ברוב המקרים הבעל הוא זה שהינו המפרנס העיקרי וזה שמביא את מירב האמצעים לכלכלת המשפחה, ועדיין הדברים נכונים בשנת 2023 במאה הנוכחית. אמנם אין ספק שיש נשים יזמיות ומרשימות ביכולות שלהן אך אחוזן הוא נמוך, וכאמור הגבר הוא זה שאחראי על אספקת אמצעי הקיום למשפחה, ובין היתר ישנם גברים המנהלים חברות, בין גדולות ובין קטנות. במצב שכזה חברה המהווה אישיות משפטית נפרדת אינה חלק מההליך המשפטי בין בני זוג מתגרשים.
פעמים רבות נדונה בפסקי דין השאלה האם ניתן ואפשר לצרף חברה במסגרת הליך משפטי המתנהל בבית המשפט לענייני משפחה. לכאורה בית המשפט לענייני משפחה אמור לדון רק בין בני זוג וילדיהם או בין אנשים המשתייכים למשפחה מדרגה ראשונה, ומובן שאין הוא עוסק בדיני חברות או בנושאים עסקיים, ואם כך, מה לעסק או חברה ולבית המשפט לענייני משפחה?
ישנם מקרים בהם בן הזוג הוא המנהל ובעל המניות אך ישנם מקרים בהם גם זרים גמורים הינם בעלי מניות שאין להם כל קשר למשפחה. כיצד יכריע בית המשפט? ומה יכולה לטעון חברה כנגד צירופה להליך משפטי שכזה, בו היא מתבקשת להיות צד ולחשוף נתונים ומידע?
במקרה כזה תוכל לטעון החברה כי הינה חברה בע”מ, אישיות משפטית נפרדת, ואינה קשורה לסכסוך הגירושין בכל דרך, מה גם שבעלי המניות הם זרים למשפחה שלא ניתן לקשור אותם להליך הגירושין. על כן תטען החברה שצירופה כנתבעת לבירור הסכסוך המשפחתי שאינה צד לו יהווה פגיעה לא מידתית בשמה הטוב, במוניטין שלה, בלקוחותיה ועשויים ברמת וודאות גבוהה להיווצר לה נזקים רבים. אף קיים חשש כי תיאלץ לחשוף סודותיה העסקיים והמסחריים.
באחד המקרים מסוג זה קבע בית המשפט המחוזי במסגרת ערעור כי בהתקיים עובדות מהסוג המפורט לעיל – אפשר להשיג את המטרה לשמור על זכויות האישה באמצעים פוגעניים פחות ומבלי לפגוע בחברה, בשמה הטוב ובבעלי מניותיה שהינם אנשים שהינם חיצוניים למשפחה. הפגיעה בחברה ובאנשים שהם בעלי מניותיה או מנהליה שאינם חלק מן המשפחה – עולה על הצורך לצרפה כנתבעת לבירור הסכסוך. הקביעה הינה כי המדובר בפגיעה בלתי מידתית וקשה, שאפשר למזער באמצעות הימנעות מצירופה להליך מחד אך מאידך יאפשר בית המשפט באמצעות זימון עדים, מתן צו גילוי מסמכים ספציפיים, תביעה למתן חשבונות או תביעה לפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון. זוהי הינה קביעה מידתית השומרת על זכויות שני הצדדים, הן של האישה המעוניינת במידע והן של החברה שתספק מידע אך מבלי שתהא צד להליך.
קיימת גם גישה הפוכה ויותר מתירנית בעניין צירוף חברה להלן משפטי המתנהל בין בני זוג
פסק דין מוביל בסוגיה זו ניתן ברע”א (נצ’) 40711-01-15 ממן נ’ ממן ואח’, שם נדחתה בקשת רשות הערעור על ידי בית המשפט המחוזי ונקבע כי: “כשיקול מרכזי המצדיק את צירוף החברות, בחן בימ”ש קמא וכדין את טענת המשיבה… בדבר החשש לריקון החברות מתוכן”. עולה אם כן, כי כאשר יש חשש מריקון החברה מתוכן יש הצדקה לצרפן להליך המשפטי. ממשיך בית המשפט וקובע כי:
במסגרת הפסיקה שהתפתחה בסוגיה דנן הוענק משקל לחשש מפני הברחה ו/או ריקון זכויות, זאת מעבר לראיה הצרה הרואה את זכויות בן הזוג כמצטמצמת להיבט הרכושי האובליגטורי של המניות בלבד, ונקבע, כי מקום בו יש חשש ממשי לפגיעה ברכוש, ו/או עולה צורך בקיומו של פיקוח הדוק על פעולותיהן והתנהלותן התקינה של החברות בהן לצד השני זכויות, תאושר בקשה לצירוף החברות כצד להליך המתנהל בין בני הזוג.
