בית משפט לענייני משפחה קבע בפסק דין חלוט שהצוואה זויפה וכי המנוח לא היה כשיר לחתום על צוואה בכל מקרה ובלי קשר לזיוף
בפסק דינן שניתן על ידי כב’ השופט פלקס, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי בנו של המנוח, זייף את הצוואה והורה על פסילת הצוואה, וכמו כן קבע כי המנוח לא היה כשיר מבחינת מנטלית-שכלית לערוך צוואה או כל פעולה משפטית. לאור זאת הצוואה – הלכאורית – של המנוח לא קויימה.
במקרה דנן, נקבע בפסק דינו של כב’ השופט אלבז מיום 12.04.2020 כי הנתבע זייף חלקים בצוואה, ותבע לפי צוואה מזויפת. אין ספק כי הקביעות בפסק הדין הן קביעות חמורות מאוד בעניין מעורבותו הפסולה של הנתבע בעריכת הצוואה ובזיוף חלקים מן הצוואה, למצער, ואף ניסיון להדיח עדה למתן עדות שקר בבית המשפט. אך, הנתבע לא הועמד לדין פלילי, ומכל מקום, לא הורשע בדין פלילי.
כאשר נפסלת הצוואה, וכאשר אין צוואה אחרת לקיים – הרי שהירושה נחלקת לפי האמור בחוק הירושה. מאחר ולמנוח היו שני ילדים, בת ובן, הם אלו היורשים על פי דין.
לאחר פסילת הצוואה נערך הליך משפטי, גם הוא בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים: ע”ז (ירושלים) 13491-05-16 פלונית נ’ האפוטרופוס הכללי במחוז ירושלים בו התבקש בית המשפט לענייני משפחה לענות על השאלה האם מי שזייף את הצוואה פסול מלרשת או שהוא נמנה בין היורשים של המנוח על פי הדין, כלומר על פי חוק הירושה.
בתו של המנוח טענה כי נוכח קביעות פסק הדין הקודם בדבר זיוף הצוואה על ידי בנו של המנוח – יש לקבוע כי הנתבע פסול מלרשת בהתאם להוראת סעיף 5(א)(2) לחוק, וכי לא נדרשת לשם כך הרשעה של הנתבע בהליך פלילי.
הוראת סעיף 5 לחוק הירושה, שכותרתו “פסלות לרשת”, קובעת מצבים שבהם תיפסל הזכות לרשת:
“5. (א) אלה פסולים לרשת את המוריש:
(1) מי שהורשע על שגרם במתכוון למותו של המוריש או שניסה לגרום למותו;
(2) מי שהורשע על שהעלים או שהשמיד את צוואתו האחרונה של המוריש, או שזייף אותה, או שתבע על פי צוואה מזוייפת.
(ב) מי שהורשע על שניסה לגרום למות המוריש והמוריש מחל לו, בכתב או על ידי עשיית צוואה לטובתו, חוזר ונעשה כשר לרשת את המוריש”.
לעניינו, רלבנטית הוראת סעיף 5(א)(2) לחוק.
טענת הזיוף ונטל הבאת הראיות
יש לאבחן בין נטל הבאת הראיות ונטל השכנוע להוכחת הצוואה. על הטוען לזיוף צוואה להוכיח את טענתו מכוח הכלל “המוציא מחברו עליו הראיה” וזאת בכמות ראיות ורף ראיות גבוה מהמקובל במשפט אזרחי, שכן מדובר בטענת מרמה שהיא בעלת גוון פלילי. בית המשפט נדרש מצדו לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות. (ע”א 7456/11 מוריס בר נוי נ’ מלחי אמנון).
בע”א 3546/10 נקבע באשר לנטל הרובץ על מי שטוען לזיוף ותרמית: הנטל על המשיבות כבד במיוחד נוכח טענות התרמית והזיוף … הגם שהנטל הוא של מאזן הסתברויות, כמקובל במשפט האזרחי, הרי שכמות הראיות ורף הראיות הנדרשות לגבי טענה מעין-פלילית נוסח זיוף ותרמית הוא גבוה יותר. קיימת זיקה בין חומרת הטענה לעוצמת ההוכחה הנדרשת להוכחת הטענה, ומקום בו מועלית טענת תרמית וזיוף, על בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות.
אסמכתאות נוספות לקו חשיבה זה אפשר למצוא גם בע”א 260/82 סלומון נ’ אמונה, ע”א 359/79 אלחנני נ’ רפאל, ע”א 8482/01 בנק איגוד לישראל נ’ סנדובסקי, חזן נ’ חזן; ע”א 475/81 זיקרי נ’ ‘כלל’ חברה לביטוח, ע”א 3546/10 מישאלי נ’ קליין.
