האם ילד מוסלמי דינו שונה מילד יהודי לצורך פסיקת מזונות ילדים?
בסופו של דבר, נראה שאין הבדלים מהותיים או גדולים בסכום שנפסק כמזונות ילדים, בנסיבות דומות, הגם שהדין העברי והדין המוסלמי המוחל בבית הדין השרעי או בבית המשפט לענייני משפחה – שונים מעט זה מזה. העיקרון העובר כחוט השני הוא שיש לדאוג לילדים קטינים וכי טובת הילד וסיפוק צרכיו הינם מעל לכל.
בכל מצב בית המשפט לענייני משפחה, עשה כל מאמץ על מנת שלקטין לא יחסרו צרכים בסיסיים, ואם מדובר בנכה – הרי שמצבו יובא בחשבון לעניין הכנסותיו.
יחד עם זאת, יש להביא בחשבון שהמקורות לקביעת המזונות – שונים הם, שכן מזונות ילד יהודי נפסקים על פי דין תורה, כאשר דין תורה מותאם גם לזמנים דהיום, ואילו מזונות ילד מוסלמי על פי דין האסלאם.
הבדלים בין פסיקה לפסיקה יכולים לנבוע גם מהעובדה שלעיתים בית הדין הרבני ולא בית המשפט לענייני משפחה יפסקו את מזונותיו של ילד יהודי ולעומת זאת בית הדין השרעי יכול לפסוק מזונות לילד מוסלמי ולא רק בית המשפט לענייני משפחה, והכל תלוי בשאלת הסמכות העניינית שיש או אין לערכאה הדתית.
החקיקה בארץ מפנה לדין האישי כמקור החיוב לתשלום של מזונות ילדים קטינים
סעיף 3 לחוק לתיקון דיני משפחה מזונות, מורה, התשי”ט – 1959 קובע:
” 3.(א) אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה.
(ב) אדם שאינו חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן- זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, או שלא חל עליו דין אישי, חייב במזונותיהם, והוראות חוק זה יחולו על מזונות אלה.”
החוק לתיקון דיני משפחה מזונות קובע כי הדין האישי הוא המנחה בקביעת המזונות ובהעדרו, יחול האמור בחוק לתיקון דיני משפחה
המחוקק הישראלי מפנה להוראות הדין האישי הרלוונטי החל על הצדדים. המחוקק גם מתייחס למצב בו אין דין אישי לצדדים כגון חסרי דת, כאשר יש להביא בחשבון שהעלייה הרוסית בתחילת שנות ה- 90 הביאה רבים מהם לארץ, דהיינו חסרי דת או זוגות מעורבים בעלי דתות שונות.
כידוע, הדין החל על יהודים הינו דין תורה, הדין העברי, וגם כיום לאחר כל ההתפתחויות והשינויים בדיני משפחה עדיין מסתמכים בתי המשפט על עקרונות הדין העברי בבואם לפסוק מזונות ליהודי, הגם שפסיקת בית המשפט העליון שניתנה בימים אלו ממש (יולי 2017), מנסה להכניס עקרונות שוויון בתשלום המזונות בין הגבר לאישה, ובין האב לאם, כאשר גם מצופה שתהיה חקיקה שתתאים את הניסיון של בתי המשפט לערכאותיהם ותעגן את הרצון לקבוע דין שוויוני לאב ולאם בעניין פסיקת מזונות קטינים.
הדין האישי שחל על מוסלמים בישראל מכוח סימן 52 לדבר המלך במועצתו – 1922 הוא הדין השרעי שעקרונותיו באים לידי ביטוי בחוק המשפחה העותמאני לשנת 1917.
פסיקה מעניינת הסוקרת את הדין המוסלמי
פסק דין שניתן בתמ”ש (קריות) 54452-12-15 פלונית נ’ פלוני, סוקר את היבטים המשפטיים של פסיקת מזונות לקטין מוסלמי אשר אביו נכה ומקבל גמלת נכות, סובל מבעיות בריאות ונזקק לעזרת הזולת בשל מצבו.
עפ”י הדין השרעי, אדם מחויב במזונות עקב נישואין וקשרי דם. המבחן במזונות קטין הוא מבחן הנזקקות בלבד. אסמכתאות למבחן הנזקקות אפשר למצוא גם בפסק דינו של כב’ השופט ג’יוסי תמ”ש (נצרת) 2881/03 פלונית נ’ פלוני, ובהחלטת כבו’ השופט מאזן דאוד בבש”א (קריות) 791/08 פלונית נ’ פלוני.
בדין המוסלמי, החיוב הוא ייחודי לאב ואין כל חובה על האם להשתתף עם האב במזונות הילדים. קביעה זו שונה מן הדין העברי שכן על פי דין תורה אב חייב אמנם במזונות ההכרחיים של ילדיו אך מדין צדקה חובה על האב והאם להשתתף בצרכי הילדים, אלו שאינם הכרחיים, וזאת בחלקים שווים או בפרופורציה להכנסותיהם ומצבם הכלכלי. כיום לאור פסיקת בית המשפט העליון נכון יהיה לומר שגם במזונות ההכרחיים חבה האם ביחד עם האב, במידה והכנסותיהם שוות.
על פי הדין המוסלמי, יכולתו של אב לשאת במזונות ילדיו, אינה נמדדת רק על פי הכנסתו בפועל, אלא גם על פי פוטנציאל השתכרותו, ודברים אלו נכונים גם באשר לדין העברי אשר מביא בחשבון גם יכולת פוטנציאלית להשתכר ולא רק השתכרות בפועל.
