שאם הצוואה מנומקת סיכויי ההתנגדות נמוכים יותר, כי ההיגיון והרצון של המצווה מובנים בהסברים המופיעים בצוואה.
אם המוריש מסביר בצוואתו כי נתן יותר לפלונית ופחות לאלמונית מסיבה כזו או אחרת, הרי שההסברים תומכים בצוואתו ומחזקים אותה גם אם ההסברים אינם חיוניים לתקפות הצוואה, וגם אם צוואה תקפה בכל מקרה גם ללא כל הסבר.
למען הסר ספק, כותב הצוואה אינו צריך לתת הסברים או נימוקים להחלטותיו שבאו לידי ביטוי בצוואה.
יהא מי שיאמר כי המצווה אינו חייב לנמק את רצונו ואת החלטותיו והוא רשאי לכתוב בצוואה כל העולה על רוחו. הוא רשאי לחלק את רכושו שווה בשווה בין ילדיו ובאותה מידה רשאי הוא לנשל את ילדיו ו/או מי מהם בין אם הדבר נעשה בצדק ובין אם לאו, בין אם הדבר הוא בשל נתק או התנהגות כפוית טובה של מי מהילדים, ובין אם לאו. אמירה זו נכונה היא.
צוואה הינה בתוקף גם ללא נימוקים והסברים לתוכנה.
כל עוד לא הובאה ראיה לפגמים בצוואה, בין מהותיים ובין צורניים על רשם הירושות לקיים את הצוואה, ואם הוגשה התנגדות לצוואה בית המשפט יקיים את הצוואה, גם אם תוכנה לא נראה לו הוגן כלפי מי מהיורשים, שכן אין להגינות או לשוויוניות בצוואה כל קשר, ורשאי אדם לעשות ברכושו כל אשר יעלה על דעתו ובתנאי כי צלול הוא וכשיר לפעולות משפטיות, לרבות לצורך עריכת צוואה.
אם החלטת המוריש נעשתה ברצון חופשי ועצמאי בשעה שהיה כשיר מנטאלית ובריא בנפשו, ואין בה משום אי חוקיות, מוסריות או פגיעה בתקנת הציבור – רשות שלטונית אינה יכולה להתערב בהחלטותיו ולקבוע כי היה צריך להוריש לילדיו בחלקים שווים או שהיה צריך לכתוב צוואה שתוכנה שונה לחלוטין.
מצווה לכבד את רצון המת.
רצונו של אדם כבודו וכל אדם רשאי לעשות ברכושו ככל העולה על רוחו. מצווה גדולה היא כיבוד רצון המת, ושעה שאין ספק בכשירות או ברצון חופשי של המצווה – אין בית המשפט מוסמך לפסול את הצוואה רק משום שתוכנה אינו נראה לו או אינו הסטנדרט המקובל.