נציין כי הצורך לצירוף חברות, בפרט כשעסקנן בחברות משפחתיות, נובע ממספר חששות וצרכים של בן הזוג שאינו רשום כבעל מניות בהן, לרבות חשש למהלכים מתוחכמים שיבצעו החברות, באמצעות בעלי השליטה בהם, ויביאו לריקון החברות מתוכן או לפיחות בשווין, זאת מבלי שסעדים זמניים כאלו ואחרים אשר יוטלו על מניות בן הזוג, בעל הדין יהיה בהם למנוע זאת.
כך גם קבע בבקשת רשות ערעור רמ”ש 18016-01-19 פלונית בע”מ נ’ אלמונית ואח’ שנדונה בבית המשפט המחוזי אשר אישרה צירוף חברה להליך המשפטי המתנהל בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה ונקטה בגישה שלהלן:
“למבקש דנן זכויות בחברות שצורפו והוא למעשה ובפועל בעל שליטה בהן. עסקינן בחברות משפחתיות כשבעלי המניות הנוספים הם מי מאחיו. בימ”ש קמא ראה לתת משקל לחשש שהעלתה המשיבה בדבר הפגיעה בנכסי וזכויות החברה, זאת על רקע הסכסוך הממושך שבין הצדדים, לרבות טענת המשיבה כי סמוך לפני בקשתה לצירוף החברות, איים והתבטא בפניה המבקש כי יפעל לריקון החברות מתוכן.
בימ”ש קמא העריך כי לא יהיה בנסיבות הקיימות די על מנת להשיג את המטרה במתן צווי ביניים נקודתיים, ללא צירוף החברות. משכך, התיר בית המשפט את צירוף החברות ולא הסתפק במתן צווים לגילוי מסמכים. האישה זכתה בבקשה והחברה צורפה אך יש לציין כי זכיה בעניין זה הינה זכיה בקרב ולא בכל המערכה המשפטית. זוהי החלטת ביניים ומפה ועד קבלת מלוא הסעדים שהאישה מעוניינת בהם – הדרך הינה ארוכה מאד.
תקנות בית המשפט לענייני משפחה באשר לצירוף חברה להליך בבית המשפט לענייני משפחה
נבהיר כי תקנות בית המשפט לענייני משפחה מאפשרות לצרף להליכים המשפטיים באופן חריג ולאו דווקא שגרתי חברה אם יש בכך כדי להועיל לברור הנושאים השנוי במחלוקת. במקרים רבים לא נעתר בית המשפט לענייני משפחה לבקשות לצירוף חברה וקבע כי די בכך שיורה על גילוי מסמכים מלא הנוגע לחברה כדי לשמור על האינטרסים של אחד מבני הזוג. יחד עם זאת ישנם מקרים בהם צירוף חברה הינו בלתי נמנע, וכזה הוא המקרה שנדון על ידי כב’ השופטת סנונית פורר באשר לחברה, אשר מצויה בשליטה ובניהול של הבעל, והכל במסגרת ההליך בתה”ס 46975-05-21.
סיפור המקרה מעניין בפני עצמו ויובהר כי הצדדים חתמו על הסכם גירושין ביום ה12.08.2014 ובמסגרתו התייחסו בהסכם הגירושין למניות החברה והסכימו וקבעו כי הן הנכס משותף, והזכויות בהן יהיו כמפורט בהסכם שצורף כנספח א’ להסכם הגירושין.
ההסכם בנספח א’ להסכם הגירושין הוא הסכם שבין הצדדים לבין החברה. ההסכם הסדיר את מערכת היחסים שבין הצדדים לבין החברה. עולה אם כן כי החברה הינה צד להסכם הגירושין שבין הצדדים, נתון שהוא בעל משמעות בהכרעה האם לצרפה להליך אם לאו.
