האם יכולים הורים להתערב בזהות פקידת הסעד העוסקת בעניינם ואשר נותנת לגביהם חוות דעת או המלצות לעניין משמורת ילדים או המלצות טיפוליות
עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין גישור ודיני משפחה
מנהלת את פורום הגירושין בוואלה! מנהלת ובעלים של אתר gerushin.co.il
מילים רבות כבר נאמרו על כוחם של פקידות הסעד לקבוע ולהכריע גורלה של משפחה.
לפקידות הסעד סמכות להוציא קטינים מביתם, אף בלא צו שיפוטי במקרי חירום, לבקש להכריז על קטינים כ”קטין נזקק” ולהשפיע על דרכי הטיפול בהם, להוציאם למשפחת אומנה, לבקש מבית המשפט להכריזם כברי אימוץ ובכך לנתק את הקשר בינם לבין הוריהם באופן חד, לקבוע מיהו ההורה המשמורן הטוב יותר מבין זוגות מתגרשים הנאבקים על משמורת קטין, ועוד ועוד.
הליך גירושין הוא לא רק כואב, לכל מי שנמצא בתמונה- הורים וילדים, הוא גם מורכב, מאוד, לא רק אבל גם בגלל שההורים, שממילא מתקשים להסתדר לבד, צריכים להסדיר שלל נושאים ולהגיע לפשרות ביניהם, אלא גם משום שיש נושאים שבהם גורמים חיצוניים, כגון – עובדות סוציאליות ופקידות סעד – לוקחים חלק.
מה עומד להיות הנושא המסובך ביותר בהליך של גירושין, והנושא הכי קשה? ככל הנראה עניין משמורת הילדים, האם משמורת יחידנית או משמורת משותפת. נכון שזוגות נאבקים בינם לבין עצמם גם על גובה המזונות ועל חלוקת הרכוש, ולעיתים יש ויכוחים על מכירת הדירה ו- איזון המשאבים אגב הגירושין.
אך יחד עם זאת ובדרך כלל, המאבק הכואב ביותר הוא על הילדים עצמם בשל ההכרה כי מטבע הדברים כאשר מתגרשים אף אחד מההורים לא יקום או ילך לישון עם הילדים שבעה ימים בשבוע אלא פחות מכך ובחלק מן הימים יהיה נתק מסוים.
משמורת ילדים ניתנת לאימא בדרך כלל, על אף השינויים בתפיסה בעקבות דו”ח ועדת שניט, הממליץ על אחריות הורית משותפת. למרות הכל גם כיום חזקת הגיל הרך לא בוטלה בחקיקה והאם תהיה ההורה המשמורן גם אם האבא עומד בכל הקריטריונים ומסוגל לגדל את הילדים תחת קורת הגג שלו. בתי המשפט מעדיפים לתת את המשמורת לאימא, אלא אם כן היא אינה כשירה לכך. ישנם אבות הנאבקים על משמורת משותפת וישנם כאלה המוותרים ומסכימים כי המשמורת תהא לאם.
וכיצד נקבעת המשמורת? בדרך כלל פונה בית המשפט ללשכה לשירותים חברתיים ומבקש תסקיר, ובו המלצה על זהות ההורה המשמורן המומלץ.
עינינו הרואות אם כן כי לפקידי הסעד עוצמה רבה בידיהם. פקידי הסעד בישראל הפכו להיות גורם בעל כוח עצום, כמעט נטול איזונים ובלמים, ואופן פעולתם שנוי במחלוקת וזוכה לביקורת לעיתים קרובות.
בתי המשפט לענייני משפחה ובתי המשפט לנוער, הקורסים מעומס תיקים, נוטים להסתמך על חוות הדעת של פקידי הסעד – וכך מגדילים את כוחם העצום ממילא. ומול אלה ניצבים ילדים הגדלים בנתק מאחד ההורים או בכלל ללא הוריהם, והורים שחשים כי אינם מצליחים להתגונן מול המערכת ונידונים להתנתק מהדבר היקר בחייהם.
