הזכות החוקתית לפרטיות
הזכות לפרטיות היא מהחשובות שבזכויות האדם בישראל “היא אחת החירויות המעצבות את אופיו של המשטר בישראל כמשטר דמוקרטי” (השופט ח’ אריאל בע”פ 2963/98 גלעם נ’ מדינת ישראל. במדינת ישראל יש מספר חרויות שיש להן מעמד חשוב ואף עדיף, ואחת החשובות שבהן היא הזכות לפרטיות.
כך לאחרונה הועלו בין היתר תמיהות אודות החדירה לטלפון הנייד של יו”ר לשכת עורכי הדין לשעבר, עו”ד אפי נווה, כאשר בעקבות החדירה לטלפון הנייד שלו נודע אודות דרך מינויים של שופטים בישראל, כאשר אחת מהן הושעתה מתפקידה או נאלצה לעזוב את כס השיפוט. לולא הפגיעה בפרטיות, לא היה ניתן להגיע למידע זה.
שורשיה של הזכות לפרטיות, נעוצים עמוק במורשת היהודית (ד”נ 9/83 בית הדין הצבאי לערעורים נ’ ועקנין).
הזכות לפרטיות נובעת מערכיה של ישראל שהינה גם מדינה יהודית וגם מדינה דמוקרטית ונאורה כאחת. זכות הפרטיות מוכרת על ידי המשפט הישראלי כזכות אדם (ב”ש 82/83 מדינת ישראל נ’ עליה, בג”ץ 355/79 קטלן נ’ שירות בתי הסוהר, בג”ץ 3815/90 גילת נ’ שר המשטרה ועוד.
בשנת 1981 נחקק חוק הגנת הפרטיות אשר קבע הסדר מקיף באשר לפרטיות (רע”א 1917/92 סקולר נ’ ג’רבי). החוק קבע כי הפגיעה בפרטיות היא עוולה (סעיף 4) ועבירה (סעיף 5). נקבעו הגנות (סעיף 18) ופטורים (סעיף 19).
כמו כן נקבעה הוראה לפיה חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות פסול מלשמש ראיה במשפט (סעיף 32). בשנת 1992 הוכרה הפרטיות כזכות חוקתית בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (סעיף 7). הפסיקה שניתנה במהלך השנים כפסיקה מתפתחת, הוסיפה ופתחה את הזכות לפרטיות בהתאם לחוק ובהתאם לחוקי היסוד.
בשנת 1992 חל שינוי מהותי במעמדה של הזכות לפרטיות (ראו בש”פ 537/95 גנימאת נ’ מדינת ישראל, וכפועל יוצא מכך השתנתה הגישה. חקיקת חוקי היסוד, והשינויים הנורמטיביים שבאו בעקבותם, חייבו חשיבה מחודשת בשאלת קבילותן של ראיות שהושגו שלא כדין.
אם בעבר נהגה בשיטתנו ההלכה הפסוקה לפיה שאלת קבילותה של ראיה אינה נבחנת לפי דרך השגתה שכן כובד המשקל הפרשני בהקשר זה הושם על התכלית של חקר האמת ולחימה בעבריינות – הרי כיום מתבקשת נקודת איזון גמישה יותר המתחשבת בחובה להגן על זכויות הנאשם ועל הגינות ההליך הפלילי וטוהרו.
האיזון הראוי בין מכלול הערכים והאינטרסים המתחרים בסוגיה הנדונה, מוביל לאימוצה של דוקטרינת פסילה יחסית, במסגרתה יהא מסור לבית-המשפט שיקול-דעת להכריע בנוגע לקבילותה של ראיה שהושגה שלא כדין בנסיבותיו של כל מקרה לגופו ועל-פי אמות-מידה עליהן עמד ביהמ”ש בפסק הדין.
תמצית עיקריה של דוקטרינת הפסילה הפסיקתית, היא זו: הנחת המוצא בשאלת קבילותן של ראיות היא זו הנוהגת עימנו מאז ומתמיד, ולפיה ראיה שהיא רלוונטית – קבילה במשפט. עם זאת, בהתאם לדוקטרינה האמורה לבית-המשפט שיקול-דעת לפסילת קבילותה של ראיה בפלילים, אם נוכח לדעת כי הראיה הושגה שלא כדין וקבלתה במשפט תיצור פגיעה מהותית בזכותו של הנאשם להליך הוגן שלא בהתאם לגדריה של פיסקת ההגבלה.
המדובר בנוסחת איזון עקרונית השואפת להשגת פשרה ראויה בין מכלול הזכויות והאינטרסים הרלוונטיים לשאלת קבילותן של ראיות שהושגו שלא כדין, ובהם: חשיפת האמת העובדתית, הלחימה בעבריינות וכן ההגנה על שלום הציבור ועל זכויות נפגעי העבירה מחד, אל מול ההגנה על זכויות הנאשם ועל הגינות ההליך הפלילי וטוהרו מאידך.
