בפסק דין של כב’ השופט זגורי בתמ”ש 45473-07-17, נדונה השאלה האם צהרון הוא חלק ממרכיבי החינוך, שההורים צריכים לחלוק בהם באופן אוטומטי, אם לאו?
החיוב במזונות הקטינה נקבע בין הצדדים בהסכמה במסגרת הסכם שזו לשונו:
האב מתחייב להעביר לידי האם עבור מזונות הקטינה סך של 2,250 ₪ לחודש. סכום המזונות כולל את חלקה של הקטינה בדמי המדור והוצאותיו. בנוסף, האב ישתתף עם האם בחלקים שווים בהוצאות שלהלן:
שכר לימוד והוצאות חינוך, אבחונים פסיכולוגיים ודידקטיים, טיפולים פסיכולוגיים, שיעורי עזר בהמלצת המחנך ו/או מורה המקצוע, טיולים בבית הספר, חוג אחד קייטנה (עלות חוג אחד תוגבל עד 200 ₪), הוצאות בריאות שאינן כלולות בסל הבריאות, טיפולי שיניים אורתודנטיים, ארגון מסיבת בת מצווה, רכישת מחשב ככל שתהיה דרישה מבי”ס וכל אחד מההורים יוכל להביא מחשב משלו במידה והוא תקין….
רשמת ההוצאה לפועל חייבה את האב בתשלום מחצית הצהרון ועל כך הוגש ערעור לביהמ”ש לענייני משפחה
המערער טוען כי לשון ההסכם ברורה ואינה כוללת את המילה צהרון, ועוד הוא טוען שגם פסיקת בית המשפט מלמדת כי המילה צהרון אינה יכולה להיכלל תחת הוצאות החינוך שבהסכם הפשרה ומפנה בהקשר זה לע”מ 1018/99 פלונית נ’ פלוני ולתמ”ש 21631-08-10 ע.ג. נ’ י.ש.
האב טוען כי הרשמת חרגה מסמכותה במתן ההחלטה עת ניתנה ללא שמיעת ראיות וללא שהיא מוסמכת להוסיף להסכמות הצדדים שאושרו על ידי בית המשפט פרשנות החורגת מלשונן.
לעומתו, טוענת האם כי צהרון יכול להיחשב חלק מהוצאות חינוך ומפנה לפסיקה בתמ”ש (ת”א) 335431-06-11 ר.ג. נ’ נ.ח. אלא שיש לציין כי אף בגדר אותה פסיקה הוגדר הצהרון כחלק מדמי הטיפול (ולא כחלק מחינוך).
הכרעת בית המשפט
רכיבי החיוב השונים במזונות הקטינה נקבעו במקרה שלפניי בהסכם פשרה שנערך בין הצדדים על ידי יחידת הסיוע ולא בהכרעה שיפוטית. ההסכם נוסח על ידי יחידת הסיוע כאשר שני הצדדים מיוצגים בידי עורכי דינם. ההסכם הועבר לבחינת עורכי הדין ואושר רק לאחר אישורם.
באישור ההסכם על ידי בית המשפט, לא הייתה כל תוספת ו/או הבהרה להסכמות הצדדים ביחידת הסיוע.
כב’ הרשמת הייתה ערה כעולה מטענות הצדדים בפניה, לקיומה של מחלוקת בעניין תחולת החיוב נשוא ההסכם על הוצאות הצהרון. חרף כך, היא לא סברה כי הדבר דרוש הבהרה ולא פנתה לבית המשפט מכוח סמכותה לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל.
תחת זאת, היא למעשה פירשה את ההסכם שבין הצדדים ככזה הכולל הסכמה לחיוב של המערער בהוצאות הצהרון, כיוון שלגבי דידה, חיוב בצהרון נכנס בגדרן של הוצאות חינוך ושכר לימוד בהן התחייב המערער לשאת באופן יחסי (מחצית). בית המשפט קובע כי הרשמת שגתה וכי גם חרגה מסמכותה.
סמכויות רשם ההוצאה לפועל
סמכות רשם ההוצאה לפועל היא בעיקרה מנהלית, למעט 4 סמכויות ייחודיות שהן סמכויות שיפוטיות (ראו סעיפים 19, 25, 48 ו-56 לחוק ההוצאה לפועל המקימים סמכות שיפוטית). ההכרעה של הרשמת במקרה שלפניי הינה הכרעה שיפוטית במסגרת טענת “פרעתי“ שהגיש המערער לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל. ככזו היא נעשתה בסמכות ולא תוך חריגה ממנה כפי שניסה המערער לשכנע בערעורו.
