האם מומחה שמונה מטעם בית המשפט לענייני משפחה אמור להיחשף למלוא החומר הרפואי הקיים או שמא חוות דעתו צריכה להינתן בלא שהוא נחשף לחוות דעת פרטיות

התנגדות לצוואה

במקרים רבים עת נפטר בן משפחה, מתגלה צוואה, כאשר הנהנים על פי הצוואה פונים לרשם הירושות בבקשה ליתן לצוואה צו קיום צוואה. במידה והיורשים הם בני המשפחה מדרגה ראשונה (פרנטלה) הרי שסביר להניח שלא תוגש התנגדות לצוואה, אלא אם כן אחד הילדים קופח משמעותית לדוגמא לעומת האחרים. ואולם אם ההורשה לילדים הינה שווה בשווה סביר להניח שהילדים יבינו שהצוואה הינה הוגנת והיא מחלקת ביניהם את הרכוש בצורה שוויונית ואזי בדרך כלל לא ימצא מי שירצה להגיש התנגדות לצוואה.

שונים הם פני הדברים כאשר ילד אחד נושל לחלוטין מהירושה או קופח בצוואה בצורה משמעותית. או אז ישקול הילד שקופח או נושל מהצוואה את האפשרות להגיש התנגדות לצוואה.

אחת מעילות ההתנגדות לצוואה הינה היעדר הכשירות של המנוח

ובמה הדברים אמורים? יכול מי מהמתנגדים לצוואה לטעון כי המנוח או המנוחה במעמד החתימה על הצוואה לא היו כשירים לבצע פעולות משפטיות ובין היתר לא הייתה להם הכשירות לחתום על צוואה.

יש כמובן עילות נוספות אך אין להן רלוונטיות למאמר זה (כגון: פגמים מהותיים בצוואה פגמים צורניים בצוואה, מעורבות יתר של אחד הנהנים ועוד עילות התנגדות לצוואה).

בנסיבות כאלה בית המשפט ממנה מומחה מטעמו, ברוב המקרים פסיכיאטר או פסיכוגריאטר אשר ייתן חוות דעת בה ייקבע שהמנוח היה כשיר או בלתי כשיר בהתחשב בחומר הרפואי שעומד לעיני המומחה.

איזה חומר רפואי ייחשף בפני המומחה שמונה על ידי בית המשפט?

או אז צצה ועולה לה השאלה האם חוות דעת רפואית המונחת בפני בית המשפט ואשר ניתנה במועד או במעמד עריכת הצוואה אמורה להישלח למומחה או שמא אין לחשוף חוות דעת קיימת בפני המומחה על מנת שיגיע ליתן את חוות דעתו בלא דעה מוקדמת שיכולה לנבוע מעיון בחוות הדעת שניתנה לעת היה המנוח בין החיים עובר לעריכת הצוואה.

המטרה היא שמומחה שמונה על ידי בית המשפט יהיה ניטרלי ולא  מוטה או מושפע מחוות דעת קודמות

פעמים רבות עורך דין לצוואות אשר עומד להחתים אדם שהוא קשיש או חולה, מבקש ממומחה בתחום הגריאטרי או הפסיכיאטרי ליתן חוות דעת על מנת לוודא שהאדם החולה/המבוגר שעומד לחתום על צוואה, כשיר לפעולה משפטית לעשות כן.

משנפטר אדם, קיימת אותה חוות דעת התומכת בכשירותו ערב עריכת הצוואה והחתימה על הצוואה, ומשיש הליך משפטי היא מוגשת בין יתר החומרים לבית המשפט ואזי נשאלת השאלה האם חוות הדעת של מי שפגש את המנוח צריכה להיות מובאת בפני המומחה שמונה על ידי בית המשפט, אם לאו.

אין חולק שמסמכים רפואיים שונים ולמעשה כל התיק הרפואי צריך להיות מונח בפני מומחה שאמור ליתן חוות דעת פוסט מורטם. השאלה היא האם חוות דעת פסיכיאטריות או גריאטריות שנעשו למנוח בסמוך לחתימה על הצוואה, צריכות להיות מונחות בפני המומחה הניטרלי שמינה בית המשפט.

קיים בפסיקה חריג מפורש בכל הנוגע להמצאת מסמכים של מומחים מתחום הפסיכיאטריה, ונקבע שכאשר התכלית היא ירידה לחקר מצב האדם, אין להקשיח עמדות וליצור סד חריף בהמצאת חומר רפואי באותו תחום. יחד עם זאת הדעה הרווחת היא כי מומחים שבדקו את המנוח בחייו, ונתנו חוות דעת מטעמם אינם ניטרליים. הם לא מונו מטעם בית המשפט אלא מטעם מי מהצדדים שהזמין את חוות הדעת לצורך ניהול הליכים קודמים או לצורך הצוואה.

