ירון וליאת נשואים כבר 25 שנים אך חיים בנפרד למעלה מ- 10 שנים. ירון הלך לבית עולמו והותיר אחריו צוואה בה אינו משאיר דבר לאשתו בנפרד. צוואה זו מהווה סוג של אינדיקציה לרצונו ולתפיסתו את הפרידה בין בני הזוג כדבר מוגמר.
ליאת-התובעת פנתה לבית הדין לעבודה כנגד קרן הפנסיה של ירון וטענה כי היא זכאית לקצבה בהיותה אלמנה של עובד שנפטר.
בית הדין לעבודה דחה את טענותיה ואת דרישתה לקצבה כמי שהינה אלמנתו של המנוח.
בני הזוג חיו בנפרד וניהלו הליכי גירושין ביניהם
בין הצדדים התקיימו הליכי גירושין שלא הסתיימו בשל פטירתו של ירון בטרם ניתן הגט. הבחירה להיפרד מליאת – התובעת, ולחיות בנפרד ממנה נעשתה על ידי המנוח בהיותו כשיר לקבל החלטה זו, והוא היה כשיר עד לפטירתו.\
ליאת טענה כי כל מהלכיו של המנוח לגירושים ותלונותיו נגדה היו במסגרת ניסיונותיו לשלוט בה, ולשחק משחקי כוח שהונעו על ידי ילדיו ששלטו בו. בית הדין קבע כי טענתה בדבר השתלטות ילדיו עליו מחד ורצונו לשלוט בה מאידך, הינן טענות סותרות.
לא הוכח כי נשלל מהמנוח חופש הבחירה וההחלטה של המנוח להיפרד ממנה ולנהל כנגדה הליכי גירושין, עומדת בניגוד לדרישותיה מקרן הפנסיה.
גם עדות התובעת כי נהגה לדבר בטלפון עם המנוח, להיפגש לקפה עם המנוח ואף נעזרה כלכלית במנוח, שסייע לה מספר פעמים בסכומים לא מבוטלים של אלפי שקלים, נתן לה כסף או הלך עימה לבנק לפדות המחאה שנתן לה, על פי עדותה, אינה מתיישבת עם טענתה כי הדבר דומה לאדם שנחטף על ידי החמאס. ממש כך.
לפיכך נדחית הטענה כי רצונו של המנוח נשלט על ידי ילדיו וגם נדחית טענה כי אין להקיש מהצוואה שכתב על רצונותיו, צוואה שבה כאמור לא הוריש לה מאומה.
בית הדין לעבודה קבע כי לאור כל האמור, אף לפי עדות התובעת עצמה, ועל פי המסמכים שהוצגו בתיק, עולה תמונה ברורה של זוג שנפרד, וחי בנפרד לפחות בעשור שקדם לפטירת המנוח, ללא כל ראיה לכפייה בקשר להחלטה זו.
בית הדין לעבודה אינו מוצא להחיל על המקרה את שנפסק בע”א 7654/06 רוזנשטראוך נ’ קרן הגמלאות של חברי אגד.
בית הדין לעבודה קבע כי האמור בפסק הדין דלעיל אינו נוגע לענייננו. העובדות בעניין רוזנשטראוך אינן דומות לנדון ועל האבחנה ניתן ללמוד מהנפסק על ידי בית הדין הארצי לעבודה ב- ע”ע 496/09 ורדה בר און נ’ קופת הפנסיה לעובדי הדסה בע”מ ואח’ לפיו עניינו של פסק הדין בעניין רוזנשטראוך כפי שנאמר בו הוא “מקרה קצה” ובית המשפט העליון הגביל את הכרעתו למקרה קצה, בשונה מענייננו.
אשר לטענת התובעת לפיה היה זה רצונו של המנוח להעניק לה קצבת שאירים ויש לכבדו – אין לקבל טענה זו.
אדם אינו יכול להעניק את מה שאין לו
ממילא כבר נקבע כי אין בן הזוג המנוח יכול להעניק לבת זוגו, זכות אשר אין היא זכאית לה מכוח תקנון קרן הפנסיה )ע”א 233/98 שושנה כץ נ’ קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים ואח’, פ”ד נד(5) 493; ע”ע 496/09 ורדה בר-און נ’ קופת הפנסיה לעובדי הדסה בע”מ.
הסדר קרנות הפנסיה הוותיקות הגירעוניות, אשר חוקק במסגרת חקיקת התכנית הכלכלית לשנת 2003, מבוסס מחד גיסא על הזרמת כספים ממשלתית בהיקפים גדולים מאוד, ומאידך גיסא על צמצום בזכויות העמיתים.
הפגיעה בזכויות העמיתים נתפסת כפגיעה הכרחית ומוצדקת, שמטרתה הצלת קרנות הפנסיה הוותיקות מחדלות פירעון.
בנסיבות כאלה, התערבות של ערכאה שיפוטית בהוראות הקובעות צמצום בזכויות העמיתים, צריכה להיות נדירה ביותר, על פי עילות משפטיות מבוררות.
נוכח כל האמור, נקבע כי הוכח שהמנוח לא חי עם אשתו בנפרד בשנים האחרונות לפני פטירתו וזאת לפי בחירתו וגם לא שילם מזונות אישה לליאת, לפי פסק דין של ערכאה מוסמכת.
לאור המסקנה העובדתית, לפיה מגורי התובעת והמנוח בנפרד במשך שנים לא נבעו מכפיה על המנוח והתובעת; משהוכח גם שבני-הזוג כלל לא ניהלו קשר זוגי כלשהו בשנים שבהם התגוררו בנפרד, ולא הייתה ביניהם שותפות כלכלית ולא תשלומי מזונות אישה, הרי המסקנה הברורה הינה, שדין תביעת התובעת לקבל קצבה מקרן הפנסיה כאלמנה של המנוח – להידחות.
עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין, דיני משפחה, ירושה וגישור משפחתי
כתובת המשרד: ויצמן 2, תל אביב
יצירת קשר: 03-6969916