המונח הוצאות חריגות משמש כר פורה למחלוקות בין צדדים בענייני מזונות קטינים ועניינים אלה מובאים תדיר בפני רשמי ההוצאה לפועל המוסמכים להכריע במחלוקות אלו בעניין פרשנות פסקי הדין כדי להקל על אכיפתם ולייתר פניה נוספת לבתי המשפט.
יחד עם זאת, מרחב הפרשנות מוגבל לפי כללי הפרשנות הנהוגים, ורשם ההוצאה לפועל אינו מוסמך לקרוא לתוך ההחלטה השיפוטית את שלא נכתב בה (קל וחומר במקרה שלפני שמדובר בהסכם שערכו הצדדים ולא בפסק דין.
קביעתה של כב’ הרשמת לעיצומה, בעניין פרשנות ההסכם אינה מעוגנת בלשון ההסכם או בנסיבות כריתתו ולא הוברר כיצד הוסק, כי לשון הצדדים ו/או אומד דעת הצדדים מחייב הכללת הוצאות הצהרון בגדר הוצאות החינוך.
אומד דעת הצדדים בפרשנות חוזה
ההסכם מהווה איפוא כנקודת המוצא לבחינת אומד דעת הצדדים באשר לשאלה, בגין אלו רכיבי מזונות יש להשית חיוב של המערער בנוסף לדמי המזונות השוטפים. עולה שאלה מקדמית, האם די בלשון ההסכם או שמא יש לפנות לאומד דעת הצדדים?
תיקון 2 לחוק החוזים (חלק כללי) התשע”א – 2011 תיקן ביום 17/1/11 את סעיף 25 (א) לחוק החוזים לעניין פרשנות חוזה וכעת הוראת החיקוק קובעת כך:
חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו.
פסיקת בית המשפט העליון לאחר תיקון חוק החוזים קבעה, כי למעשה התיקון לחוק עיגן את כללי הפרשנות שפיתחה ההלכה הפסוקה ואלו הם:
חוזה יפורש הן על פי לשון החוזה והן לפי נסיבות העניין, ברם מקום שבו אומד דעת הצדדים משתמע מפורשות מלשון החוזה, תינתן הבכורה ללשון.
מקום שאומד דעת הצדדים לא מתפרש במפורש מלשונו של החוזה, הבכורה היא לנסיבות העניין או כפי שמשתמע מתוך החוזה.
חזקת הבכורה ללשון חוזה ניתנת לסתירה מקום שבית המשפט למד מתוך הנסיבות שהלשון אינה פשוטה וברורה כפי שנחזתה להיות במבט ראשון וכי למעשה עשויה היא להתפרש בדרכי אחרות מאלו שנראו ברורות בתחילת הדרך הפרשנית.
החזקה מבטאת את משקלה החשוב והמשמעותי של הלשון. היותה ניתנת לסתירה מבטא את העובדה כי חרף המשקל הרב של הלשון, לא מדובר בגורם בלעדי בפרשנות. רע”א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ’ סהר חברה לביטוח בע”מ, רע”א 2128/09 הפניקס חברה לביטוח נ’ עמוסי, ע”א 1062/09 בנק דיסקונט לישראל בע”מ נ’ בינר.
הלשון ברורה: ראשית, לשון ההסכם ברורה גם במבט ראשון וגם במבטים נוספים. המילה “צהרון” לא נכללה בהסכם שערכו הצדדים ביחידת הסיוע. כך גם לא נכלל הביטוי “טיפול”, “דמי טיפול” או “שמרטפות” או “השגחה”.
הצדדים קבעו בהסכם, כי בנוסף לסכום הקבוע והשוטף של דמי המזונות יישא האב בחלקים שווים של הוצאות שפורטו כאמור בהסכם (צוטט בסעיף 5 לעיל). באותן הוצאות אין זכר למילה “צהרון”.
זאת ועוד, במשפט בו נרשם כי האב ישתתף בחלקים שווים בהוצאות הנוספות, לא נרשם, כי החיוב בהוצאות החינוך הוא “לרבות” ההוצאות שפורטו שם ולא נרשם כי האב ישתתף במחצית מכל ההוצאות החינוכיות ו/או הרפואיות שיהיו לקטינה ולכן יש להניח, כי הצדדים התכוונו אך ורק לאותן הוצאות שנרשמו במפורש ולא להוצאות נוספות, וראה את פסק דינו של כב’ השופט דוד חשין בתיק מ.א. (מחוזי-ירושלים) 963/9 מואס נ’ מואס.
