האם אחד מבני הזוג, בין נשואים ובין ידועים בציבור, יכול לדרוש התחשבנות על הוצאות שוטפות לעבר במהלך התקופה שבני הזוג חיו ביניהם בצורה תקינה

האם תיתכן התחשבנות על ניהול משק הבית לתקופה קודם לפירוד?

ישנם מקרים, ולשמחתנו לא רבים הם, כי זוג נפרד זה מזו, ואחד הצדדים דורש לערוך התחשבנות על כספים, שנתן לבן הזוג האחר, ואף טוען הוא כי אין הוא יודע מה נעשה בכספים הללו, האם נחסכו כספים או הוברחו כספים על ידי בן הזוג או שמא שימשו לתשלום הוצאות גדולות כגון דמי שכירות למשל.

לא הרבה פסקי דין עוסקים בסוגיה זו, מאחר וברור לחלוטין כי קשה עד כדי בלתי אפשרי להתחשבן אחורה, וכי משפטית הדבר אינו אפשרי או נכון משפטית, בחלק גדול מן המקרים למעט במקרים חריגים.

ב- תמ”ש (ת”א) 14157-02-15 ד. פ. נ’ א. א. קבע השופט ארז שני כי בין בני תא משפחתי, ככלל, לא תותר התחשבנות לעניין הוצאות עבר שהוצאו למחיה, וכך נכתב:

“נשאלת השאלה, הכיצד מביטה הפסיקה על תובענות להתחשבנות בשל הוצאות עבר לצרכי קיום?

הדין סובר שדרישתו של תובע ל”התחשבנות” בגין העבר, בגין ההתנהלות השוטפת לעת תקופת החיים המשותפים, עומדת בניגוד להלכה הפסוקה, לפיה אין עורכים התחשבנות באשר להוצאותיהם המשותפות של מי מבני הזוג במהלך מערכת היחסים הזוגית, ובפרט הוצאות שוטפות בעבור התא המשפחתי”.

תימוכין לגישה זו אפשר למצוא בפסקי הדין הבאים גם אצל שופטי משפחה נוספים:

תמ”ש (טב’) 15754-12-09 מ.ת נ’ א.ר. שם נפסק: “אם הצדדים היו שותפים וניהלו משק בית משותף, אין מקום להתחשבנות ופנקסנות ביחס לכספים שהוצאו בתקופת החיים המשותפים”.

וכן ב- תמ”ש (קריות) 1501/08 פלוני נ’ אלמונית שם נפסק: “לא יעלה על הדעת כי בני זוג יערכו התחשבנות ופנקסנות על אשר אירע כל מהלך נישואיהם – לא יעלה על הדעת כי כל החלפת רכב תחייב שמירת קבלות ואסמכתאות וכל השקעה בני”ע תחייב הסכם ממון; חיוב כאמור יעקר מתוכן את מושג חיי הנישואין והשיתוף הכלכלי…”.

דינן של מתנות שמוחלפות בין בני זוג הוא אותו דין

אפשר לראות במימון שוטף של הצד השני בלא התחשבנות, סוג של מתנה שנותן צד אחד לשני במהלך חיי הזוגיות. כך ניתן להקיש לעניין זה מן ההלכה בדבר מתנות שהוחלפו במהלך החיים המשותפים, וראה לעניין זה תא”מ 23076-05-12 פרנק נ’ בן יעקב:

“כאשר הכספים ניתנו במהלך מערכת יחסים זוגית, בה דאגו הצדדים איש לרעהו וחשו אחריות זה לזו, עומדת לנתבע “חזקת המתנה“. משמע, דווקא על הטוען לכך שהמדובר בהלוואה הנטל להוכיח את טענתו…”

נטל הראיה עומד לפתחו של התובע כספים מאת זוגו לשעבר במקרה בו גבר סייע לאישה במצוקתה הכספית והעביר לה כספים אלו מבלי שציפה שתשיבם ולא הוכח כי סוכם על הלוואה בין הצדדים הרי שלא מוטל על האישה להחזירם לנותן. זוהי ההלכה בדרך כלל אם כי יש חריגים לכל כלל.

