האם הבגידה הינה הגורם שהביא לשלילת הזכות של אישה בבית מגורים בו התגוררה המשפחה או שמא נימוקים אחרים?

בימים האחרונים היינו עדים לכותרות צהובות רבות לפיהן בג”ץ אישר פסק דין של בית הדין הרבני הגדול אשר שלל זכויות מאישה בשל בגידה בבעלה. כמו כן היינו עדים לזעקת רבים לפיהן: “איראן זה כאן”, וכיוצ”ב אמירות הקובעות נחרצות כי הלכנו עשרות שנים אחורה לאור פסיקת בג”ץ.

יש לומר כי לא כצעקתה וכי הכותרת המושכת תשומת לב וגם תוכנם של מספר מאמרים והתגובות הרבות למאמרים אינם מדוייקים בלשון המעטה. אכן מדובר בתוצאה קשה של אישה נשואה במשך 30 שנה, אשר התגוררה בבית נשוא המריבה 20 שנה יחד עם בעלה, אך אם בוחנים את נימוקי פסק הדין, מבינים שלא מדובר בהכרח בענישת אישה שבגדה, אלא בתוצאה לפיה לא הוכחה כוונת שיתוף ספציפית ברכוש של אחד מבני הזוג.

התגובות לפסק דינו של בג”ץ – אשר אישר את קביעת בית הדין הרבני הגדול (בעוד שבית הדין האזורי קבע אחרת) לפיה אישה שבגדה בבעלה לא תהיה זכאית למחצית מדירת המגורים שלהם – היו סוערות עד מאוד. יש לציין כי הדרך בה הלך בית הדין אינה חריגה והיא הדרך המקובלת והסבירה – ויחד עם זאת התוצאה קשה מאד במקרה ספציפי זה. מנגד לא מדובר במקרים רבים שיושפעו מפסיקת הבג”ץ וזאת מהטעם שרכוש רשום, בדרך כלל, על שם שני בני הזוג ולא על שם אחד מהם, כבמקרה שנדון בבג”ץ.

ויודגש כי כאשר הרכוש רשום על שם שני הצדדים, אותן סוגיות שעלו בפסקי הדין של בית הדין הרבני האזורי והגדול – כלל לא מתעוררות. סוגיית כוונת השיתוף הספציפי עולה רק כאשר הרכוש – מקורו חיצוני – והוא רשום על שם אחד מבני הזוג, ולא על שם שניהם גם יחד. חלק הארי של הזוגות אוחזים ברכוש משותף הרשום על שם שניהם ועל כן השאלה כלל אינה עולה ובית הדין אינו מוסמך לשלול מאישה רכוש הרשום על שמה.

לא זה המקרה. המקרה שגורם לסערה כה רבה עוסק ברכוש שמקורו חיצוני כלומר מן הבעל וממקורותיו שאינם שייכים למהלך הנישואין וברכוש אשר נרשם במקור רק על שמו היות והמגרש היה שלו קודם לנישואין והבית נבנה מכספיו שלו.

יחד עם זאת לכתוב או לומר כי בג”ץ שהינו בית משפט אזרחי, שלל זכויות קנייניות מאישה שבגדה, היא אמירה שאינה מדוייקת, (ורק גורמת להרים גבה ולתהות) וזאת מהטעם הפשוט שלא מדובר ברכוש משותף אלא ברכוש שהיה של הבעל טרם הנישואין הנחשב רכוש חיצוני שגם חוק יחסי ממון בסעיף 5 קובע כי רכוש חיצוני אינו משותף.

כדי שייקבע שיתוף בנכס חיצוני יש צורך להוכיח כוונת שיתוף ספציפית

ישנם מקרים בהם בית המשפט או בית הדין קובע שגם רכוש שמקורו חיצוני לנישואין (משמע רכוש שהיה ברשות אחד הצדדים בטרם הנישואין או שהתקבל בירושה או שהגיע בדרך שאינה נובעת ממהלך החיים המשותפים כגון נזקי גוף) עשוי להיות משותף אם מאורח חיי הצדדים, מהתנהגות, מאמירות שונות וכיוצ”ב אפשר להקיש כי הייתה לבן הזוג שהיה בעל הרכוש כוונה לשתף את בן הזוג האחר, זוהי כוונת שיתוף ספציפית.

