האם טעם העץ כטעם הפרי?
הזכאית אישה למחצית מהשבחת הנכסים שהינם נכסים חיצוניים לנישואין אשר הבעל ירש או יצר קודם לנישואין
הבעל הינו בעלים של דירות רבות, אשר מקורן חיצוני, דהיינו שהושגו שלא במאמץ משותף, בדרך של מתנה או ירושה ממשפחתו.
לפנינו תביעה שהגישה אישה כנגד בעלה, אדם אשר נכסי מקרקעין רבים רשומים על שמו ומצויים בבעלותו, ואשר אותם השיג בדרך של ירושה או מתנה, כלומר נכסים חיצוניים לנישואין ואשר לא הגיעו לבעלות הבעל כתוצאה מעבודה או מאמץ שנעשו במהלך חיי הנישואין.
סגן הנשיאה השופט נפתלי שילה נזקק לסוגיה זו בתמ”ש 28335-25-21 , ופסק כי השבחת הנכסים, שלא כתוצאה מעליית ערך הקרקע או עליית ערך הנכסים, אלא השבחה הנובעת מעבודה או מהשקעה במהלך חיי הנישואין הינה נכס בר איזון ולפיכך האישה זכאית למחצית מהשבחה זו.
מניתוח העובדות עולה, כי במהלך החיים המשותפים המשפחה התקיימה מכספי השכירות אשר הושגו בין היתר גם מעזרתה של האישה בטיפול בנכסים.
השיפוצים עצמם בוצעו מכספי פירות נכסים שהם עצמם נפרדים. לא הוכח כי הייתה כוונת שיתוף ספציפי בנכסים אלו. לא מדובר בדירת מגורים, אשר בדרך כלל נחשבת כנכס משותף לבני הזוג, יהא מקורה אשר יהא, אלא בנכסים שהושכרו והצדדים מעולם לא גרו בהם.
בית המשפט מקבל את עמדת האישה כי סייעה לאיש בקבלת דמי השכירות ובפעולות שבוצעו לצורך השבחת הנכסים והיא עבדה בעסק אשר ניהל את הנכסים וקיבל את פירותיהם.
אין בעצם הניהול והסיוע בכדי להקנות לאישה זכויות בגוף הנכסים המקוריים. בית המשפט דוחה את התביעה לפסק דין הצהרתי לפיה האישה הינה הבעלים של מחצית הנכסים.
למסקנה שונה מגיע בית המשפט בכל הנוגע להשבחת הנכסים, ונקבע כי ההשבחה עצמה הינה ברת איזון בין בני הזוג.
אבחנה בין השקעה בנכס חיצוני לבין השבחה הנובעת מעבודה המושקעת בנכס במהלך הנישואין
בפסיקה נערכה אבחנה בין השקעה בנכס חיצוני שנבעה מנסיבות חיצוניות כגון עלייה בשוק הנדל”ן שדינה כדין הנכס עצמו, כלומר הנכס אינו בר איזון ואינו חלק מהנכסים המשותפים של בני זוג, ולכן אף הוא יוצא מגדרי האיזון, לבין השבחה הנובעת מהשקעת עבודה של בני הזוג בנכס החיצוני.
נקבע כי יש להתייחס לתוספת שנוצרה כתוצאה מעבודת בן הזוג בתקופת החיים המשותפים כנכס חדש ועצמאי ובתור שכזה הוא הופך לנכס בר איזון.
בית המשפט מפנה למאמר, בו דן פרופ’ שחר ליפשיץ בטענה, כי טעם הפרי כטעם העץ, למעט פרי ושבח שהופקו ממאמץ משותף. כלומר גם השבחה של נכס דינה כדין הנכס עצמו ואם הנכס הינו חיצוני לנישואין הרי שאינו בר שיתוף, ולהבדיל אם ההשבחה נובעת ממאמץ משותף – הרי שהשבחה זו הינה ברת איזון.
לשיטתו, קיימים שני מצבים חריגים שבהם השבח של העץ הנפרד, יחשב כנכס בר איזון:
הראשון, כאשר השבחת הנכס הפרטי דרשה מאמץ מתמשך במהלך הנישואים, כגון השבחה או השכרה של נדל”ן הנעשית במהלך הנישואין, בהיקף רחב הדורש הקדשת זמן רב ומומחיות. במצב מסוג זה, תוספת הערך לנכס החיצוני תחשב כפרי מאמץ משותף שייכלל במסגרת האיזון, אולם הנכס עצמו המפיק את הפרי נשאר נכס שאינו בר איזון.