עמדתם של בית הדין הרבני האזורי ובית הדין הרבני הגדול הינה כי חוק הגנת הפרטיות חל בבתי הדין הרבניים. יחד עם זאת היישום שונה וגמיש במידה ניכרת
בתי המשפט ובתי הדין הינם “רשויות שלטון”. על רקע זה נקבע כי חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו חל גם בבתי הדין הרבניים (בג”ץ 3914/92 לב נ’ בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו) ועל פי העקרונות שהותוו נפסק בפרשת לב כי בית הדין הרבני, המוציא צו עיכוב יציאה מהארץ, צריך לעשות כן במסגרת הזכות החוקתית של כל אדם לצאת מישראל (סעיף 6(א) לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו). בעניין לב נאמר על ידי בית המשפט העליון באלו המילים, בהביעו ביקורת על בית הדין הרבני:
“בית הדין הרבני הוא ערכאה שיפוטית שהוקמה מכוח דבר חקיקה… כמו לכל ערכאת שיפוט, גם לה נתונות סמכויות טבועות להסדרת סדרי הדין. בהפעלתן של סמכויות טבועות אלה מוטלות על בית הדין הרבני כל אותן מגבלות המוטלות על כל ערכאת שיפוט המפעילה סמכויות טבועות… ביטוי ברור לתפיסה זו ניתן בשורה ארוכה של פסקי דין, בהם נקבע כי סדרי הדין בבתי הדין הרבניים צריכים לכבד ‘עקרונות יסוד של דיון צודק’… כל שימוש של בתי הדין הרבניים בסמכותם הטבועה חייב להיעשות מתוך שמירה על זכויות האדם”
מכוח תחולה זו של חוק היסוד בבתי הדין הרבניים, עשויה להתבקש המסקנה, כי על ראיה שנתקבלה תוך כדי פגיעה בזכות חוקתית המוגנת בחוק היסוד חל “כלל הפסילה“, בדומה לזה הקבוע בסעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות ויש להפנות בהקשר זה גם לע”פ 5121/98 יששכרוב נ’ התובע הצבאי הראשי.
במישור הפרקטי
שנים רבות שבתי הדין הרבניים פוגעים לעיתים בזכויות נשים בפסיקת בית הדין הרבני, תוך חריגת בית הדין מסמכותו במסגרת פסקי הדין הניתנים על ידו בתיקי גירושין ככלל ובתיקי רכוש בפרט.
בהתייחס לכך נפסק הדין בפרשת ריש מפי השופטת דורנר: “סדרי הדין בבתי-הדין הרבניים אינם יכולים לסתור את חוקי המדינה… עליהם לקיים את כללי הצדק הטבעי… עליהם להתחשב בזכויות היסוד של האדם, ובתוכן הזכות לשוויון, הזכות לכבוד, חופש הביטוי, חופש התנועה וחופש המצפון והדת” (בג”ץ 1912/97 ריש, עו”ד נ’ מועצת הרבנות הראשית לישראל)
עקרונית כלל הפסילה הקבוע בחוק הגנת הפרטיות הוא כלל של דיני הראיות; הוא משקף את מעמדה החוקתי של הזכות לפרטיות; הוא ביטוי לתקנת הציבור הישראלית; בית דין רבני חייב לפעול על-פיו.
יחד עם זאת לא פעם מתעלם בית הדין מהוראות הדין האזרחי או שבוחר הוא למלא אותן בתוכן משלו, תוך שהפרשנות נעשית על פי אמות המידה של המשפט העברי בעניינים שאינם ענייני נישואין קלאסיים, כמו למשל בכל הנוגע לאיזון משאבים וחלוקת רכוש בין בני זוג מתגרשים.
בית הדין הרבני אינו רשאי להתעלם מחוקי המדינה, גם כאשר אלה אינם מחייבים אותו לדון על פיהם בתחום ענייני המעמד האישי שהוא מוסמך בהם.
פיקוח בג”צ על בתי הדין הרבניים
בג”צ הוא הערכאה המוסמכת להתערב בפסיקת בתי הדין בכל מקרה של חריגה מסמכות. באיזו מידה מתערב בג”צ בפסיקת בית הדין הרבני ומבטל החלטותיו? – זו כבר שאלה אחרת וכמדיניות שיפוטית עושה בג”ץ כל שלאל ידו על מנת שלא להתערב וכך לעיתים נפגעת הזכות לאיזון משאבים וזכות הקניין של אנשים, בעיקר נשים, במסגרת זו.
כך למשל נקבע כי הזכות לאיזון משאבים או להלכת השיתוף מחייבת גם את בתי הדין הרבניים אך בפועל ניתנות החלטות הסותרות את עקרון השיתוף במהלך חיי הנישואין, ובמיוחד כאשר בגידה מצויה ברקע.
את הגבולות הלגיטימיים של הסמכות, כפי שהם מתחייבים מפרשנות החקיקה, מסמן בג”צ ופרשנותו מחייבת את בתי הדין הרבניים.
החלטת בית הדין, אשר חרגה מסמכות, נחשבת בעיני מלומדים כבטלה מעיקרה. ובעיני אחרים, יש הרואים בהחלטת בית דין הרבני, הסוטה מדין אזרחי מחייב, ענין הנופל לגדרו של סעיף 15(ג) לחוק יסוד: השפיטה, וככזה, ענין הנכלל בגדר אותם מקרים בהם רואה בית המשפט צורך לתת סעד למען הצדק.
יודגש, כי אין בג”צ מתערב בפסיקת בתי הדין הרבניים בכל מקרה אשר מובא בפניו. בג”צ יתערב אך ורק באותם מקרים של חריגה מסמכות, של פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי, אך למרבה הצער מקרים אלו בטלים בששים ביחס למקרים בהם מאשר בג”ץ את פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול, ומסרב להתערב בו בטענה שאין בג”ץ יושב כערכאת ערעור על פסיקות של בתי הדין הרבניים.
עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין, דיני משפחה, ירושה וגישור משפחתי
כתובת המשרד: ויצמן 2, תל אביב
יצירת קשר: 03-6969916