גישות שונות בפסיקה במענה לשאלה האם מי שנטען שזייף גם צריך להיות מורשע בפלילים או שאפשר לפסול את זכותו לרשת גם ללא הרשעה בפלילים
גישות שונות בפסיקה עסקו בשאלה האם תנאי ההרשעה נדרש לגבי כל חלופות הסעיף או רק לגבי שלוש החלופות הראשונות (העלמת צוואה, השמדתה), ומבקשת לאמץ את הגישה שלפיה, תנאי ההרשעה אינו נדרש ביחס לחלופה האחרונה, שעניינה במי “שתבע על פי צוואה מזויפת“.
טענת התובעת
התובעת באותו פסק דין המאוזכר בפתיח למאמר זה – מפנה לפסקי הדין שניתנו בבש”א (חי’) 8383/03 עזבון המנוח סעד חסן אגברייה ז”ל נ’ פווזי עבדאלוהאב אגבאריה ובת”ע (ת”א) 60690-01-14 ס. ב. ד נ’ האפוטרופוס הכללי במחוז תל-אביב, משרדי ממשלה – שנקטו גישה זו.
טענת הנתבע
הנתבע ביקש לדחות את טענות התובעת, וליתן צו ירושה אחר המנוח ולפיו שני ילדיו, התובעת והנתבע, ילדיו שהינם אח ואחות, הם יורשיו בחלקים שווים, וזאת כפי שהתבקש מלכתחילה במסגרת ההליך המשפטי.
הנתבע טען כי התובעת מעולם לא טענה בכתבי הטענות כי הנתבע פסול מלרשת את המנוח. ההיפך הוא הנכון והתובעת טענה בד בבד עם טענתה כי הצוואה מזוייפת – כי יש לחלק את העיזבון בחלקים שווים וכך ביקשה אף בבקשה לצו ירושה.
עוד נטען כי היום הנתבע הוא אדם שמונה לו אפוטרופוס, וככל הנראה המוגבלות שבעטיה היה צורך למנות לו אפוטרופוס כאמור, היא שהביאה אותו למצבו הנוכחי ועל כן קשה לבוא אליו בטרוניה בלא שהדבר נדון בכובד ראש. לטענת הנתבע זקוק הוא לכל האמפטיה וההבנה של אחותו ואין זה המקום לנטור לו על העבר ועל מעשים שהוא כיום נראה שאינו מודע להם.
עמדת ב”כ היועץ המשפטי לממשלה
ב”כ היועמ”ש סבור כי אין מנוס מלאמץ את הגישה שלפיה, תנאי ההרשעה חל ביחס לכל החלופות בסעיף, ובכלל זה, ביחס למי “שתבע לפי צוואה מזויפת”.
לפי גישה זו, הוראת סעיף 5(א)(2) לחוק הירושה שבה נקבע כי פסול לרשת “מי שהורשע על שהעלים או שהשמיד את הצוואה האחרונה של המוריש, או שזייף אותה, או שתבע לפי צוואה מזויפת”, מחייב על פי לשונו ותכליתו, הרשעה פלילית, כתנאי לפסלות לרשת ביחס לכל החלופות בסעיף.
לגישתו, המילים “מי שהורשע” מתייחס לכל החלופות. במקרה דנן, וטוען כי חרף החומרה, וקביעות בית המשפט בפסק הדין בעניין זיוף הצוואה, אין הרשעה בפלילים ומכאן שלא ניתן לפסול מהנתבע את זכות הירושה על פי דין.
הזכות לרשת הינה כזכות יסוד זכות קניינית
ב”כ היועמ”ש טוען כי המחוקק סבר, כי “אין לשלול מאדם זכות כה יסודית כמו הזכות לרשת, ואין להצהיר שהוא רוצח, אלא אם עבר תהליך של העמדה לדין פלילי והורשע, קל וחומר, לטענת ב”כ היועמ”ש, שתנאי ההרשעה נדרש ביחס למעשה חמור פחות, של זיוף, שבו למעשה הפגיעה אינה במוריש אלא ביורש אחר, אשר זכותו אינה נפגעת כיורש על פי דין.
ב”כ היועמ”ש מפנה לעובדה כי אין בנמצא הלכה מחייבת של בית המשפט העליון אשר קובעת כי די בקביעה שיפוטית בהליך אזרחי כדי להביא לפסלות יורש ומפנה לעמ”ש (חי’) 8324-06-19.
ב”כ היועמ”ש גורס עוד כי פרשנות שיש בה פגיעה בזכויות קנייניות, ראוי שתעשה בצמצום ומתוקף הסמכה מפורשת בחוק, ומפנה לעניין זה להוראת סעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ואף גורס כי כעקרון, המשפט האזרחי אינו כלי להענשת הצדדים להתדיינות, חלף שמירה על זכויותיהם.