“לפקידי הסעד ניתן כוח גדול ביותר, בלי שיש להם כלים לבדיקת ראיות ולבדיקת מיומנות של הורים לגדל את ילדיהם”, קובעת השופטת המחוזית בדימוס חנה בן עמי, שניהלה את בית המשפט לענייני משפחה בירושלים מיום הקמתו ושימשה גם שופטת מחוזית עד לפרישתה. לדבריה “בתי המשפט העמוסים רואים בפקידי הסעד כוח מקצועי, שמהווה מעין זרוע ארוכה שלהם, ולכן הם נוטים לקבל את התסקירים שלהם ללא חקירה ובדיקה. גם ידיהם של פקידי הסעד מלאות עבודה, הם נדרשים לכתוב תסקירים רבים, וכשממילא כל מה שנעשה או לא נעשה על ידם אפוף חשאיות, הדרך הקלה היא להכתיב תוצאה בלי שהדברים נבדקו לעומקם. תפקידם של פקידי הסעד, המקבלים את שכרם מהקופה הציבורית, הוא לאסוף את הנתונים ולבדוק את העובדות לאישורן, ללא משוא פנים וללא שיקולים זרים, כדי שבית המשפט יקבל תמונה אמיתית של הממצאים שלהם ויוכל להגיע להכרעה נכונה.
אבל מה קורה כשיש מחלוקת לגבי משמורת ילדים והאב לא מוותר כל כך בקלות? במקרה זה, פקידות סעד נכנסות לתמונה. הפקידות בוחנות את חייהם של שני ההורים ומחליטות מי ראוי להיות ההורה המשמורן והאם המצב מתאים למשמורת משותפת.
פקידות סעד מלוות את ההורים שמתגרשים גם כאשר צצה בעיה לאחר תום הליך הגירושין, למשל כשמצד ההורה שאינו משמורן עולה חשד שההורה המשמורן לא מגדל את הילדים כראוי וכבר אינו כשיר כפי שהיה כשנקבע לתת לו את המשמורת. במקרה זה, נבדקת האפשרות והיכולת לשנות את ההמלצות בדבר משמורת אם יש הצדקה לכך.
אפשר לראות שלפקידות סעד יש כוח רב בכל הליך הגירושין, וכמעט כל זוג שהתגרש – למעט זוגות שהשכילו להגיע להסכם גירושין כולל – נזקק לשירותיהן.
התסקירים שמכינות פקידות סעד משפיעים במידה רבה על ההחלטה של בתי המשפט בכל מחלוקת שיש בין בני הזוג שמתגרשים. למעשה, הבדיקות והתסקירים שהן מכינות הן פחות או יותר המילה האחרונה, ובחלק ניכר מן המקרים בית המשפט מהווה חותמת גומי על המלצותיהן וזאת למרבה הצער, שכן יש מקרים בהם ההמלצות שגויות וגורמות נזק למשפחה.
בהרבה מקרים, הורים מנסים להשתמש בכוח שיש לפקידות הסעד כדי לפגוע בצד השני. עד לאחרונה פקידות הסעד המליצו אוטומטית כמעט על משמורת אצל האם אך הדברים הללו השתנו ובמקרים רבים יש המלצה למשמורת משותפת או לחלוקת אחריות משותפת בין ההורים.
השאלה שנשאלת מספר רב של פעמים כאשר אני מייצגת צד כזה או אחר בהליך גירושין הוא האם ניתן להחליף את פקידת הסעד במישהו אחר, נוכח תחושה קשה של חוסר אובייקטיביות מטעמה שחש צד זה או אחר בהליך.
מהניסיון המקצועי המצטבר עולה כי קשה עד מאד לשכנע את בית המשפט כי יש להחליף את פקידת הסעד שמונתה לאבחן את המשפחה, וכי היא נגועה במשוא פנים ו/או בחוסר אובייקטיביות. המערכת מגנה על אנשיה ואינה ממהרת לקבל ביקורת או הטלת דופי.
