בבית הדין הרבני בנתניה, נדונה תביעת אישה כנגד בעלה בה היא ביקשה לכפות עליו גט מחמת העובדה שהסכים להתגרש. הבעל נתן הסכמתו לגירושין בבית המשפט לענייני משפחה אך טען באותה נשימה כי יש לברר את המחלוקות הרכושיות שבין בני הזוג עוד לפני ביצוע הגירושין.
הבעל טען לזכויות בירושת האישה. אמנם בדרך כלל לא נעשה איזון משאבים בירושה, וירושה אינה ברת איזון, ואולם זכותו של צד לטעון טענות ולנסות להוכיח את טענותיו המשפטיות והעובדתיות, ואין לחסום את דרכו.
ידוע גם, שמבחינה הלכתית יש לבצע את הגט בו זמנית לסיום הנושאים האחרים הכרוכים בגירושין.
הבעל התנגד לגירושין ואמר שיסכים להתגרש לאחר שינתן פסק דין בתביעה הרכושית שהגיש כנגד האישה, שעניינה זכויות בירושה שירשה האישה.
בדיון שנערך’ טען ב”כ האישה שמכיוון שהצדדים הביעו הסכמה לגירושין בביהמ”ש אין מקום לעכב את הגירושין ועל הצדדים להתגרש מידית ותביעות הרכוש של הבעל, אם ישנן, יתבררו בערכאה האזרחית כלומר בבית המשפט לענייני משפחה.
ב”כ הבעל טען שהבעל לא מסכים להתגרש עד שיקבל זכויות המגיעות לו לפי דעתו ברכוש שקבלה האישה בירושה.
הוסכם בבית המשפט לענייני משפחה בעניין הגירושין
ביה”ד עיין בפרוטוקול ביהמ”ש, בפרוטוקול זה נכתב שהאישה דרשה גירושין, הבעל אמר שאם האישה מעוניינת בגירושין הוא לא יכול להכריח אותה לחיות עמו, ולכן יסכים לגירושין ובתנאי שימצה זכויותיו הממוניות.
משמע, גם בביהמ”ש העלה ב”כ הבעל טענותיו לגבי זכויות שיש לו לדעתו בירושת האישה וביהמ”ש קבע שזכותו של הבעל להגיש תביעותיו. בדיון שנערך בביהמ”ש הסכים הבעל לפירוק השיתוף, בבית הצדדים, ברכב הצדדים ובחשבון הצדדים.
בית הדין הרבני קובע שאין בהסכמה שניתנה בפרוטוקול כדי להוות עילת גירושין ויש צורך להוכיח עילות גירושין כדי לחייב בגט
אין בעובדה שהבעל הביע הסכמה לגירושין לאור תביעת האישה והמעשים החד צדדיים שעשתה בכדי לחייב את הבעל להתגרש מיידית. ההיפך הוא הנכון מפרוטוקול הדיון עולה שהבעל דרש זכויות המגיעות לו לדעתו ברכוש שהגיע לאישה בירושה. הבעל זכאי לדרוש בירור של תביעתו הממונית, ואין לחייבו להתגרש כשמתוך הפרוטוקול עולה שהסכמתו היא לאור המצב שנוצר ואין הוא חוזר בו מתביעותיו הממוניות.
אין בעובדה שהבעל הסכים לפירוק שיתוף מידי בנכסים שאין חולק שהם משותפים לצדדים, בכדי לחייבו להתגרש. אדרבה ביה”ד חושב שאם לא יינתן לכל אחד מבני הזוג את יומו לבירור זכויותיו, בני זוג יימנעו מלהביע את רצונותיהם והסכמותיהם, הדבר יגרום להעצמת הסכסוך בין בני הזוג ויגרום שצד שאינו חפץ כל כך בגירושין אך מסכים להם בדיעבד, לטעון טענות שקריות, ובזה יועצם הסכסוך, ואין ספק שדבר זה הוא תקלה לציבור, כלשון בית הדין הרבני בהחלטתו.
דרישתו של הבעל לסיים את כל העניינים הממוניים שביניהם לפני הגירושין אין בה כדי לחייבו להתגרש, ואדרבה היא נכונה הלכתית וכמו שנקבע ב”סדר הגט” (אות פ”א) שיש לפתור כל העניינים הממוניים שבין הצדדים כולל עניין הכתובה לפני הגירושין.
לפיכך’ קובע ביה”ד לעניין תביעת הגירושין של האישה
אין בעובדה שהבעל הסכים להתגרש בכפוף לזכויות המגיעות לו לדעתו בכדי לחייבו להתגרש, ולפיכך זכותו למצות טענותיו הממוניות.
הדיון נקבע להוכחות האישה לעילותיה לגירושין. בדיון לא הועלו עילות כל שהן, לפיכך רושם ביה”ד לפניו הסכמתו העקרונית של הבעל להתגרש, אך אין בהסכמתו זו בכדי לחייבו להתגרש באופן מיידי.
יתר על כן, האישה הגישה תביעותיה בביהמ”ש ובכך מנעה מביה”ד להתערב בנושא הממוני ולנסות למצוא פשרה או לתת פסיקה בעניינים הרכושיים.
ב”כ האישה מלין שהדיונים בביהמ”ש אמורים להמשך שנים רבות דבר שיגרום לעיגון האישה. ביה”ד קובע שאין לו להלין אלא על עצמו שבחר הערכאה שבה, לדבריו הדיונים נמשכים שנים רבות, ולא הגיש התביעה לביה”ד, שכפי הידוע לכל הבאים בשערי בית דיננו, שהתביעה הייתה יכולה להתברר תוך מספר חודשים.
לאור האמור לעיל’ דוחים תביעת האישה לחייב הבעל בגירושין, בגין ההסכמה לגירושין שהובעה ע”י הבעל בביהמ”ש.
בית הדין קובע כי פיצול התביעות ע”י ב”כ הצדדים הוא זה שגורם לסחבת בסיום כולל של ההליכים בין הצדדים, ואולם מאחר וזכותו של מתדיין לבחור את הערכאה להגשת תביעותיו – יש להמתין עד לברור התביעות. (תיק מס’ 977824/1) בבית הדין הרבני בנתניה.
המסר הוא שעצם ההסכמה להתגרש אינה מהווה עילת גירושין.
