האם דירה שנרכשה באמצעות סיוע של משרד הביטחון שייכת לנכה בלבד או גם לאשתו?

האם דירה שנרכשה באמצעות סיוע משמעותי של משרד הביטחון שייכת לנכה בלבד או גם לאשתו גם אם הדירה רשומה על שם שני הצדדים?

נושא זה נדון בבית הדין הרבני בנתניה בתיק מס‘  993523-4 ובסופו של דבר יצאה האישה וידיה על ראישה לאחר שהקדישה את רוב שנות חייה לבעלה הנכה, ילדה לו ילדים, והתגרשה ממנו לאחר 42 שנות נישואין.

לא מן הנמנע כי מצבה של האישה היה שונה לו המקרה היה נדון בבית המשפט לענייני משפחה, שכן הדירה הייתה רשומה על שם שני הצדדים גם יחד ובחלקים שווים.  במקרה מסוג זה יש משמעות למרוץ הסמכויות בין הערכאות.

הרקע להליכים בין בני הזוג

הצדדים נישאו בשנת 1971 ומנישואין אלו נולדו שני ילדים שכיום הם בגירים. לאחר כשנתיים ובמהלך מלחמת יום הכיפורים, נפצע הבעל בפצעים אנושים ונשאר נכה בכל חלקי גופו. הבעל מתנהל בכיסא גלגלים ונזקק הוא לעזרת הזולת בצרכיו היום יומיים. לאחר ארבעים ושתיים שנים של נישואין, עזבה האישה את חדרם המשותף, ולאחר מכן אף את ביתם המשותף והלכה לגור אצל קרובי משפחה בעיר אחרת.

כאמור, למרות שהוילה רשומה על שם בני הזוג בחלקים שווים ביניהם, תקבל האישה רק רבע משוויו של הבית, וזאת חרף העובדה שהצדדים היו נשואים 42 שנים תמימות וחיו חיים נורמטיביים ביניהם.

ומה היו הסיבות לפסיקה זו אשר נראית על פניה מקפחת ובלתי הוגנת?

התיק התנהל ברובו לאחר שהצדדים התגרשו והדיון נסוב על חלוקת הרכוש, הכתובה והמזונות. בנושא המזונות הוסכם בסוף הדיון לקבל את פשרת בית הדין ובכך הסתיימה תביעת המזונות, אך בנושא הרכוש נשארה המחלוקת. בית הדין לא הצליח להביא את הצדדים להסכם גירושין ונאלץ להכריע.

הבית של הצדדים או של משרד הביטחון

בא כוח האישה טען שהבית שייך לבני הזוג בחלקים שווים, ודרש שהבעל ישלם לאישה חצי מהשכירות או שימכור את הנכס ויחלק את הכסף בין הצדדים או שהנכס יושכר לצד ג’ וכל אחד יקבל חצי מדמי השכירות.

אולם בא כוח הבעל, טען כי הבעלים הוא משרד הביטחון והבית אינו של הצדדים אף שרשום הוא על שם שניהם וכי כל המימון היה לצורך הדיור של הבעל. זאת מאחר והבעל מוכר כנכה מטעם משרד הביטחון וכ- 75 אחוזים מן הבית ניתנו כמענק לנכה עצמו ולא לאשתו, לצורך קנית הבית, והיתרה שולמה במהלך החיים המשותפים על ידי בני הזוג.

גישת בית הדין שונה מגישת בית המשפט לענייני משפחה

בית הדין קובע, כי השאלה שבמחלוקת הינה במידה שאחד הצדדים נתן את כל הכסף לרכישת הקרקע – האם עצם הרישום ב’טאבו’, כלומר בלשכת רישום המקרקעין, על שם שני הצדדים מוכיח שהצד ששילם את כל הכסף לרכישת הדירה – נתן לצד השני את חלקו במתנה, או שניתן לומר שהצד שנתן לא התכוון לתת את חלקו במתנה אלא רשם את שמו של השני על הקרקע לשם כבוד או כמנהג המקום לפני נישואין?

שתי האפשרויות שלעיל קבילות בבית הדין הרבני. לעומת גישה זו בבית המשפט לענייני משפחה עצם הרישום על שם הצדדים יחדיו מצביע על בעלות משותפת שאינה ניתנת להרהור או לערעור אלא במקרים חריגים.