בבג”צ 4613/11 שניתן לאחרונה, נדונה בקשתה של אם להעביר את פקידת הסעד מתפקידה, ובקשה זו נדחתה על הסף.
הקטינים שעניינם עומד במוקד העתירה – ילדיהם של האם ושל בעלה בנפרד – הוכרזו על ידי בית המשפט לנוער בתל-אביב הנכבד, בתאריך 15.2.2009, כ”קטינים נזקקים“. בתוך-כך, הורה בית המשפט לנוער על העברתם של הקטינים למשמורת רשות הסעד, ועל שהייתם במרכז חירום. לאחר זמן, ובעקבות הליך טיפולי שעבר אביהם של הקטינים, החליט בית המשפט לנוער, כי הקטינים ישהו בביתו של האב.
מאוחר יותר נקבע על ידי בית המשפט לענייני משפחה הנכבד בתל-אביב, כי האב יחזיק במשמורת הקטינים. ערעור ובקשת רשות ערעור שהגישה האם על החלטה זו – נדחו על ידי בתי המשפט.
לאורך השנים ניתנו החלטות שונות על ידי בית המשפט לנוער, ובהמשך על ידי בית המשפט לענייני משפחה, בכל הנוגע להסדרי הראייה של האם עם ילדיה.
בעקבות סירובה של האם לשתף פעולה עם המכון אשר נקבע כי יערוך את הבדיקה של מסוגלות הורית – קביעת הסדרי הראייה לא צלחה. ניסיונות נוספים למסד הסדרי ראייה בין האם לקטינים – עלו, אף הם, בתוהו.
לפני כשנתיים, החליטו גורמי הרווחה, בצעד חריג, כי הטיפול בעניין משפחה זו יופקד בידיהן של עובדות בכירות במשרד הרווחה. המשיבה 3 היא מרכזת שירות פרט ומשפחה במחוז תל-אביב ועובדת סוציאלית מחוזית לסדרי דין, והמשיבה 4 היא העובדת הסוציאלית הראשית לסדרי דין, המרכזת את עבודתן של העובדות הסוציאליות לסדרי דין בכל הארץ.
החלטה זו התקבלה על רקע “סכסוך עמוק השרוי בין העותרת לגורמי הרווחה” (ראו: החלטה ב-בג”צ 4613/11), וזאת לאחר שעובדות סוציאליות במחלקות הרווחה העירוניות בעיריית רמת-גן, גבעתיים ותל-אביב, אשר טיפלו בעניינה של העותרת ומשפחתה – ביקשו שלא להמשיך לטפל בעניינה, לנוכח התנהלותה של האם כלפיהן. מבין השורות כפי שמתואר בפסק הדין ניתן להבין כי המדובר באשה אלימה שאינה משתפת פעולה עם שירותי הרווחה ונלחמת בהם.
מבלי להכביר במילים יצוין כי מדובר בהתנהלות שאף הובילה, במקרה אחד, להרשעתה של העותרת, על יסוד הודאתה, בעבירה של תקיפת עובד ציבור.
עתירת האם – העברת הטיפול בעניינה לפקידות סעד אחרות
בעתירתה טוענת האם כי המשיבות 4-3 “לא קיימו באופן שיטתי ובמשך שנים החלטות שיפוטיות שהן עצמן הובילו אליהן” – מבלי לפרט באילו החלטות מדובר.
באופן ספציפי מלינה העותרת על כך שטרם קוימה החלטתו של כב’ השופט נ’ שילה בעניין עריכת אבחון לקטינים. בכך, לטענתה של העותרת, גרמו המשיבות 4-3 לנתק בינה לבין בנה הבכור ולקיומם של הסדרי ראיה מוגבלים בינה לבין בנה הצעיר.