הפרשנות הנכונה להוראת סעיף 5(א)(2) לחוק היא שנדרש קיום תנאי ההרשעה כתנאי, בלעדיו אין ביחס לכל אחת מהחלופות בסעיף, לרבות האחרונה, שעניינה במי “שתבע לפי צוואה מזויפת“, כבמקרה דנן, בטרם יפסל אדם לרשת, כך לגישת היועמ”ש.
הגישות השונות בפסקי הדין בהעדר הלכה מחייבת מבית המשפט העליון
יש הטוענים כי תנאי ההרשעה בסעיף מהווה תנאי הכרחי לשם פסילת אדם כיורש, וזאת ביחס לכל ארבע החלופות המנויות בסעיף, לאמור: נדרשת הרשעה בגין העלמת צוואה; נדרשת הרשעה בגין השמדת צוואה; נדרשת הרשעה בגין זיוף צוואה; ונדרשת הרשעה בגין הגשת תביעה על פי צוואה מזויפת.
לעומת זאת, קיימת גישה אחרת, ולפיה, תנאי ההרשעה חייב להתקיים רק ביחס לשלוש החלופות הראשונות בסעיף (העלמה, השמדה וזיוף של צוואה), ואולם הוא אינו חל על החלופה הרביעית, שעניינה במי ש”תבע על פי צוואה מזויפת“, וכי די בכך שיקבע לגבי צוואה שהוגשה לקיום כי היא מזויפת כדי לפסול את מי שתבע לפיה.
בת”ע (ת”א) 1850/98 בטאן נ’ בטאן דחה בית המשפט לענייני משפחה את הטענה כי יש לתת פרשנות אחרת, מזו שניתנה לסע’ 5(א)(1), לדרישה המוקדמת להרשעה בפלילים העומדת בבסיס סעיף 5(א)(2) לחוק הירושה.
האם בפסיקה נקבע האם יש צורך בהרשאה פלילית בזיוף צוואה לפסילת יורש?
עיון בפסיקת בתי המשפט מלמד כי אין בנמצא הלכה ברורה ומפורשת של בית המשפט העליון בסוגיה זו וכי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בבש”א (מחוזי נצ’) 2342/08 נוייסר נ’ רחמון, לא סויגה הדרישה להרשעה פלילית אך ורק לשתי החלופות של “מי שהעלים או השמיד צוואה“.
ביהמ”ש המחוזי בחיפה קבע בבש”א (מחוזי חי’) 8383/03 עיזבון המנוח אגברייה ז”ל נ’ אגברייה כי “לפי החלופה הראשונה יפסל לרשת את המוריש רק מי שהורשע בכך שפעל כדי לשבש את רצון המנוח בין בדרך של השמדה או העלמת הצוואה ובין בדרך של זיוף צוואה. החלופה השניה אינה מחייבת הרשעה אלא די בכך שאדם תבע – ביקש צו קיום.”
כב’ השופט ר’ סוקול בחר והעדיף את הגישה ולפיה תנאי ההרשעה איננו חל בחלופה הרביעית המנויה בסעיף 5(א)(2) לחוק הירושה כפי שיפורט להלן, בקבעו כדלקמן:
לפי החלופה הראשונה יפסל לרשת את המוריש רק מי שהורשע בכך שפעל כדי לשבש את רצון המנוח בין בדרך של השמדה או העלמת הצוואה ובין בדרך של זיוף צוואה. החלופה השניה אינה מחייבת הרשעה אלא די בכך שאדם תבע – ביקש צו קיום”.
בית המשפט נימק עמדתו כי “דומה שאין כל מקום לקבוע דין שונה למזייף צוואה ולמשתמש ביודעין בצוואה מזוייפת. זה וגם זה פועלים לאותה מטרה. זה וגם זה פוגעים באותו אינטרס חברתי. כפי שהדין הפלילי מצא לנכון לראות במשתמש במסמך מזויף כמי שזייף את המסמך דומני שכך יש גם להתייחס למשתמש במסגרת הוראות הפסלות על פי סעיף 5 לחוק הירושה… התכלית ההרתעתית והתכלית העונשית עומדת בבסיס חוק העונשין ובבסיס סעיף 5 לחוק הירושה ולכן ראוי להשוות גם את התוצאות על פי שני הדינים”.