נקבע כי לתובעת זכות ל49% ממניות החברה וכן כי הנתבע יהיה אחראי על כל הניהול הפעיל של החברה ובכלל זה, זכויות חתימה והעסקת עובדים. באותו סעיף נקבע, כי התובעת היא יועצת של החברה ותמשיך לתת לחברה שירותי ייעוץ ועיצוב ותקבל תשלום קבוע. בני הזוג קיימו את ההסכם והתובעת עבדה בחברה והתפרנסה היטב עד לקורונה או אז הוצאה לחל”ת. עם הוצאתה לחל”ת נפגעה השתכרות האישה ואילו השתכרות הבעל נותרה כפי שהייתה בהיותו מנהל ושולט בחברה.
העובדה שהחברה היא צד להליכים והעובדה שיש לצדדים מניות בחברה וכי הבעל לשעבר אחראי על כל הניהול הפעיל של החברה הינם אינדיקציות לכך שיש להיעתר לבקשה. אין זה מקרה בו מבוקש לצרף חברה שאין לצדדים זיקה אליה אלא להיפך.
בתביעה שהגישה האישה עתרה היא לקבוע כי הנתבע והחברה בשליטתו (כך בלשונה) ימשיכו ויישאו בתשלום החודשי עפ”י ההסכם בסך של 30,000 ש”ח לחודש, כחלק מתשלומי איזון בין הצדדים.
שאלת צירוף החברה להליכים כצד
התובעת טענה בבקשה לצירוף חברה כי בהתאם לסעיף 6 (ו) לחוק בית המשפט לענייני משפחה יש להורות על צירוף החברה כצד להליך. התובעת מציינת כי מדובר בחברה פרטית המוחזקת במלואה ע”י הנתבע. התובעת מציינת כי יש לה עילת תביעה נגד החברה אשר פועלת באמצעות הנתבע ומחזיקה בכספים המגיעים לה עפ”י ההסכם. התובעת מדגישה כי צירוף החברה נדרש על מנת להכריע בסכסוך שבין הצדדים ביעילות ובשלמות.
החברה והבעל כחזית אחידה אל מול האישה
הנתבע מתנגד לצירוף החברה כצד להליך. לטענתו של הנתבע עפ”י ההסכם אין הוא חייב בתשלומים, והתובעת יכולה להגיש תביעה לבית הדין לעבודה כלפי החברה כמעסיקה שלה, על כך שלא שילמה את המשכורת השוטפת בה התחייבה כלפיה בהסכם ביניהן. לטענת הנתבע קיימת הצדקה לאי תשלום לתובעת משום שלא עבדה בפועל ולא העניקה שירותים לחברה. הנתבע מדגיש כי עילת התביעה הינה אך ורק כלפי החברה ולא כלפיו ומדגיש כי היותו בעל מניות אינה מקנה לתובעת זכות תביעה כלפיו.
החברה מתנגדת לצירופה להליך. החברה טוענת כי הסמכות לדון בהליך היא לבית הדין לעבודה. לטענת החברה, סעיף 3 להסכם שכותרתו: “דמי ניהול”, קבע למעשה את תשלום השכר שתקבל התובעת בגין היותה עובדת של החברה. החברה מציינת כי בשל כך העבירה לתובעת משכורת כמוסכם מידי חודש בחודשו.
החברה עומדת על כך כי המדובר בסכסוך הקשור להסכם הגירושין. לטענת החברה אין מדובר בהתחייבות אישית ואין מקום לנהל את הסכסוך בבית משפט לענייני משפחה מאחר והחברה לא קשורה להסכם הגירושין בין הצדדים ואין מקום להפוך אותה לחלק מהסכסוך המשפחתי. ב”כ החברה מדגיש כי החברה אינה צד להסכם הגירושין בין הצדדים ואין להפוך אותה לצד להסכם זה. לטענת החברה לא נלקחה בחשבון יכולת הפירעון של החברה, מצבה והאם עובדים או לא עובדים בחברה לצורך התשלום שנקבע בהסכם.
התובעת מדגישה כי התובע הוא בעלים בפועל של 100% בחברה, 50% ישיר ו50% באמצעות חברה אחרת, הוא זה שמקבל את ההחלטות ואחראי לכלל הפעולות בחברה. החברה היא צד להסכם, והחברה היא שמעבירה את הסכומים שנקבעו בהסכם והסעד שיינתן או לא יינתן ישפיע על החברה, ועל כן הדבר תומך בצירוף החברה לתביעה.
לאחר בחינת טענות הצדדים, קבע בית המשפט שיש לקבל את הבקשה. השאלה הניצבת בפני בית המשפט היא האם צירוף החברה לתביעה עולה בקנה אחד עם סעיף 6(ו) לחוק בית המשפט לענייני משפחה התשנ”ה-1995 הקובע כי: “בית המשפט לענייני משפחה רשאי לצרף לתובענה מי שלצורך בירור התובענה והכרעה בסכסוך נדרש שיהיה צד לה”.
