צוואה היא מסמך המבטא את רצונו האחרון של המנוח
מאחר והצוואה הינה ביטוי לרצונו האחרון של המנוח בדבר אופן חלוקת רכושו בין יורשיו השונים עליו להבין את המשמעות ואת התוצאות של מעשיו והחלטותיו הבאות לידי ביטוי בצוואה.
באופן טבעי ביותר אדם מוריש את רכושו ליורשיו הטבעיים והמיידיים, כלומר לבן זוגו ולילדיו ולעתים גם לנכדיו. כך צריך להיות וזהו המעשה הנכון. יחד עם זאת ישנם מקרים בהם אדם הסתכסך עם אחד מילדיו או עם בן/בת זוגו, וקיים נתק של שנים, ואזי המצווה המוריש מעוניין לתת ביטוי בצוואה שהוא מכין לסכסוך ולנשל באופן מלא או חלקי את הילד עמו הוא מסוכסך.
מקרה אחר שהוא די שגור הוא מקרה בו אחד הילדים מטפל בצורה מסורה במשך שנים רבות באחד ההורים, וההורה רוצה לגמול לו ומעניק לו נתח גדול יותר מן הירושה כך שחלק מהירושה נגרע משאר האחים.
מקרים קיצוניים יותר הינם בהם יש נתק מוחלט בין הורה לילדיו או כאשר אין נתק אך הילדים מגיעים לעתים רחוקות לבקר את ההורה, ובפירצה הזאת נכנס מטפל/ת שהינו אדם זר ואינו קרוב משפחה, אשר מעניק לקשיש בערוב ימיו יחס טוב וטיפול אישי ומסור.
אדם זה עשוי להיות זוכה על פי צוואת המנוח, בין אם הדבר נעשה מרצון חופשי, כאשר הקשיש צלול וכשיר לפעולה משפטית ובין אם לאו, כלומר כאשר הזוכה על פי הצוואה עשה שימוש בתלותו של הקשיש בו, והשפיע עליו באופן שנוצרה השפעה בלתי הוגנת, או כאשר נעשה שימוש בעובדה שהמצב השכלי של הקשיש אינו תקין, ובנסיבות אלו נערכה צוואה לטובת המטפל המסור, כאשר הקשיש אינו מודע לחלוטין או מודע אך ורק חלקית למשמעות המשפטית של הצוואה ולתוצאותיה.
כאשר אדם הוכרז חסוי ומונה לו אפוטרופוס עולה שאלת תקפות הצוואה.
אין מניעה שחסוי יערוך צוואה, גם אם מונה לו אפוטרופוס, שכן אין בכך כדי לפגוע בכשירותו כחסוי לערוך צוואה כל עוד תקפה היא ונעשתה בנקודת זמן שבה ידע להבחין בטיבה של צוואה (סע' 33 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962.
יש גם הבחנה בין חסוי שהוכרז פסול דין לבין חסוי שלא הוכרז פסול דין ואזי הוא לכאורה כשיר לפעולות משפטיות ובתנאי שלעת ביצוע הפעולות המשפטיות כגון: הסכמים, צוואות וכיוצ"ב, מצבו אפשר לו זאת.
תקפות הצוואה תלויה במצב הנפשי והשכלי של מי שערך את הצוואה.
ההגבלה המוטלת על מי שלא ידע להבחין בטיבה של צוואה, עניינה מצבו הנפשי, המנטאלי, והגופני של המצווה בעת עריכת הצוואה, כאשר נקודת הזמן הרלוונטית הנה מועד חתימת הצוואה, וחומר הראיות צריך להיות נכון למועד זה, גם אם לפני כן ו/או לאחר מכן השתנה המצב (ע"א 3411/92 רובנשטיין נ' ברזבסקי ).
אדם יכול לערוך צוואה גם אם יש לו תקופות בהן הוא מעורפל ובתנאי שהצוואה נערכה כאשר הוא היה צלול ביום ובמועד עריכתה.
נפסק לא אחת, כי גם במצב שבו סבל אדם מתקופות שבהן נתערפלה דעתו, אם מצא בית המשפט כי המצווה היה צלול ביום עשיית הצוואה, יהא רשאי לקבוע כי אותו אדם הבחין בטיבה של צוואה בשעה שערך אותה וחתם עליה.
המבחן הבודק את מצבו של המצווה בשעת עריכת הצוואה והאם ידע הוא להבחין בטיבה של הצוואה גמיש ובו יש לבדוק אם מודע היה מצווה למהות מעשיו ותוצאותיהם. (ע"א 7506-95 שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון וישראל פ"ד נד(2) 215; ע"א 1212-91 קרן לב"י נ' בינשטוק פ"ד מח(3) 705.)
על מי מוטל הנטל להוכיח כי הצוואה אינה תקפה?
נטל הוכחת קיומה של המגבלה, מוטל על הטוען לה. לא אחת נפסק, כי כמות ההוכחה אינה דבר של מה בכך, ואין די בהעלאת ספקות בעלמא. יש לבסס טענה זו.
אין די בהוכחה כי המנוח היה חולה נפש בעת עשיית הצוואה וכי סבל מהזיות או מחשבות שווא. יש להוכיח כי מצבו המנטאלי, הנפשי, אותן מחשבות שווא וההזיות מהן סבל הן שהובילו, הלכה למעשה, לכתיבתה כפי שנכתבה.
בהעדר קשר סיבתי בין תפיסת המציאות המעוותת ככל שהייתה ובין הוראותיה המהותיות של הצוואה, לא תיפסל כשירותו של המצווה בכל הנוגע לצוואה שעשה .
במקרה שהחסוי עורך צוואה "….תהא הצוואה תקפה אם נעשתה בנקודת זמן שבה ידע המנוח להבחין בטיבה, אף אם לפני כן או אחרי כן, השתנה מצבו. בחינתו של בית המשפט תיעשה על פי מבחן גמיש ונקודתי בו תיבחן השאלה האם היה המצווה מודע למהות מעשיו ולתוצאותיהם". (תיק עז' 40080/04).
לסיכום יש להביא בחשבון כי אין זה פשוט כלל ועיקר לתקוף צוואה ולזכות בפסק דין המצהיר על בטלותה של צוואה, אך במקרים מסוימים כמו: העדר כשירות לעריכת צוואה, צוואה שנעשתה בשל השפעה בלתי הוגנת או מעורבות של הנהנה בעריכת הצוואה – האפשרות הזאת תיתכן, והכל תלוי בנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה.