לטענת האם המלצותיהן של המשיבות 4-3 ודרך טיפולן בעניינה ובעניין ילדיה – נגועות בשיקולים זרים ובניגוד אינטרסים (שטיבם לא הובהר), ומכאן העתירה להעביר את המשיבות 4-3 מטיפולן בעניין, ולהפקידו בידי “פקידות סעד אחרות, שתהיינה מחויבות לטובת הקטינים”.
לאחר עיון בעתירה דוחה בית המשפט הגבוה לצדק את העתירה מאלו הנימוקים:
ההחלטות בעניין הסדרי הראיה ופגישותיה של האם עם בניה הקטינים – גם אם הן מאמצות את המלצותיהן של המשיבות 4-3, אשר “נכנסו לעובי הקורה” בעניינה של העותרת ומשפחתה התקבלו, ועודן מתקבלות, על ידי בית המשפט לענייני משפחה הנכבד. הוא אשר נותן, בסופו של יום, תוקף להמלצותיהם של גורמי הרווחה, וחזקה עליו כי הדבר נעשה לאחר שקילת מכלול השיקולים הרלבנטיים לעניין ובראשם: עיקרון “טובת הילד“.
כפי שהובהר לאם בעתירות קודמות שהגישה, השגות על החלטות של בית המשפט לענייני משפחה, אינן נדונות, ככלל, על ידי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (ראו: סעיף 15(ד)(3) לחוק-יסוד: השפיטה, וכן: בג”צ 4613/11).
ככל שהעותרת חפצה להשיג על החלטה מהסוג האמור, או על אופן ביצועה (לרבות: אי-ביצועה), וככל שיש בידיה עילה לעשות כן – עליה לפנות “בדרך המלך” שמתווה המחוקק בהקשרים אלה: בין באמצעות הגשת בקשה מתאימה לבית המשפט לענייני משפחה אשר נתן את ההחלטה, ובין באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור עליה.
.בידי העותרת קיים, איפוא, סעד חלופי בדמות פניה לערכאות מתאימות, ואין מקום לכך שבג”צ ידון בהשגותיה של העותרת על החלטות שניתנו על ידי ערכאות שיפוטיות מוסמכות, “במסלול עוקף” (ראו בעניין זה האסמכתאות הנזכרות ב-בג”צ 4613/11 הנ”ל).
למעלה מן הצורך יוער כי גם לגופו של עניין העתירה איננה מגלה עילה להתערבות בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בהחלטות שניתנו על ידי ערכאה שיפוטית מוסמכת – השמורה, ככלל, למקרים חריגים במיוחד, כגון כאשר מתגלים: חוסר סמכות מהותי, או תופעה קיצונית של שרירות בתחום הנוגע במינהל-שיפוטי טהור (ראו, למשל: בג”צ 4441/12 ואן קול נ’ מדינת ישראל).
זאת ועוד – אחרת. זהותם של הגורמים המקצועיים המטפלים כיום בעניינה של העותרת ומשפחתה, נקבעה, אמנם, בהחלטה מנהלית שקיבלו המשיבים, ואולם – מדובר בהחלטה הנתונה לשיקול דעתן של רשויות הרווחה.
העדר התערבות של בית המשפט בזהות הגורמים המטפלים בהיבט המקצועי.
ככלל, אין זה ראוי כי בית משפט זה יכתיב מי תהיינה הפונקציות המקצועיות שתטפלנה בעניין מסוים (ראו והשוו: בג”צ 1512/03 פלוני נ’ בית הדין הרבני האזורי) .
בפרט נכונים הדברים בשעה שמדובר בהחלטה להפקיד את הטיפול בעניינה של האם וילדיה בידי עובדות סוציאליות מהבכירות ביותר במערך הרווחה.
בית המשפט העליון נותן גיבוי לפקידות הסעד וקובע כי חזקה על המשיבות 4-3 כי הן פעלו, פועלות ותמשכנה לפעול, בהגינות, במקצועיות, על-יסוד שיקולים ניצבת בראש מעייניהן.
נוכח כל האמור לעיל העתירה נדחית על הסף, שכן על פניה אין היא מראה עילת התערבות.