ב”מסגרת בע”מ 6975/12 ב.ח.מ.ח. ניהול ואחזקות בע”מ נ’ עו”ד עופר שפירא כונס נכסים, משרטט בית המשפט העליון את גדרי השיקולים הנדרשים במסגרת הכרעה לגבי צירוף צדדים שאינם בני משפחה ובפרט חברות בעלת אופי עסקי: “סעיף 6(ו) מסמיך את בית המשפט לענייני משפחה לשקול האם צירופו של צד שלישי (שאינו “בן משפחה” כהגדרת מונח זה בחוק) נדרש לצורך בירור תובענה שמתנהלת לפניו. ודוק, מדובר בסמכות “לגרור” לתוך תובענה שמתנהלת בבית המשפט לענייני משפחה גם צדדים שאינם “בני משפחה”. במסגרת זו על בית המשפט לשקול את התועלת הדיונית שבצירופו של הצד השלישי לתובענה למול הפגיעה שעלולה להיגרם לו כתוצאה מהצירוף, והכול על רקע התכלית המצויה בבסיסו של החוק לרכז בערכאה מקצועית אחת את כל המחלוקות שבין בני משפחה בשים לב לאופיו המיוחד של הסכסוך המשפחתי [ראו והשוו: רע”א 6558/99 חבס נ’ חבס, פ”ד נד(4) 337 ……]. נוכח אופיו של בית המשפט לענייני משפחה כערכאה “מיוחדת” שהוקמה לשם טיפול בסכסוכים משפחתיים, השתרשה בבתי המשפט לענייני משפחה מגמה לפיה השימוש בסמכות הקבועה בסעיף 6(ו) לחוק ייעשה בצמצום ובמשורה ……… כשלעצמי סבורני – מבלי לקבוע מסמרות בשאלה אם יש לנקוט בעניין זה בגישה א-פריורית של צמצום אם לאו – כי תכליתו של החוק מחייבת שתאגידים וצדדים בעלי אופי “עסקי”, אשר אינם בבעלות או ניהול של מי מבני המשפחה ואשר נקלעו לסכסוך בין בני המשפחה בעקיפין, לא יצורפו בקלות לתובענה שמתנהלת בבית המשפט לענייני משפחה, אלא רק במקרים שבהם יהיה בצירופם כדי לייעל את בירור מכלול הסכסוכים בין הצדדים.”
בתמ”ש 60265/99 בש”א 3879/00 צויבל נ’ צויבל ואח’: “בהפעלת סמכות הצירוף על פי סעיף 6 (ו) לחוק ישקול בית המשפט גם את השאלה, אם הצדק והתועלת בצירופו של הצד השלישי לצורך בירור התובענה וההכרעה בסכסוך, עולים על הפגיעה בענייננו של הצד השלישי שעד לצירופו כלל לא היה צד לתובענה. על בית המשפט לבחון את השאלה, אם לא ניתן לברר את התובענה ולהכריע בסכסוך ללא נוכחותו של הצד השלישי כבעל דין בה.
במסגרת זו יש לבחון את מידת הפגיעה בענייננו של אותו צד ג’ להיות מצורף באופן שאם ניתן להגיע לברור התובענה ולהכרעה בסכסוך שלא על דרך צירופו, כך יש לנהוג גם אם הדבר קשה יותר.
מתי אין להיעתר לבקשה לצירוף חברה
הגישה הכוללנית אינטגרטיבית של מטרתה להביא לפתרון כולל של הסכסוך גם אם צדדים שלישיים שאינם בני משפחה מעורבים בו, אינה צריכה לבוא על חשבון הפגיעה בענייננו של אותו צד. אי לכך אין לעשות שימוש נרחב בהוראה זו”. רמ”ש (י-ם) 4901-05-10 עיריית מעלה אדומים נ’ פלוני ואח’, בע”מ 6975/12 ב.ח.מ.י ניהול אחזקות בע”מ נ’ עו”ד עופר שפירא-כונס נכסים, ועוד’.