בית הדין קובע כי במקרה שהבעל, שלו שייכת הדירה רשם את הדירה על שם אשתו ואמר בבית הדין שהתכוון לתת לה במתנה (התחתנו לטוב ולרע, כדבריו, ולשאלת בית הדין: היית חייב לעשות זאת? ענה הבעל: לא, מרצוני הטוב) – ודאי שהדירה שייכת לשני הצדדים.

עוד קובע בית הדין, כי במקרה של דירה שמעניק משרד הביטחון לנכה צה”ל (כשבעים וחמישה אחוז מענק) עם הערת אזהרה – פירוש הדבר הוא שהדירה שייכת לזכאי לחלוטין, כיוון שלאחר מותו – ילדיו, ירשו את הדירה, והוא יכול לתת חצי ממנה במתנה לאשתו כפי שעשה זאת בפועל. משמע נדחתה הטענה שהדירה או הבית שייכים למשרד הביטחון.

עוד מציין בית הדין, כי ישנם דיינים שסוברים שמכיוון שאין הבעל יכול למוכרה לצד ג’ בלי אישור ממשרד הביטחון – הדירה לא שייכת לו, אלא יש לו רק זכות מגורים בדירה, ואת זה יכול הבעל להקנות (או חצי מזה) לאשתו, אך לא את זכות הבעלות, ואולם אין זו דעתו של בית הדין הזה, אלא של הרכבים אחרים. לסיכום בית הדין דוחה את הטענה, כי אין הדירה שייכת מבחינת זכויות הבעלות לבעל ו/או לצדדים.

עוד קובע בית הדין, כי כל התגמולים והפיצויים שקיבל הבעל ממשרד הביטחון על נכותו, שייכים אך ורק לבעל, ואין לבצע בהם איזון משאבים. קביעה זו בדין יסודה לאור חוק יחסי ממון בין בני זוג וקרוב לוודאי שגם בית המשפט לענייני משפחה לא היה קובע אחרת לעניין איזון המשאבים בין בני הזוג, אלא אך ורק לעניין הבית.

מצד אחד קובע בית הדין שהדירה שייכת לצדדים בחלקים שווים ומצד שני עושה שימוש בכלים משפטיים הנתונים לו בחוק ומחלק את הדירה שלא בצורה שווה בין הצדדים על מנת לאזן בין נכות הבעל לעובדת הרישום על שם האישה.

במקרה העומד לפני בית הדין נקבע שהדירה שהזכאי קיבל ממשרד הביטחון נרשמה מרצונו על שם אשתו במהלך הנישואין, ועל כן מתקיימת החזקה שהבעל נתן לאשתו מחצית מן הדירה במתנה לאשתו, ולכן הדירה שייכת לשני הצדדים.

נציגת משרד הביטחון שהוזמנה לדיון, העידה וענתה לשאלות בית הדין הבהירה, כי הדירה ניתנת לזכאי עצמו, אבל אין מניעה שירשום את הדירה על שם אשתו וכך נעשה בחלק מן המקרים. יחד עם זאת משרד הביטחון לא יאפשר את מכר הדירה אם המשמעות של המכר הינה שלא יהיה מקום מגורים ראוי לנכה, שהרי זו הייתה מטרת המענק.

במקרה זה הגרוש עומד ומצהיר לפני בית הדין שרשם את חצי הדירה על שם אשתו מרצונו הטוב כפי שאמר: התחתנו לטוב ולרע, ואם כן הבעל רצה לתת לאשתו את חצי הדירה במתנה.

משרד הביטחון רשם הערת אזהרה על הדירה כדי שהזכאי לא ימכור את הדירה לאדם אחר, כפי שהעידה העדה ממשרד הביטחון: המשרד נותן מענק בסכום מאד גבוה שתישאר הדירה עבור הזכאי, ושלא יעבור הנכס למישהו אחר, ודברים אלה מקבלים חיזוק לאור מכתב ממשרד הביטחון ממחלקת שיקום נכים, בו מצויין כי: סיוע זה הינו חד פעמי ונועד להבטיח למר [פלוני] דיור מותאם”

קביעת בית הדין באשר לחלוקת הדירה

נקבע בפסק הדין, כי כדי לקיים את שני הרצונות הללו, דהיינו גם את נתינת המתנה מן הבעל לאישה וגם את כוונת הערת האזהרה לטובת משרד הביטחון, יש לחלק את הדירה כדלקמן:

שבעים וחמישה אחוזים מערך הדירה יינתן לגרוש, ועשרים וחמישה אחוזים מערך הדירה יינתן לגרושה.

