לעיתים נפטר אדם בסמוך למועד שבו חתם על צוואה
אף אחד מאיתנו אינו יודע את יום פקודתו, הוא היום בו ייקרא ליתן דין וחשבון בפני בית משפט שלמעלה. ישנם אנשים העורכים צוואות כאשר הם צעירים ובריאים, אך אלו מקרים נדירים.
ישנם אנשים הנרתעים לחלוטין מעריכת צוואה מחשש קמאי שבכך “יזמינו” את מלאך המוות לפתחם.
אירועים מיוחדים שקורים לעיתים גורמים לאנשים לערוך צוואה: גירושין או אף קודם כאשר הליך הגירושין רק מתחיל, נישואין שניים, מחלה קשה, סיפורי מקרים מאנשים קרובים המתארים מקרים בהם חסרונה של צוואה גרם לבעיות ולסכסוכים במשפחה ועוד ועוד מקרים.
חלק משמעותי מאלה העורכים צוואה עושים זאת בגילאים מבוגרים יותר כאשר הם כבר חולים או למצער לא בריאים, ומתוך ידיעה שעליהם להסדיר הכל בטרם יחזירו את נשמתם לבורא עולם.
במקרים מסויימים אנשים הולכים לבית עולמם ממש בסמוך לעריכת הצוואה, ימים או שבועות ספורים לאחר החתימה על הצוואה שערכו.
האם בית משפט מתבונן באופן מיוחד בצוואה אשר נחתמה בסמוך לפטירתו של אדם או שמא נתון זה אינו אחד מהפרמטרים הנשקלים על ידי בית המשפט בבואו לדון בהתנגדות לצוואה.
עצם העובדה שאדם נפטר בסמוך למועד בו ערך את הצוואה אינו מבין השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו לבדוק תקפות של צוואה. מה נבדק על ידי בית המשפט כאשר הוא נדרש לבחון תקפות של צוואה.
כשרות המנוח לצוות
סעיף 26 לחוק הירושה, תשכ”ה-1965 קובע כאמור: “צוואה שנעשתה על-ידי קטין או על-ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה.”
נקודת המוצא בכל הליך משפטי היא שחזקה על אדם שהוא כשר לפעולות משפטיות, ובהן עשיית צוואה, וחזקה היא על מצווה, כי בעת עשיית צוואתו ידע להבחין בטיבה של צוואה.
מספר פסקי דין מדגימים גישה זו
ב- ע”א 1212/91 קרן לב”י ואח’ נ’ פ’ בינשטוק ואח’ וערעור שכנגד, פ”ד מח(3) 705, קובע בית המשפט העליון: “עיקר הוא כושרו של אדם לשפוט כראוי את המציאות הסובבת אותו; יכולתו לגבש כוונה ורצון; ולבסוף – יכולתו וכוחו לכוון את התנהגותו על פי אותה מציאות ובהתאם לאותה כוונה ולאותו רצון. הגבלת כשרות תבוא במקום שכושר שיפוטו של אדם נפגם כדי כך שהחברה רואה צורך להגן עליו מפני עצמו מפני מעשיו ומפני מחדליו שמקורם בשיפוט מציאות לקוי – ומפני הזולת, העשוי לנצל לרעה את רפיסות דעתו ואת כושר שיפוטו הלקוי”.
ב- ע”א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ’ רינה מרום, פ”ד מט(1) 318, נקבע כי לצורך פרשנות הביטוי “לא ידע להבחין בטיבה של צוואה” שבסעיף 26 לחוק הירושה, נדרשת בחינה של שני יסודות: הבנה ורצון חופשי של מצווה פלוני להבחין בטיבה של צוואתו שלו. קיום שני היסודות הללו יובילנו למסקנה כי אדם היה כשיר לצוות ולכן צוואה שעשה תקפה.
הבין כי חותם על צוואה, ידע להבחין בטיבה, ידע מהו רכושו והיקפו
על פי המבחן העקרוני שנתקבל בפסק דין מרום: “רואים אדם כיודע להבחין בטיבה של צוואה אם בעת עריכתה הבין שהוא חותם על צוואה; הבין כי הוא נותן רכושו ולמי שהוא נותן; ידע את היקף רכושו; והיה מודע לציפיות של אלה שהוא מיטיב עמהם ושל אלה שהוא מדיר מצוואתו”.
סמיכות בין מועד עריכת הצוואה לפטירת המנוח אין בה להעיד על חוסר כשירות
לאחרונה קבע בית המשפט לענייני משפחה בקריית גת (כב’ השופטת פאני גילת כהן) כי אם אכן כטענת המתנגד לצוואה עשיית צוואה בסמיכות למועד הפטירה יש בה להעיד בהכרח על העדר כשרות המצווה לעשותה, הרי שכל מוסד צוואת שכיב מרע היה מרוקן מכל תוכן.
צוואת שכיב מרע
צוואה בעל פה שהינה צוואת שכיב יכולה להיעשות אך ורק על ידי שכיב מרע או על ידי מי שרואה עצמו כשכיב מרע בנסיבות המצדיקות זאת. כך קובע סעיף 23 לחוק הירושה.
כדי שאדם ייחשב כמי שרואה עצמו בפני מוות, יש צורך בשני מרכיבים: סכנה ממשית למוות, כאשר מדובר בסכנה אובייקטיבית, וכן תחושה של אדם כי הוא עומד למות, שזהו המרכיב הסובייקטיבי.
צוואה בעל פה, צוואת שכיב מרע, תעשה על דרך אמירת דברי הצוואה בעל פה בפני שני עדים. צוואה כזאת מתבטלת בתום חודש ימים אם המצווה לא נפטר.
מי שנעשתה בפניו צוואה בעל פה, כלומר עד לאמירות של מי שצופה פני מוות, מחויב להפקיד את זיכרון הדברים אצל הרשם לענייני הירושה, בסמוך לאירוע אמירת הצוואה בעל פה. הפקדה זאת הינה מרכיב חיוני.
איך מוכיחים העדר כשירות לצוואה?
הדרך האופטימלית להוכחת טענות המתנגד לצוואה בדבר היעדר כשירות של מנוח לצוות במועד עריכת הצוואה היא באמצעות המידע הרפואי הקיים בעניינם של המנוחים בעת הרלבנטית, ובמידת הצורך באמצעות מינוי מומחה מתחום הרפואה אשר יחווה דעתו בעניין זה על יסוד מידע זה.