רמת הפירוט שבהסכם: אילו הלשון הייתה כללית ולא היה פירוט בהסכם של ההוצאות הנוספות בהן אמור המערער להשתתף, קל יותר היה להתערב ולקבוע כי באמצעות פרשנות שיפוטית מכלילים אנו הוצאות שהצדדים לא רשמו “ברחל בתך הקטנה”. עם זאת, מצב הדברים שונה בענייננו לאור רמת הפירוט של ההוצאות הנוספות (חריגות) שהצדדים קבעו כי האב ישתתף בהם במחציות.
ההוצאה החריגות שנקבעו בהסכם נקבעו באופן מרחיב ומפורש עם התייחסות מרחיבה להוצאות שונות באותו תחום (חוג, קייטנה, אבחון, טיפול, טיפולי שיניים, בת מצווה, מחשב וכיו”ב…). חזקה על הצדדים, כי אילו היו מבקשים לכלול הצהרון או דמי טיפול היו עושים כן במפורש בהסכם או לכל הפחות מבטאים האפשרות להכניס הוצאות נוספות בתחום החינוך/טיפול באמצעות מילה כגון “לרבות” או “כל הוצאות החינוך“. כזאת לא עשו.
בכתב התביעה למזונות, לא נתבקש המערער כלל להיות מחוייב בתשלום צהרון. הקטינה היא ילידת 13/7/12 וההסכם נערך בין הצדדים כאשר היא הייתה בת שנתיים ובין השאר על רקע העתקת מגוריה לנתניה עם אמה. הוצאת הצהרון בוודאי נשקלה או שהמשיבה יכולה הייתה לצפות אותה.
אין בפסיקת בית המשפט העליון קביעה חד משמעית לפיה צהרון מהווה חלק מהוצאות החינוך של הקטינה. די בעובדה שקיימת פסיקה הרואה בצהרון “דמי טיפול” ולא הוצאה חינוכית (כפי המפורט בפסיקה שהמשיבה עצמה הפנתה אליה) כדי שנטל ההוכחה בבקשה בטענת “פרעתי” יעבור לכתפי הזוכה להראות אחרת (והיא לא הראתה אחרת גם בתשובה לערעור).
הדעה הרווחת הינה כי הוצאות חינוך מתייחסות בדרך כלל לאגרות בית ספר, ספרי לימוד, ציוד, חוגים, קייטנות ושיעורי עזר. קיימת פסיקת בית משפט מחוזי בתל אביב לפיה, שהיית ילדים בצהרון אחר הצהריים כבר אינה “לצרכי חינוך” אלא נועדה לאפשר לאם לעבוד ומדובר בצורך של האם ולא של הילד (עע”מ (ת”א) 64/97 ש. נ’ פלונית (קטינה), צהרון במהותו הוא שהיית תלמיד בהשגחה של מבוגר במשך שעות הצהריים, ומעבר לשעות שנקבעו על ידי משרד החינוך כשעות לימוד מינימליות.
סיכום ותוצאה
צהרון לא הייתה הוצאה שהצדדים לא יכולים היו לצפות (להיפך, בשל המעבר והעתקת המגורים וכאשר המשיבה אישה עובדת ולאור גילה של הקטינה בעת עריכת ההסכם – שנתיים), סביר יותר כי הצדדים יכולים היו לצפות שתהיה בעתיד הוצאה של צהרון. חרף זאת, הצדדים לא כללו הצהרון בגדר ההוצאות שהאב מתחייב לשלם מחציתן.
הצהרון איננה הוצאה חינוכית מובהקת. היא קרובה יותר להוצאה המשתייכת לאב מזונות מסוג “דמי טיפול” (תכלית הצהרון הוא לשמור על הילדים, ליתן ארוחה חמה ומסגרת חברתית מתם שעות הסיום במסגרת החינוכית הפורמלית ועד שעת סיום עבודת ההורה המשמורן).
הצדדים לא כללו כל הוצאה של “דמי טיפול” במסגרת ההסכם. לאור כל האמור מלעיל ובשעה שלא מצא בית המשפט עיגון בהסכם שערכו הצדדים ביחידת הסיוע לפרשנות הוצאות החינוך ככאלה שיכללו גם את הצהרון, דין הערעור להתקבל בחיוב.
כפועל יוצא, בוטל בזה החיוב של המערער בהוצאות הצהרון של הקטינה, ולשכת ההוצאה לפועל תערוך חישוב מחדש של גובה החוב.
