פירוק שיתוף כנגד האם ותביעת מזונות מנגד – כנגד הבן!
שלום ויהודית היו נשואים באושר 28 שנה, כאשר שלום נפטר מסיבוך של מחלת השפעת במהלך החורף. לבני הזוג היו שני ילדים בוגרים, לירן סטודנטית באוניברסיטה, ואורן, נשוי ואב לשתי בנות קטנות. היחסים בין יהודית לבנה אורן, נותקו לחלוטין ביוזמת יהודית כאשר אורן התחתן עם אישה שלדעתה לא הייתה ראויה לו.
כאלמנה טריה, חשה יהודית בחסרונו של בעלה, ובקשה לחדש את הקשר עם אורן בנה, בתקווה לשכוח את העבר. אורן לא שכח. בתום השבעה, פנה אורן לעורך דין מטעמו שהוציא צו ירושה לעזבון אביו. צו הירושה הגיע מרשם הירושות בתום 8 שבועות.
שלום לא השאיר צוואה. בהעדר צוואה, מתחלק רכושו של הנפטר על פי חוק הירושה, וזאת באופן הבא:
מחצית מן הרכוש עוברת לבן הזוג שנותר בחיים, והמחצית השנייה נחלקת בין כל הילדים שהיו למנוח – בחלקים שווים. המטלטלין שבבית וכן הרכב עוברים בשלמותם לבן הזוג אם המדובר בנישואין שהם מעל לשלוש שנים.
מאחר ובבעלות שלום היה מחצית בית בכפר סבא (החצי השני רשום על שם האישה יהודית) הרי שלאחר מתן צו הירושה שלושה רבעים מן הבית נרשמו על שם יהודית, והרבע הנותר נחלק בין אורן, לאחותו לירן.
אורן, אם כן הפך להיות הבעלים של שמינית מן הבית, וככזה דרש אורן מאמו למכור את הבית, ולקבל שמינית מן הכסף שיתקבל ממכירתו. אורן שיחסיו עם אמו היו כאמור עכורים פנה אליה באמצעות עורך דין מטעמו, בלשון יבשה תוך ציטוט החוק הרלוונטי בנושא פירוק שיתוף במקרקעין. במכתב פירט עורך הדין ששכר אורן כי אין ליהודית הגנה מפני הליך של פירוק שיתוף במקרקעין. יהודית הייתה מזועזעת מדרישתו של אורן בנה. היא לא העלתה על דעתה כי בנה יכול לסלק אותה מבית שהיה שלה ושל בעלה, רק משום שירש חלק מעזבונו של אביו, ועל כן סירבה לדרישה. יהודית סברה שהחוק לצידה. יהודית לא נועצה בעורך דין, והלכה עם “תחושת הבטן” שלה, תחושה שלא הייתה נכונה ועמדה בסתירה לחוק המקרקעין.
אורן לא המתין והגיש תביעה לפרוק שיתוף בנוגע לבית המשפט לענייני משפחה. על פי סעיף 37 לחוק המקרקעין יכול ורשאי כל שותף לדרוש את פירוק השיתוף בדרך של מכירת הבית שהוא פנוי.
בלית ברירה פנתה יהודית לעורך דין מטעמה, הגישה כתב הגנה ובו פירטה מדוע היא סבורה שאין למכור את הבית וכי זכותה להתגורר בו עד אחרית ימיה.
כמו כן – בעצה אחת עם עורך הדין ששכרה – הגישה יהודית תביעת מזונות כנגד אורן, ובה עתרה לחיובו במזונותיה על פי החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) שעל פיו יכול הורה לתבוע את ילדו למזונות בהתקיים תנאים מסויימים של נזקקות.
לאחר ניסיון של בית המשפט לפשר בין הצדדים הפגועים, התברר כי הפערים בין הצדדים גדולים ואינם ניתנים לגישור. לא עלה בידי בית המשפט להביא את הצדדים להסכם כולל בשתי התביעות.
תביעתו של אורן התקבלה כבר בדיון השלישי, בלא שבית המשפט סבר שיש לנהל הוכחות בסוגיה זו של פירוק שיתוף ופסק כי על האם ושני ילדיה, למכור את הבית ולחלוק ביניהם בכסף שיתקבל מן המכירה, כך שיהודית תקבל שלושה רבעים מן הכסף, וכל אחד מהילדים – שמינית.
יהודית נאלצה לצאת מן הבית במועד שנקבע בהסכם המכירה עם הקונים, ונקמתו של אורן הייתה שלמה.
בית המשפט לא מצא לנכון לחייב את אורן במזונות אמו יהודית, הן לאור העובדה שאורן היה מטופל בשני ילדים פעוטים שמזונותיהם עליו מחד, ומאידך בשל כך שיהודית קיבלה קצבת זקנה וכן פנסיה מכובדת בסכום של 8,000 ₪ כאלמנה מבעלה המנוח. כמו כן עמדו לרשות יהודית חסכונות של 150,000 ₪.
הבית נמכר, ובסכום שהתקבל אצל יהודית עלה בידיה לרכוש דירת שלושה חדרים נאותה למגוריה.
המסקנה שיש להסיק ממקרה זה היא, שבמידה ויש סכסוך בין ההורים לבין אחד או יותר מן הילדים, חשוב מאוד לערוך צוואה. שלום יכול היה לערוך צוואה ולהורות כי לאחר מותו יורשת אשתו את רכושו, או לפחות לקבוע כי לאשתו זכות מגורים בבית למשך כל ימי חייה, ללא תמורה, וכי לא ניתן יהיה לפנותה. לו היה עושה כן לא יכול היה הבן ל”זרוק” את אמו מן הבית.
סביר גם להניח שאם יחסי הבן והאם היו תקינים ולכל הפחות סבירים – הבן לא היה נוקט בהליך משפטי כה מכוער כנגד אמו, והיה מניח לה להתגורר בבית שאליו הורגלה משך ימי חייה.
יהודית הכינה צוואה ובה נישלה את אורן מכלל רכושה והותירה אותו בשלמות לבתה.