המדובר בבני זוג שהיו נשואים במשך 30 שנה ולהם שלושה ילדים. הבעל הביא אל הנישואים מגרש, ובני הזוג בנו עליו את ביתם, אשר נרשם על שם הבעל בלבד. פרק זמן של 30 שנה אינו פרק זמן מבוטל מה גם שהבית בו מדובר שימש למגורי המשפחה במשך 20 שנה עד לגירושין וכי האישה יצאה ממנו בו זמנית לגט.

בית הדין האזורי היה נאור ומתקדם יותר מאשר הערכאות שבאו לאחריו

מפתיע לגלות כי בית הדין הרבני האזורי קבע, כי לאור הצהרותיהם של הצדדים בפניו בנוגע לדירה ובנוגע לחייהם המשותפים – הבית שייך לשניהם בחלקים שווים. הגבר ערער על ההכרעה, ובית הדין הרבני הגדול ביטל את השיתוף וקבע שהדירה שייכת אך רק לבעל. בין השיקולים שנשקלו הייתה גם אותה בגידה של האישה. וכך הגיעה הפרשה לפתחו של בג”ץ- אשר בחר, ברוב דעות, כנגד דעתו החולקת של השופט עמית, שלא להתערב בקביעת בית הדין הרבני הגדול.

פרצה כמובן מהומה רצינית שעיקרה היה האשמת השרה איילת שקד במינוי של שופטים עם אג’נדה מסויימת. ברור שזהות השופטים קובעת גם את התוצאה אך זה נכון לא רק במקרים מסוג זה שבנדון אלא גם במקרים אחרים הנוגעים לנושאים אחרים ולאו דווקא בדיני משפחה.

התגובות לפרסום פסק הדין התפשטו במהרה, כאשר רבים מעורכי הדין מתחום דיני המשפחה, הביעו זעזוע עמוק והבהירו כי הם נסערים מהמסר שמעביר בית המשפט העליון בפסק דינו.

בית המשפט העליון בפסיקתו זו נתפס כשמרני וקיצוני, וככזה שמחזיר את ישראל לתקופות קדומות וחשוכות בהן נשים נענשו על בגידה ובין היתר שללו את רכושן.

עורכי דין אחרים טענו שיש לקרוא היטב את פסק הדין וכי לא זה המסר או הקביעה של בית המשפט העליון.

לטענת המצדדים בגרסה השנייה, בית משפט קבע שאין להתערב בקביעותיו של בית הדין הרבני הגדול, כיוון שהוא לא שם את הבגידה בראש השיקולים לשלול מן האישה את רכושה, ובנימוקיו נכללו שיקולים אחרים שמהם עולה כי לא הייתה כוונת שיתוף ספציפית בדירת המגורים.

יודגש כי לגרסת האחרונים, לא נשללה זכות האישה לשיתוף בדירה, כי לא הייתה לה מראש כל זכות כזאת, וערכאת בית הדין הרבני הגדול ובג”ץ לא מצאו לנכון להעניק אותה לה. זווית הראיה הזו הינה שונה בתכלית שכן יש הבדל בין אי מתן זכות לבין שלילתה!

הלכה פסוקה היא מימים ימימה כי שיתוף ספציפי יש צורך להוכיח, הדבר אינו אוטומטי, לא מובן מאליו, ובמקרים רבים לא נקבעת זכות מסוג זה כאשר מדובר בנכס חיצוני, אלא אם כן הוכיחה האישה השקעה בשיפוצים או הסתמכות על הבטחות הבעל לשיתוף ברכוש.