סעיף 8 לחוק יחסי ממון המקנה לבית הדין את הסמכות והאפשרות לחלק נכס בצורה בלתי שוויונית למרות הרישום.

בית הדין קובע, כי מקרה זה תואם את שנקבע בחוק יחסי ממון בין בני זוג תשל”ג–1973, (פרק שני סעיף 8):

“ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג, אם לא נפסק בדבר יחסי ממון בפסק דין להתרת נישואין, לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים….

לקבוע שאיזון המשאבים – כולם או מקצתם – לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע, בהתחשב בין השאר בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג.

נימוקי החלוקה הבלתי שוויונית של הרכוש המשותף

דירה הניתנת (בחלקה או כולה) כחלק משיקום לנכי צה”ל במדינה, שייכת אך ורק לזכאי עצמו עם המגבלה של הערת האזהרה, וכמובן שלאחר מותו (לאחר אריכות ימים ושנים) הנכס עובר ליורשיו.

מסיכום עדות נציגת משרד הביטחון ניתן ללמוד שמשרד הביטחון מסייע לנכה ברכישת דירה שתתאים לצרכיו. הדירה שייכת לנכה עצמו, ולאחר מותו (לאחר אריכות ימים) הדירה עוברת ליורשיו. כן יכול הזכאי לרשום את חצי הדירה על שם אשתו וכך נעשה במקרים נוספים, אך משרד הביטחון רושם הערת אזהרה על הדירה כדי שתישאר ברשות הזכאי ולא ימכור אותה לצד שלישי והכל כדי שלא יישאר חסר דיור לאחר שמשרד הביטחון נתן מענק משמעותי.

בית הדין קובע, כי לכל אדם ברור שמשרד הביטחון לא יאשר את המכירה ללא מציאת דיור חליפי הולם לנכה – ברמה גבוהה ושתתאים לצרכיו המורכבים. על כן גם אם ידוע וברור שבדרך כלל רישום ב’טאבו’ מהווה הוכחה על בעלות, ואולם במקרה זה – אין זו הוכחה פשוטה, שהרי גם אם הבעל בזמנו התכוון לרשום ולתת מחצית לאישה – הדבר לא היה בידו והוא היה תלוי בדעת אחרת – במשרד הביטחון. ברור שמשרד הביטחון לא היה מאפשר לרשום ולתת מחצית לאישה, שהרי אם גם מחצית מספיקה לצרכי הבעל, משרד הביטחון היה מעניק לו מחצית מהמענק, והוא לא היה נדיב כל כך לתת לו סכום כפול.

מנגד, לא ניתן להתעלם, כאמור, מהרישום שנרשם מחצית על האישה, וכן מהזמן הרב שבו היו הצדדים נשואים, ומדבריו של הגרוש בפנינו שכוונתו בזמנו הייתה לתת לאישה לטוב ולרע.

בפסיקתו זו עורך בית הדין פשרה בין שתי זכויות מנוגדות אך בפועל נותרת האישה עם סכום שיספיק לה לקניית דירה בקושי ולא מעבר לכך, למרות שכל חייה הוקדשו לבעל נכה שכאמור נפצע שנתיים לאחר הנישואין, כאשר לטענתה סבלה קשות במהלך החיים.

לסיכום ייאמר, כי עולה שהאישה קופחה, היא נותרת עם רבע דירה וללא שיתוף בזכויות הכספיות של הבעל ממשרד הביטחון ונראה לי שלו התיק היה נדון בבית המשפט לענייני משפחה התוצאה הייתה שונה ואחרת.

לאור האמור לעיל ברור שנושא מרוץ הסמכויות נותר משמעותי ובעל השלכות על התוצאה, לפחות במקרה מעין זה, כאשר במקרה רגיל בו נכס רשום על שם שני בני הזוג לא היו ניטלות זכויות מן האישה כפי שקרה במקרה זה.