האפשרות להפרדה-פסק דין של בית הדין הרבני בו נקבעה הפרדה בין אח לאחותו, אך נקבעו הסדרי ראיה תכופים וסופי שבוע משותפים.
בתיק שנדון בבית הדין הרבני בנתניה אפשר בית הדין הרבני להפריד בין אח לאחותו כאשר ההורים התגרשו, ואפשר קביעת משמורת הבן אצל האב ו-משמורת הבת אצל האם.
בפסק הדין נקבע, כי אמנם ידוע שמקובל אצל בעלי המקצוע שטובת ילדים קטינים הינה תמיד להיות יחד, אך לדעת בית הדין הרבני זאת אינה תורה מסיני. אדרבה – ההלכה קובעת כי הבת אצל האם, והבן לאחר גיל שש אצל אביו.
בית הדין אינו רואה פגם בכך שכל אחד מההורים ייתן את המיטב לילד שברשותו בכל ימי השבוע, כאשר הסדרי הראיה יהיו כאלה שהילדים ייפגשו פעמיים באמצע השבוע, כאשר פעם אחת האב יבוא עם הבן למקום מגורי האם, ופעם אחת תביא האם את הבת למרכז. כמו כן יהיו יחד בכל סוף שבוע, פעם אצל האב ופעם אצל האם, וכמובן בחגים ובחופשות.
לגבי הבת ודאי קיימת חזקת הגיל הרך. יתרה מכך, על פי ההלכה “בת – לעולם אצל האם” – זה המקום הטבעי שבו תגדל, וזאת טובתה.
בית הדין גם מחלק את האחריות של ההסעות בין ההורים, דבר שהינו חדשני יחסית, ובפועל אמנם מאפשר הפרדה בנושא המשמורת בין האחים, אך יוצר מצב בו האחים נפגשים פעמיים בשבוע בימי החול, ובסופי שבוע מבלים יחדיו, פעם אצל האב ופעם אצל האם לסירוגין, כך שלמעשה האחים מתראים לא מעט, אם ההורים יתמידו בהסדרי ראיה אלו.
מנגד בית משפט פסל על הסף את האפשרות להפרדה בין אחים בצל הגירושים של הוריהם משום טובתם.
בתיק שנדון בבית המשפט לענייני משפחה נקבע ההיפך ולא התאפשרה הפרדה בין האחים, ועקרון זה אושר בערכאת הערעור.
נקבע כי העיקרון הוא שאין להפריד בין אחים וכי מדובר בשיקול הנלקח בחשבון על ידי בית המשפט או בית הדין, שכן מקובל שאחים יגדלו תחת אותה קורת גג ובידי אותו הורה משמורן. לדברי בית המשפט, עקרון אי ההפרדה בין אחים זוכה למשנה חשיבות על רקע המשבר המשפחתי – הגירושין, בו הילדים חווים ניתוק מאחד מהוריהם.
כאשר טובתם של קטינים נשקלת ונבדקים מכלול צרכיהם, זכויותיהם והאינטרסים שלהם, יש לבדוק כיצד עלולה להשפיע על כל אחד מהם הפרדה מאחיו, על כל משמעויותיה, במיוחד בגילאים שבהם נבנים הקשרים המשפחתיים.
קשרים חיוביים ואמיצים בין אחים, מהווים מטען רגשי לכל החיים וחשיבותם עולה דווקא שעה שהמשפחה חווה חוויה של גירושים, פרידה וניתוק בעת שההורים נפרדים זה מזה. (ע”מ (ת”א) 1241/04 פלוני נ’ פלונית).
גם בתמ”ש 10-08-39341 נקבע על ידי בית המשפט, כי ישנם שיקולים המטים הכף לטובת קביעת המשמורת בחזקתו של האב והמחייבים שמירת קשר הדוק בין הילדה לבין אמה.
נקבע באותו פסק דין, כי עיקרון איחוד האחים ואי פיצול המשמורת ביניהם אף הוא רלבנטי לענייננו, ולא בכדי ראתה בכך העו”ס לסדרי דין משום שיקול מפתח שמחזק ההמלצה בדבר קביעת המשמורת של הקטינים אצל האב.
כאשר על ביהמ”ש להכריע בעניינם של מספר אחים, עליו לשקול את טובתו של כל ילד וילד בנפרד, כאשר אחד הפרמטרים הנשקלים הוא החשיבות שיש בהימצאותם יחדיו לבריאות הנפשית שלהם) בג”צ 62/95 רואי נ’ רואי פ”ד טז(2) 1384 ).
שיקול זה, אף יכול לשמש כשיקול מכריע, כאשר קיימת מסוגלות הורית שווה וכאשר היא איננה שווה על אחת כמה וכמה, שהוא יכול להכריע את הכף.
ככל שהקשר הנפשי בין הילדים הוא חזק יותר והוא נחוץ להם כאוויר לנשימה בתהליך גדילתם, כך יגדל משקלו של פרמטר זה. כאשר ילדים נמצאים במשבר הם עשויים להיזקק יותר לאותה אחוות אחים, כמקור חיוני לתמיכה ולקשר רגשי חם (עע”מ (מחוזי – ת”א) 98/1010 פלונית נ’ פלוני).
בנסיבות בהן הקטינים גם כך מצויים במשבר מתמשך נוכח הקרע בין ההורים המתגוררים עדיין תחת קורת גג אחת, ואשר עתידים להתגרש ככל הנראה, נכון יהיה להשתמש בעקרון לפיו אין מפרידים בין אחים.
הפרדה בין האחים, בנוסף לפרידה פיסית של ההורים עלולה להיות מכה אחת יותר מדי עבור הקטינה. על כן ההמלצה, כי האב יהיה המשמורן הינה הנכונה והראויה.
סיכום
ראינו אם כן, שהדעה הרווחת היא שאין להפריד בין אחים, אלא במקרים מיוחדים. כאשר המשפחה במשבר וההורים מתגרשים, עקרון אי ההפרדה בין אחים עשוי להביא תועלת לילדים אשר נשארים יחדיו ויכולים להיות מקור תמיכה וחיזוק האחד לשני ולהיפך.