זו גם הייתה עמדתו של כב’ השופט א’ שני, בת”ע (ת”א) 60690-01-14 ס. ב. ד נ’ האפוטרופוס הכללי במחוז תל-אביב, משרדי ממשלה, (שקבע כי תנאי ההרשעה אינו חל ביחס לחלופה הרביעית המנויה בסעיף 5(א)(2) לחוק הירושה, “מי שתבע על פי צוואה מזויפת”, וכי די בכך שאדם ביקש צו לקיום צוואה מזויפת ביודעין. עם זאת, באותו מקרה, נדחתה הטענה כי הצוואה מזויפת, ולפיכך, יש לראות את הדברים כדברים שנאמרו בדרך אגב ולא כהכרעה באותו פסק דין בסוגיה זו.
מנגד, בבש”א (נצ’) 2342/08 אדוארד נוייסר בן אנסר נ’ אמיל מוסא רחמון (אימץ כב’ השופט ז’ הווארי את הגישה הפרשנית האחרת, וקבע כי תנאי לפסילת פלוני כיורש הוא הרשעה בפלילים, ולא ניתן לפגוע בזכות יורש לרשת בשל קביעה שהצוואה מזויפת.
בפסק דינו של בית המשפט העליון ברע”א 5792/17 פלוני נ’ פלוני אשר עסק בסוגית פרשנותו של סעיף 5 לחוק הירושה, כל שצוין הוא כי טרם נקבעה הלכה מחייבת בעניין, משמע לשיקול הדעת של השופט יש משנה חשיבות במקרים כאלה בהם אין הלכה פסוקה.
פרשנות סעיף 5(א)(2) לחוק נדונה גם בפסק דינה של כב’ השופטת ר’ מקייס בת”ע (ראשל”צ) 3895-05 כ’ י’ נ’ מ’ א’, שסברה כי תנאי ההרשעה הוא תנאי בלעדיו אין ביחס לכל ארבע החלופות של סעיף 5(א)(2) לחוק, אם כי קבעה כי במקרה שלפניה, היא אינה נדרשת להכריע בכך, שכן גם יתר יסודות הסעיף אינם מתקיימים.
ערעור על פסק הדין נדחה על ידי בית המשפט המחוזי בת”א יפו (עמ”ש 39484-10-16), וכן נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק הדין בערעור על ידי בית המשפט העליון במסגרת בע”מ 104/19 פלוני נ’ האפוטרופוס הכללי.
כב’ השופטת ד’ ברק-ארז קבעה כי נסיבות המקרה אינן מצדיקות את היעתרותו של בית המשפט לבקשה למתן רשות ערעור, תוך שנקבע כדלקמן: פסק דין נוסף בסוגיה ניתן על ידי כב’ השופטים ס’ ג’יוסי, ח’ שרעבי ונ’ סילמן בעמ”ש (חי’) 8324-06-19 י’ ד’ ר’ נ’ ש’ ר’, …..,שם נקבע כי אין הלכה ברורה ומחייבת לענין תנאי ההרשעה במקרה של מי “שתבע לפי צוואה מזויפת” ולכן אין טעות יסודית בישום הדין בהעדפת גישה אחת על פני רעותה.
ערעור שהוגש לבית המשפט העליון בבע”מ 5942/19 פלוני נ’ פלוני (17.11.2019) על פסק הדין נדחה, תוך שצוין מפי כב’ השופט מ’ מזוז כי בית המשפט לא שוכנע כי הצוואה זויפה.
בת”ע 10739-01-18 ש’ ואח’ נ’ האפוטרופוס הכללי במחוז תל-אביב ואח’ משנת 2002 במסגרת פסק דין מפורט ומקיף מאוד, שסוקר, בין היתר, את הגישות בספרות ובפסיקה, כב’ השופטת איריס אילוטוביץ סגל מבכרת את הגישה שלפיה תנאי בלעדיו אין לפסילה לרשת לפי הוראת סעיף 5(א)(2) לחוק של מי שתבע על פי צוואה מזויפת – הוא קיום בפועל של הרשעה פלילית.
סיכום
בהתחשב בעובדה שאין הלכה מחייבת שיצאה תחת ידו של בית המשפט העליון ברור ששיקול הדעת של השופט היושב בדין הוא רחב וכל שופט יכריע לפי השקפת עולמו ודרך חשיבתו.
רצוי מאד, שתהיה הלכה מחייבת אשר תשמש הנחיה לשופטי בית משפט השלום והמחוזי, כיצד לפסוק בהתחשב בסוגיה מעניינת זו של שימוש בצוואה מזוייפת ובכלל.
יחד עם זאת יש לציין כי המקרים בהם נטען לזיוף צוואה – כטענה ממשית – אינם מרובים כל כך בהתחשב בכך שבחלק הארי של המקרים צוואה נבחנת על פי כשירות המנוח להבין מהי הצוואה ו/או השפעה בלתי הוגנת.
עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין, דיני משפחה, ירושה וגישור משפחתי
כתובת המשרד: ויצמן 2, תל אביב
יצירת קשר: 03-6969916