בבחינת נחיצות הצד השלישי שצירופו מתבקש לצורך בירור התובענה והכרעה בסכסוך אין בית המשפט יכול להסתפק בכך שכתב התביעה מפרט עילות המופנות במישרין נגד הצד השלישי בכדי שהדבר יהווה עילה מספקת לצירופו – שהרי אם אין הכרח לקשור בין העילה המופנית נגד הצד השלישי ובין העילות המופנות כלפי יתר הנתבעים וניתן להסתפק בנוכחות של הצד השלישי כעד בהליך, אזי לא מתקיימת הצדקה לצירוף הצד השלישי כצד, וראה לעניין זה גם את רמ”ש 4901-05-10 ואת רמ”ש 3802-02-13 ש. נ’ א.
במקרה זה יש צורך לצרף את החברה בהיותה צד להסכם הגירושין ובשל שליטת הבעל בה בצורה מוחלטת
נקבע כי יש צורך והכרח להורות על צירוף החברה לתובענה. יש טעם לדון במכלול הטענות כמקשה אחת, ובפרט לאור העובדה שהחברה הינה צד להסכם שבין הצדדים ובפרט לאור העובדה שאין מחלוקת לגבי תפקידו ושליטתו של הנתבע בחברה. אין מקום לניהול הליך נפרד הקשור למערכת היחסים שבין הצדדים עצמם לחברה או להפנות את המבקשת לניהול הליך נפרד כלפי החברה, שהרי גם באותו הליך נדרש יהיה לברר את אותן הטענות. למקרא הטענות פשיטא של הצדדים ועוד בשלב הזה.
היריבות בין החברה לאישה מקימות נימוק טובה לצרף את החברה להליך המשפטי
עולה כי יש יריבות בין המבקשת לחברה שדורשת בירור במסגרת זו, וכי החברה הינן צד דרוש לבירור התובענה על פי סעיף 6(ו) לחוק. לכך יש להוסיף כי דווקא הנתבע בתשובתו לבקשה וכן בכתב ההגנה מפנה את אחריות לתשלום לחברה (ושולל את חבותו האישית). גם בשל כך יש מקום להורות על צירוף החברה ועל מנת שניתן יהיה לברר את הדברים באותה מסגרת.
הצדק והתועלת בצירופה של החברה לצורך בירור התובענה וההכרעה בסכסוך, עולים במקרה ספציפי זה על הפגיעה בעניינה וצירופה תורם תרומה רבה להכרעה יעילה ולדיון ראוי בתובענה.
בשל הטענות הנוגעות ישירות להתנהלות החברה, לחברה אמור להיות אינטרס להיות חלק מההליך ומתן האפשרות לחברה להתגונן מפני הטענות. החברה הייתה צד להסכם שבין הצדדים. הנספח הוא חלק בלתי נפרד מהסכם הגירושין, והטענה של הנתבע כי מדובר “רק” בנספח, נדחית לפחות לשלב הזה ואין בה לשלול את צירוף החברה. “עירובה” של החברה אינו כעת לראשונה בשל הסכסוך שכן זו הייתה צד להסכם שבין הצדדים באופן ישיר. בהסכם שבין החברה לצדדים נקבעו הוראות לגבי ניהול החברה וזכויות הצדדים בה, ועל כן בכך הביעו הצדדים והחברה את העמדה לגבי הקשר המשפטי הקשור לעניינים המשפחתיים.
יתירה מכך, הסכסוך כעת הוא סכסוך משפחתי הנובע ישירות מהסכם הגירושין והנספח לו ומשכך העילה לדיון נובעת ישירות ממערכת היחסים שבין הצדדים ומההסכמות שהיו במסגרת הסכם הגירושין.
גם סדר הדין האזרחי המתייחס לתביעות בין אנשים זרים לבין עצמם או אל מול עסקים וחברות מביא בחשבון את הצורך הקיים לעיתים לצרף גורם נוסף על מנת לייצר משפט יעיל פרקטי וצודק.
בקשה לצרוף תובע או נתבע מכוח תקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי: צירוף בעלי דין אימתי? תקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כדלקמן: “בכל שלב משלבי הדיון רשאי בית המשפט או הרשם, לבקשת אחד מבעלי הדין או בלא בקשה כזאת ובתנאים שייראו לו, לצוות על מחיקת שמו של בעל דין שצורף שלא כהלכה כתובע או כנתבע, או על הוספת שמו של אדם שהיה צריך לצרפו כתובע או כנתבע או שנוכחותו בבית המשפט דרושה כדי לאפשר לבית המשפט לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה”
מלשונה של תקנה 24 עולה כי היא עוסקת בשני מצבים של החלטה על שינויים בזהותם של בעלי דין לאחר שההליך החל: מחיקת בעלי דין ש”צורפו שלא כהלכה”, והוספתם וצירופם של בעלי דין נחוצים. התקנה קובעת שני תנאים חלופיים לכך. התנאי הראשון הוא “שהיה צריך לצרפו כתובע או כנתבע”; התנאי השני הוא שנוכחותו של בעל הדין דרושה כדי לאפשר הכרעה ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה.