גם בתמ”ש 53160-09-12 ד.מ.ש נ’ ח.מ.ש קיימת התייחסות למתנות בין קרובים:

“מקום בו הצדדים “קרובים קרובים” ויחסיהם מתאפיינים בגילויי דאגה ואחריות לאחר, קמה “חזקת המתנה.” כאשר בין שני צדדים מעין אלה ניתנת תמורה, מוטל על הטוען לקיומה של הלוואה הנטל להוכיח את טענתו”.

הפקדת השתתפות בדמי קיום, או אי הפקדת השתתפות כזו בהוצאות השוטפות כמוה כמתנה של המשלם לזולתו. התחשבנות כזו בחלוף פרק הזוגיות ולאחר הפירוד נשלטת על ידי החיים ולא על ידי המשפט, שהרי לא יעלה על הדעת כי הצדדים יערכו פנקסנות על כל אשר אירע במהלך יחסיהם.

יחד עם זאת אם אחד הצדדים סבור שהמערכת היחסים נשלטת על ידי הלוואה ולא על ידי מתנה – שומה עליו לתעד זאת בצורה ברורה ביותר, והדרך הנכונה ביותר והמומלצת היא עריכת הסכם בנדון, בין אם מדובר בהסכם מסחרי רגיל ובין אם מדובר בהסכם יחסי ממון בין בני זוג נשואים או הסכם ממון בין בני זוג ידועים בציבור.

יתר על כן גם אם הצדדים סיכמו דרך התנהלות בהסכם ולא קיימו אותו – מה שיהיה מחייב היא דרך התנהגות הצדדים המביעה את אומד דעתם ולא הסכם שלא מומש. כך למשל עלה נושא זה בפסק דין שניתן על ידי בית הדין הרבני, שפרטיו להלן.

גישתו של בית הדין הרבני בסוגיה מעין זו דומה לגישתו של בית המשפט לענייני משפחה, לפיה בלתי אפשרי במרבית המקרים להורות על התחשבנות בנושאים הכרוכים בקיום שוטף.

פסק דינו של בית הדין הרבני עוסק במקרה בו בין הצדדים נחתם הסכם ממון בתאריך י”ד שבט תשע”ד (14.01.14).  הצדדים קבעו הוראות ברורות אך לא יישמו אותן.

וזו לשון ההסכם שנכרת בין בני הזוג

בנוגע להוצאות המשותפות נקבע בהסכם כך:

• בסעיף 21.1 – ייפתח חשבון בנק משותף.
• בסעיף 21.2 – החשבון לא יהיה ביתרת חובה.
• בסעיף 21.3 – כל צד יפקיד בחשבון 10,000 ₪ לצורך הוצאת כרטיסי אשראי, והסכום יושקע בהסכמת שני הצדדים.
• בסעיף 21.4 – הנתבע יפקיד לחשבון כל חודש 6,750 ₪, והתובעת תפקיד לחשבון כל חודש 5,250 ₪.
• בסעיף 21.4 – נקבע בהסכם כי מסכומים אלה ימומנו הוצאות הבית המשותף כולל שכירות הדירה, וכן הוצאות אישיות וכן כל הוצאות הרכב למעט הוצאות דלק.
• בסעיף 21.5 – נקבע כי אם יהיה צורך לאחר שנת הנישואים הראשונה יוגדלו התשלומים של הצדדים.

הצדדים נהגו שלא בהתאם להסכם הממון והתנהלו אחרת לחלוטין

בפועל, הצדדים לא נהגו בהתאם להסכם הממון ועשו שימוש בחשבון של התובעת בבנק (להלן, החשבון או החשבון המשותף). כך שבחשבון התנהלו גם ההוצאות וההכנסות של החיים המשותפים וגם ההכנסות וההוצאות האישיות של התובעת.