השני, כאשר ישנו שיתוף של בן הזוג שאינו הבעלים של הנכס בניהול הנכס החיצוני ונעשה שימוש במשאבי המשפחה לצורך השבחת הנכס החיצוני, כך שקיים ערבוב בין הפירות המופקים מהנכס החיצוני לכלל הנכסים הזוגיים.
במקרה הנדון בתיק נקבע כי האישה סייעה בטיפול בנכסים
במקרה דנן הוכח, כי האישה סייעה רבות לאיש בכל הטיפול בנכסים, הן בגביית שכר הדירה והן בביצוע השיפוצים ובניהול ההליכים המשפטיים. לפיכך, יש לראות בהשבחה שנוצרה במהלך השנים כנכס משותף השייך לשניהם.
אם הצדדים לא היו משקיעים בנכסים, חלק מהרווחים שנוצרו מהשכרת הנכסים ומהשבחתם, הם יכלו לחסוך או להשקיע בנכסים אחרים. אם האישה לא הייתה עוזרת לאיש בניהול הנכסים, היא יכולה הייתה לעבוד בעבודה אחרת ולצבור כספים, כולל זכויות פנסיוניות שכיום לא עומדות לרשותה.
האישה בחרה בהשקעת עיתותיה ומרצה בעזרה לבעלה שפעל להשבחת נכסי הירושה שקיבל ולכן על-פי החוק היא זכאית למחצית משווי ההשבחה שנוצרה בתקופת הנישואין, בניכוי עליית ערך הנדל”ן. ההשבחה עצמה, בנטרול עליית השווי מעצם הגאות בשוק הנדל”ן, הינה נכס בר איזון בין בני הזוג.
בצדק טוענת האישה בסיכומיה, כי היא הסכימה לוותר על כספים שנכנסו מעסק זה ואף להצטמצם בצריכה היומיומית ולו רק כדי שיישאר כסף מהשכירויות כדי לשפץ עוד ועוד יחידות דיור.
משכך ממנה בית המשפט שמאי מקרקעין אשר יעשה הבחנה בין שווי הנכסים כתוצאה מעליית ערך הנכסים עצמם, לבין היתרון שהופק כתוצאה מהשבחתם בשל עבודת בני הזוג, והאישה תהיה זכאית מחצית מהשבחה הנובעת מהשקעה ומאמץ להבדיל מעליית ערך הקרקע.
גישתו זו של סגן הנשיאה כב’ השופט שילה, הינה עקבית, ואין זו הפעם הראשונה שהוא מבחין לצורך החלת הלכת השיתוף או הסדר איזון משאבים על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, בין קיומו של נכס חיצוני ופירותיו לבין השבחת אותו נכס במהלך חיי הנישואין.
כך לפני מספר שנים בתמ”ש 35944-02-11 קבע השופט שילה קביעה דומה, כאשר בחן את זכאותה של האישה למחצית משווי מניות הנתבע בחברה. אכן לא היה חולק, כי הנתבע הקים את החברה עוד לפני נישואי הצדדים, המניות היו בידיו עוד לפני שהכיר את התובעת, ומדובר בנכס חיצוני והשאלה היא, האם למרות זאת, זכאית התובעת למחצית מהמניות.
גם במקרה דנן, נקבע כי יש לקבל את עתירת האישה כי מגיעה לה מחצית מהשבחת המניות משתי סיבות.
האחת: התובעת הרימה את הנטל להוכיח, כי בין הצדדים הייתה כוונת שיתוף ספציפית בהשבחה של שווי המניות, מיום נישואיהם ועד היום הקובע. זאת בעקבות פסק הדין שניתן בבית המשפט העליון ברע”מ 1398/11 אלמונית נ’ אלמוני בו נקבע, כי את קיומו של דבר מה נוסף המוכיח כוונת שיתוף ספציפי, יש לבחון לאור נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה, וכי במקרה דנן, הוכיחה התובעת את אותו דבר מה נוסף הנדרש לצורך שיתוף בין בני זוג בהשבחה שחלה בשווי המניות.