לפי פסק הדין שאזכורו לעיל, הדין המוסלמי מגדיר את מי “שאינו יכול לעבוד ולהשתכר” כאחד מאלה בלבד:
- הסובל ממחלת נפש או מחלה הגורמת לאובדן מוחלט של כושר השתכרות.
- מחסור בעבודה.
גובה מזונות קטינים בדין המוסלמי יוכרע על פי יכולת האב. כאשר האב הוא אמיד ובעל יכולת כספית מוכחת, הרי הוא מחויב במזונות “יסאר” (שפע) ואם האב הוא עני וחסר יכולת, במקרה זה הוא מחויב במזונות “אעסאר” (דוחק), שהם בהשוואה למשפט העברי הצרכים ההכרחיים שהם שווים לכל.
כך גם בדין העברי, אמנם הצרכים ההכרחיים שווים לכל אך אם יתברר לבית המשפט שמדובר באב אמיד, ייתן הוא מזונות שיפסקו בנדיבות ולא את המינימום בלבד.
בתוך כך, יש להביא בחשבון את הפסיקה שניתנה לאחרונה בבית המשפט העליון בהרכב של שבעה שופטים, על פיה, כאשר מדובר במשמורת משותפת, ובהורים שהכנסתם זהה או דומה, הרי שיש להשית את המזונות שווה בשווה על ההורים, לפחות החל מגיל שש שנים ואילך.
מהן הנסיבות בהן יהיה פטור אב מוסלמי מחובתו לזון את ילדיו על פי האמור בפסקי הדין העוסקים בכך?
פסק הדין שניתן קובע במפורש כי:
סעיף 397 לחוק המשפחה העותמאני קובע כדלקמן:
הסעיף קובע כי כאשר האב “מועסר זמן עאג’ז ען אלכסב” -מי שאינו יכול לשלם מזונות ואינו יכול להתפרנס, הוא פטור ממזונות ילדו וחובת המזונות עוברת למי שחב בה במקרה של מות האב.
סעיף 399 קובע בזו הלשון:
סעיף זה קובע כי ככל והאב “מועסר” (אינו יכול לשלם מזונות) והאם “מוסרה” (עשירה או חיה בשפע) אזי החובה לשאת במזונות הקטין מוטלת עליה בלבד.
בהחלטתו בתיק 4/2003 קבע בית הדין השרעי לערעורים כי משמעות המונח “זמאנה” הוא כאשר אדם בעל נכות צמיתה אינו יכול להתפרנס כלל ואין לו כל הכנסה. האב מצוי במצב בריאותי קשה מאד, הינו לא צעיר, סובל ממחלות שונות ואין ספק שאינו יכול לעבוד ולהתפרנס מעמל כפיו.
כאשר משולמת קצבה לאב, הדבר מהווה הכנסה ממנה אפשר לפסוק מזונות.
אולם, בית הדין קבע כי במציאות בה אנו חיים, כאשר המוסד לביטוח לאומי, משלם קצבאות בגין נכות, משמעות הדבר כי לאדם הכנסה כאילו והיה עובד, ועל כן ההגדרה של “זמאנה” אינה חלה עליו.
גם אב המוכר כנכה בשיעור 100% אינו פטור מתשלום מזונות במידה והוא זכאי לקצבה ומקבל אותה בפועל.
עינינו הרואות כי בתי הדין השרעיים, אינם פוטרים אב מחובתו לזון את ילדיו בשל היותו נכה, אם וכאשר הוא מקבל קצבה.
כך גם הדברים נכונים באשר לבית הדין הרבני או בית המשפט לענייני משפחה, אשר יביאו בחשבון הכנסה בדמות גמלה או קצבה מהמוסד לביטוח לאומי. משמע עקרון זה חל בבית הדין הרבני בבית הדין השרעי וגם בבית המשפט לענייני משפחה, לפיו יש להתחשב בגמלה המשולמת משל הייתה הכנסה.
לאור האמור לעיל, יש לבחון האם הנתבע מקבל קצבה כלשהי, שאז תחול עליו החובה לזון את הקטינה בהתאם ליכולותיו. במקרה הנדון בפסק דין זה, האב אכן מקבל קצבת זיקנה וגמלת נכות.
קביעת בית המשפט
בנסיבות העניין, אין להחיל את סעיף 399 ולחייב את האם במזונות ילדיה, שכן וכפי שעולה מכלל הנתונים, היא אינה “מוסרה”. בית המשפט מוצא כי צרכיה ההכרחיים של הקטינה בצירוף חלקה במדור יעמוד על סך של 1,523 ₪ לחודש.
תהיות
מצד אחד, בית המשפט פסק סכום לא גבוה כלל בהתחשב בכך שהסך של 1,523 כולל את מרכיב שכר הדירה, כלומר את המדור. מסכום זה, יקשה עליה לפרנס את הקטינה, לשלם שכר דירה ואחזקת דירה ולממן את המחייה השוטפת.
מנגד, לא ברור כיצד הנתבע האב ישלם סכום זה כשגמלתו וקצבתו זעומות, מנוכה מהן גם חוב למוסד לביטוח לאומי, והסכום שנותר לו מועט ביותר מה גם שיש לו חובות.
קשה להבין כיצד תוצאת פסק הדין משאירה לאב סכום סביר למחיה, הגם שחזר לאשתו הראשונה והוא חי עמה. אכן, מצוקה קשה לשני הצדדים אשר עניים מכדי להיפרד וזוהי החלטה שאינה נכונה כלכלית, הגם שהיא נכונה ככל הנראה, לבני הזוג עצמם, אשר חייהם המשותפים הגיעו לקיצם.