כך למשל בהליך של אפוטרופסות מוזמנת חוות דעת פסיכיאטרית על מי שרוצים למנות לו אפוטרופוס וחוות דעת זו הינה חוות דעת שיכולה להיות “מטעם” או חוות דעת שהוזמנה על ידי בית המשפט והכל תלוי בסוג ההליך שהתקיים.

בהינתן שחוות הדעת הקיימות בתיק הינן לכאורה חוות דעת פרטיות, הרי שהצורך בשמירה על אובייקטיביות מירבית של המומחה הממונה על ידי בית המשפט והיעדר פגיעה במראית פני הצדק, מובילים למסקנה כי יש הצדקה למנוע את הגשת חוות הדעת הקיימת למומחה שמונה על ידי בית המשפט בטרם נתן את חוות דעתו.

מנגד, לאחר שניתנה חוות הדעת, אפשר להציג לאותו מומחה שאלות הבהרה ובמסגרתן לצרף את חוות הדעת הקודמת כדי להפריך את הממצאים שלו. (בע”מ 8412/14 פלונים נ’ פלונית).

 האם אפשר להגיש בכלל חוות דעת פרטית במסגרת הליך של בית המשפט לענייני משפחה? בדרך כלל התשובה לכך שלילית

בכל הנוגע לאפשרות להגיש חוות דעת פרטיות, ההסדר שקובעים חוק בתי המשפט לענייני משפחה, תשנ”ה-1995 ותקנות סדר הדין האזרחי, תשמ”-1984 דומה במידה מסוימת להסדר שבחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל”ה-1975, שם קובע סעיף 6א(ב) כי בעלי דין לא יוכלו להביא עדות מומחה נוספת “אלא ברשות בית המשפט מטעמים מיוחדים שיירשמו”.

ראה לעניין זה את פסקי הדין בתמ”ש (ת”א) 49931/08 פלוני נ’ פלונית, תמ”ש (ת”א) 49678-09-12 עיזבון המנוחה מ.ב.מ ז”ל נ’ ח.ר.א, רמ”ש (ת”א) 16959-06-14 י.מ ואח’ נ’ ח.א.

העניין נדון בשורת פסקי דין והחלטות בערכאות השונות, וההלכה שזורה לאורכם כחוט השני וסוכמה בדרך הבאה בבע”מ שלעיל:

“לגופם של דברים אוסיף, כי לעניין האפשרות להגיש חוות דעת מומחים פרטיות מטעם הצדדים, סדרי הדין של בית המשפט לענייני משפחה קובעים ברירת מחדל שונה מזו החלה על תביעות דומות בבתי משפט אזרחיים. בתביעה אזרחית רגילה, המנוהלת בבתי משפט אזרחיים, בעל דין המעוניין להוכיח עניין שברפואה נדרש לצרף לכתב טענותיו “תעודת רופא או חוות דעת של מומחה” (תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ”ד-1984). לעומת זאת, בבתי משפט לענייני משפחה נקבע בתקנה 254 י”ב(ז) לתקנות סדר הדין האזרחי, כי “בעל דין לא יגיש חוות דעת של מומחה מטעמו אלא לאחר שבית המשפט בחן אם ליתן צו על פי סעיף 8(ג) לחוק” ….(סעיף 8(ג) לחוק קובע, כי “אם מונה מומחה או יועץ מטעם בית המשפט, לא יהיה בעל דין רשאי להביא עדות נוספת של מומחה מטעמו, אלא ברשות בית המשפט”. עינינו הרואות, כי בכל הנוגע לאפשרות להגיש חוות דעת פרטיות, נקודת המוצא בשתי הערכאות שונה; בבית המשפט לענייני משפחה “דרך המלך לקבלת חוות דעת של מומחים [..] היא לפנות לבית המשפט ולבקש למנות מומחה מטעם בית המשפט” (ש’ שוחט וד’ שאוה סדר הדין בבית המשפט לענייני משפחה, עמ’ 290 (תש”ע-2009)). ההסדר שקובעים חוק בתי המשפט לענייני משפחה ותקנות סדר הדין האזרחי בפרק כ1 דומה במידה מסוימת להסדר שבחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל”ה-1975, שם קובע סעיף 6א(ב) כי בעלי דין לא יוכלו להביא עדות מומחה נוספת “אלא ברשות בית המשפט מטעמים מיוחדים שיירשמו”; וראו רע”א 9724/07 דן נ’ חביב …”

על האף האמור לעיל יש לציין ולהדגיש, כי האיסור על הצגת חוות הדעת הפרטיות למומחה הממונה – אינו חוסם את הדרך לאחר קבלת חוות דעת לעמת את המומחה הממונה עם חוות הדעת הפרטית הן במסגרת שאלות הבהרה והן במסגרת חקירה נגדית. כמו כן אין כל מניעה להעיד את המומחים הפרטיים במסגרת הליך ההוכחות.

עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין, דיני משפחה, ירושה וגישור משפחתי

כתובת המשרד: ויצמן 2, תל אביב

יצירת קשר: 03-6969916