הסיבה השנייה היא, שהשבחת המניות בתקופת הנישואין מהווה נכס עצמאי שהוא בר איזון וזאת, כאשר ההשבחה נעשית בעקבות פעולת השבחה של מי מבני הזוג.
בית המשפט המחוזי פוסק באותה רוח בכל הנוגע לשיתוף בהשבחה כתוצאה מעבודה ובעניין זה נתן כב’ השופט שנלר כבר פסק דין.
קביעה זו של בית המשפט לענייני משפחה מבוססת על עקרונות שהותוו בבית המשפט העליון כמפורט לעיל, וגם בבית המשפט המחוזי ובין היתר בעמ”ש (ת”א) 1279/07 פלונית נ’ פלוני מפי כב’ השופט שנלר שם נקבע כי:
גם ביחס להשבחת נכס שאינו בר איזון התייחסה הפסיקה, תוך הכרה בזכותו של בן הזוג האחר לקבלת חלקו באותו “נכס”, קרי ההשבחה של הנכס שאינו בר איזון, ההשבחה לכשעצמה הינה בגדר נכס, אשר לכאורה נצבר במהלך החיים המשותפים.
פסק דין על פי אותם עקרונות ואותו הגיון ניתן כבר קודם לכן בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים.
גם כב’ השופטת נילי מימון בתמ”ש (ירושלים) 21342/04 א.ש. נ’ ד.ש בהתייחסה לאותה סוגיה קבעה כי: השבחה הנובעת מעבודת בעל הנכס, בן זוגו או שני בני הזוג… בתקופת הנישואין… תוצאת השקעת בני הזוג או אחד מהם אשר בגינה הושבח הנכס, ניתן להתייחס אליה כאל תוספת לנכס, אולם כעומדת בפני עצמה, קרי לנכס חדש ועצמאי, אשר הושג כתוצאה מהשקעה ומעשים של בן זוג או בני זוג שנוצרה בתקופת הנישואין כתוצאה ממאמץ של מי מבני הזוג בתקופת הנישואין ובתור שכזה – לנכס בר איזון… גם בנסיבות בהן הושקעה עבודה ממשית על ידי בעל הנכס ורק על ידו, ובעקבות השקעה זו השביח הנכס, תיכלל ההשבחה באיזון הנכסים, אף שהנכס עצמו יוותר מחוצה לו.
נכסים חיצוניים שייכים למי שהשיג אותם טרם הנישואין או בירושה אך השבחתם הנובעת מעשייה ומפעילות הינה משותפת וברת איזון.
אמנם הנכסים עצמם במידה והינם נכסים חיצוניים שהתקבלו בירושה או במתנה או הושגו טרם הנישואין אינם ברי איזון והם יישארו בבעלותו של הצד שהם רשומים על שמו ולא יאוזנו עם בן הזוג השני, אך יש לכך חריגים.
החריגים הללו יקרו בשני מקרים:
הראשון, כאשר השבחת הנכס הפרטי דורשת מאמץ מתמשך במהלך הנישואים כגון טיפול בתיק השקעות על ידי בן זוג המטפל בתיקו האישי כחלק מעבודתו המקצועית, השבחת ערך של חברה פרטית על ידי בעל מניות העובד גם כמנהל בחברה או השבחת והשכרת נדל”ן הנעשית במהלך הנישואים בהיקף רחב הדורשת הקדשת זמן רב ומומחיות. במצבים אלה, יש לראות את תוספת הערך כפרי מאמץ משותף שיש לכלול באיזון המשאבים.
במצב השני, שיתוף בן הזוג בניהול הנכסים הפרטיים, ערבוב הפירות המופקים מהנכסים הפרטיים או ערבוב תחליפי הנכס הפרטי עם כלל הנכסים הזוגיים ילמדו על כוונת שיתוף… ולכן הפירות והתחליפים ייחשבו כמשותפים.