בסופו של דבר קבעו שופטי הרוב בבג”ץ כי אינם מתערבים בקביעות בית הדין הרבני הגדול שכן שיקול הבגידה לא היה השיקול המרכזי שהניע אותו לקבוע היעדר שיתוף בין בני זוג – והכרעה זו הייתה בסמכותו.

פסק הדין התקבל ברוב דעות – דעת הרוב של השופטים אלכס שטיין ודוד מינץ אל מול דעתו החולקת של השופט עמית.

דעת המיעוט

השופט עמית סבר כי יש לבטל את פסק דינו של בית הדין הרבני, היות ו”קריאה של פסק הדין בשלמותו מביאה למסקנה כי מעשה הבגידה של האישה, הוא שהיטה את הכף לחובתה” וכי “בכך התיימר בית הדין להחיל את הדין הדתי על ענייני רכוש, בניגוד להלכה הפסוקה, וחרג מסמכותו”.

דעת הרוב

דעת הרוב – בראשותו של שטיין – סבר כי לא כך הדבר, וכי זכות השיתוף בדירת המגורים לא נשללה מהאישה עקב בגידתה, אלא עקב מכלול נסיבות חיי הנישואין, ובין היתר בשל רישום הדירה על שם הבעל בלבד, ומנסיבות נוספות שלימדו על דעתם של הצדדים כי אין שיתוף מלא ברכוש – ועל כן אין להתערב בהכרעתו של בית הדין הרבני הגדול.

הבגידה, צוין, הייתה אחד השיקולים, שאולי ניתן לו משקל רב, אך לא היה הוא השיקול הבלעדי.

נוצר הרושם כי לא רק שיקולים משפטיים הביאו לתוצאה הקיימת אלא תפיסת עולם כזו או אחרת. המתח בין הדין האזרחי לדין הדתי ברור ועולה על פני פסק הדין.

מחד נקבע כי הדין הדתי רואה בחומרה בגידה, ואילו החוק האזרחי קובע שאין להתחשב בבגידה כשיקול בחלוקת רכוש בין בני זוג.

מאידך דעת הרוב קובעת כי כוונת השיתוף נשללה בשל עניין של עובדה ולא בשל הבגידה עצמה.

כך או כך ברור שהפגיעה באישה שנושלה מכל זכויות לאחר שלושים שנות נישואין הינה דרמטית, וקשה להניח שהמצב היה הפוך לו היה מדובר בגבר שבגד.

אין אלא לקוות כי הבקשה שתוגש ככל שתוגש לדיון נוסף בהרכב מורחב תתקבל וכי בג”ץ ידון מחדש בסוגיה המשפטית הנוגעת לדבר, כי ההכרעה הינה עניין דרמטי שיש בו להשליך לעתיד על מקרים לא מעטים. הסערה הציבורית שפסק הדין עורר היא כה רבה עד כדי כך שראוי ונכון יהיה לקיים דיון נוסף בהרכב מורחב, על אף שאין כאן שאלה משפטית הנוגעת להלכה חדשה, אלא לעקרון הוותיק והידוע שאין בג”ץ מתערב בהחלטות של בית הדין הרבני הגדול אלא בחריגה מסמכות וכיוצ”ב עילות מצומצמות ביותר להתערבות.

מאחר ובניגוד למה שנאמר על ידי פרשנים – בית הדין הרבני הגדול לא החיל את הדין הדתי על המקרה – אלא השתמש בנימוקים מהדין האזרחי, הנוגעים לכוונת שיתוף ספציפי – לא מתעוררת במקרה זה – למרות הפרסום שקיבל – שאלה עקרונית, וגם לא ניתנה הלכה חדשה או שונתה הלכה קיימת המצדיקה הרכב מורחב ודיון נוסף (כמו למשל בבע”מ 919/15 אשר דן במזונות קטינים מעל גיל 6 ושינה מהותית ומשמעותית את ההלכה שהייתה נהוגה עד כה, ואשר לפסק הדין תוצאות משמעותיות ומהותיות בנוגע למשפחות רבות בישראל).