ביחס לתנאי הראשון, עולה מן הספרות המשפטית כי הוא מתקיים במקרים שבהם הדין המהותי קובע שהזכות הנדונה בהליך היא זכות משותפת לתובעים שונים ביחד (להבדיל מזכות המוענקת להם ביחד ולחוד) או במקרים שבהם הדין מחייב את צירופם של בעלי דין שונים, כדוגמת תביעה מטעם עיזבון, שצריכה להיות מוגשת על-ידי כל היורשים ביחד, ולחלופין בהסכמתם, רע”א 6590/10 עזבון המנוח פואד אשתייה ז”ל נ’ מדינת ישראל – משרד הביטחון.
אשר לתנאי השני, הפסיקה הכירה בהיותו של אדם בעל דין דרוש במקרים שבהם לא ניתן לתת פתרון שלם ויעיל לתובענה מבלי שפסק הדין שיינתן בה יקים מעשה בית דין גם כלפי פלוני שצירופו התבקש, או במקרים אחרים, שבהם מתעורר חשש שמא תיפגע זכותו של אלמוני אלמלא הצירוף (רע”א 9572/06 שירותי בריאות כללית נ’ קורלנד.
בהתאם לכך, בספרות המשפטית הוצע לראות בסמכות לצרף בעלי דין המוקנית בתקנה 24 לתקנות כלי למניעת תוצאות סותרות בהליכים דומים ולהבטחת זכויותיהם של צדדים זרים בעלי אינטרס להשתתף בהליך.
ככל שהפסיקה התקדמה והתעבתה, הותוו בפסיקה השיקולים שיש לבחון על מנת להשיב על השאלה האם נוכחותו של צד זר “דרושה” במשפט. כך למשל, נקבע כי אין די בכך שצד להליך מבקש את הצירוף והצד הזר מסכים למעשה הצירוף (ע”א 94/80 ברנר נ’ פתוח יהודה בע”מ, פ”ד לח(2) 164.
עוד נקבע כי המבחן לצירופו של בעל דין איננו מתמקד בתועלתו ונוחותו של התובע (ע”א 203/77 חברת זמיר, קבלנות כללית בע”מ נ’ החברה לבניין, פ”ד לב(1) 59, 61 ואף לא בשאלה האם הצירוף יוביל לייעול כללי של מערכת המשפט (ע”א 83/64 גראטש נ’ אטיה, פ”ד יח(4) 132.
כמו כן אין ספק ונקבע כי אין די בעובדה שיש צורך במידע מצד שלישי, גם אם מדובר במידע חיוני ורחב היקף, כדי להצדיק את צירופו של אותו צד לתובענה כבעל דין.
עוד נקבע כי שיקול חשוב לצורך הכרעה בבקשה לצירוף צד מתמקד ביעילות הדיונית באותו הליך, ועל כן במסגרת בחינת הבקשה על בית המשפט להביא בחשבון גם את המועד שבו היא הוגשה ואת השלב שאליו הגיע ההליך.
אם כן, על בית המשפט לבחון בראש ובראשונה את השאלה האם צירופו של בעל הדין דרוש כדי שניתן יהיה לפסוק בשלמות וביעילות בפלוגתאות שעולות במסגרת התביעה אם לאו (רע”א 2228/15 ג’י.טי.אס פאוור סולושנס לימיטד נ’ נתיבים דרום בע”מ). אין די בצורך לקבל מסמכים שכן זאת אפשר להשיג בדרך אחרת.
מאחר ולכל שופט יש תפיסה אחרת של הדברים, כמו גם כל עורך דין מציג באופן שונה את טענות מרשיו לא ניתן לקבוע כללים נוקשים וברורים באשר לסיכויים בעניין בקשה לצירוף חברה, וכמו שנהוג לומר תמיד כל מקרה הוא לגופו.
עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין, דיני משפחה, ירושה וגישור משפחתי
כתובת המשרד: ויצמן 2, תל אביב
יצירת קשר: 03-6969916