ככל הנראה מגמה זו של שיתוף בפירות נכס אם לא בנכס עצמו שמקורו הינו חיצוני לנישואין, לא נדירה היא שכן ממש בימים בהם ניתן פסק הדין של כב’ השופט שילה לעניין שיתוף בפירות ניתן פסק דין בתמ”ש 21-50-3056, של כב’ השופטת ורד שביט פינקלשטיין, בה נקבע שיתוף האישה בחלק מפירות של נכסים השייכים לבעל, ואשר מקורם אינו בנישואין, ולמרות שנכסים אלו אינם פרי מאמץ משותף.
אין חולק כי הורי הנתבע צברו במהלך חייהם רכוש רב אשר כולל נכסי מקרקעין אשר מצויים בארה”ב בגרמניה ובישראל. מדובר ברכוש המוערך במיליוני דולרים אשר כוללים יותר ממאה יחידות דיור ביו ג’רזי, אשר מושכרות, מספר בנייני מגורים, קניון בוושינגטון, דירות בפרנקפורט ובאופנבך, גרמניה, דירות בישראל ועוד ועוד. חלקו של הנתבע בנכסי ההורים הועבר אליו במהלך חייהם כמו גם לשאר אחיו, והלה השקיע זמן ועבודה על מנת לטפל בנכסים אלו.
אין גם חולק כי לבני הזוג נולדו 17 ילדים, במהלך הנישואין וכי תמיד חיו בצמצום על מנת לצבור ולהשקיע.
בנסיבות המפורטות לעיל קובע בית המשפט, כי אמנם לא הייתה כוונת שיתוף ברכוש, ודאי לא ברכוש שהתקבל מן ההורים לנתבע-הבעל, אך חלק מן הפירות של הנכסים הללו הינם ברי שיתוף.
נימוקי פסק הדין היו, כי ממכלול הזיקות עולה שפירות הנכסים הן בארצות הברית והן בגרמניה התקבלו לידי הנתבע בתקופת החיים המשותפים ושנים רבות לפני מועד הקרע, וכי כספים אלו הופקדו בחשבון המשותף. כמו כן השימוש שנעשה בכספים אלו היה להוצאות המשפחה וחיתון הילדים. על כן, הפירות הינם נכס משותף בר חלוקה והינם נכס בר איזון, וטענת הנתבע כי פירות הנכסים שייכת להוריו נדחתה מכל מכל.
יתר על כן צוין על ידי בית המשפט, כי מעורבות הנתבע במו”מ להעברת הזכויות בנכס בלייקווד (ארה”ב) על שמו ולאחר מכן בניהול הכספים ואחזקתם במהלך החיים המשותפים, לרבות נסיעות לחו”ל לצורך קבלת דין וחשבון בנוגע לפירות הנכס וכן חיפוש אפיקים להשקעת הכספים, התנהגות הנתבע בקשר לפירות הנכס שיש בה כדי להעיד על חוסר תום לב ולנוכח אומד דעת הורי הנתבע, בעלי הזכויות בנכס – כל אלו מבססים את כוונת השיתוף הספציפית של התובעת בפירות בלבד החל מתקופת העברת הנכסים לנתבע ועד למועד הקרע.
בית המשפט למען הסר ספק אינו מקנה לתובעת-האישה זכויות בנכס אלא אך ורק בחלק מן הפירות של הנכס ורק לתקופה מוגבלת יחסית. מסתמן כי בסיומם של הנישואין יוותר הנתבע עם רכוש רב עד מאד הנושא פירות חודשיים בדמות שכר דירה ואילו התובעת תישאר לכל היותר עם מחצית מהרכוש הרשום שנצבר במהלך הנישואין ככל שנצבר, ועם סכום כסף נוסף, כתוצאה מחלוקת פירות הנכסים, אותם פירות שהינם ברי איזון אך לא מעבר לכך.
מסקנות
על מנת להימנע מהליכים משפטיים בנוגע לנכסים שלא הושגו במהלך הנישואין אלא נובעים ממקורות חיצוניים, יש לערוך הסכם יחסי ממון בין בני זוג, כך שיושגו הסכמות כאשר מערכת היחסים עדיין תקינה וטובה והכל על מנת למנוע מאבקים קשים ויקרים.
כמעט כל מי שניהל הליכים משפטיים כנגד בן זוגו יכול היה לחסוך הליכים אלו לו היה מנוסח ומאושר הסכם יחסי ממון ברור מפורט, הקובע את זכויות כל צד.