כמו כן, שני הצדדים לא הפקידו 10,000 ₪ בחשבון וכמובן גם לא השקיעו אותם. בעת הנישואים (13.01.14) היו בחשבון כ- 60 אש”ח של התובעת. כמו כן, מוסכם כי בסוף 2016 הייתה בחשבון יתרת חובה בסך 64 אש”ח בקירוב. בחודש 03.16 כיסו הצדדים את יתרת החובה בתשלומים שווים.

לטענת התובעת על הנתבע לשלם כ-142,000 ₪ עבור חלקו בהוצאות המשותפות.

לטענתה הנתבע לא הפקיד די כספים בחשבון, ומשך יותר כספים ממה שהפקיד. לטענתה, אין לכלול את הכספים שהנתבע הוציא שלא דרך החשבון המשותף בחישוב ההוצאות ולכן, למעשה, הנתבע חי על חשבונה.

מנגד, לטענת הנתבע, התובעת היא זו שמשכה כספים מהחשבון המשותף לצרכיה האישיים, ובנוסף הוא שילם מכיסו הפרטי – בכרטיס אשראי ובמזומן – חלק מההוצאות המשותפות. לטענתו, למעשה, התובעת חיה על חשבונו.

שני הצדדים מסכימים כי ההוצאות המשותפות היו גבוהות יותר ממה שתוכנן מראש (בחריגה של כ-25%, וכל אחד מהם טוען ליחס החזר גבוה יותר על ידי בן הזוג האחר.

בנוסף, לטענת התובע לצורך החיים המשותפים הוא הוציא 96 אש”ח מחשבונותיו הפרטיים – במזומן או באשראי – בנוסף לסכומים שהוא משך מהחשבון המשותף. לטענתו על התובעת לשאת בחלקה בהוצאות אלו.

לעומת זאת, לטענת התובעת, כיוון שסוכם מראש שההוצאות לחיים המשותפים יהיו מהחשבון המשותף, אין לקבל את תביעת הנתבע להחזרים. מה גם שלחלק גדול מההוצאות אין אסמכתאות ואין הוכחה שכספים אלו אכן שולמו.

יש חשיבות לאורח חיי בני הזוג המתאפיינים בהרמוניה ואמון

בית הדין קובע כי כאשר בני זוג חיים באופן הרמוני ומשותף, ויש אמון בין בני הזוג, מקובל שבני הזוג אינם צריכים לבקש רשות להוצאות קטנות אלא רק להוצאות משמעותיות, וגם אין חובה לדווח לאחר מעשה על כל הוצאה והוצאה.

אפילו כאשר בני הזוג מנהלים חשבונות נפרדים נוסף על חשבון משותף, אם בדיעבד אחד מבני הזוג הוציא הוצאה כספית מבלי להתייעץ, במקרים רבים לא נרשם ‘חוב’ כלפי בן הזוג השני. וכן, לא קיימת אבחנה בין הוצאות פרטיות להוצאות משותפות, אלא בין הוצאות שוטפות לבין הוצאות לצבירת רכוש (כגון קניית רכב או דירה) או הוצאות גדולות עבור בני משפחה של אחד מבני הזוג.

יחד עם זאת, בני זוג יכולים לבחור לנהל את חייהם בדרך אחרת, תוך אבחנה בין הוצאות כאלו לאחרות. הסכמה על יחסים כאלו יכולה להיות מלווה בהסכם בכתב, או באופן מעשי בניהול יחסי הכספים בנפרד.

במקרה זה, הסכם הממון לא התייחס לכל ההוצאות, אלא ציין הוצאות מסוימות שייחשבו הוצאות משותפות והוצאות שלא ייחשבו ככאלה. לגבי שאר ההוצאות וכן לגבי הצורך באישור כזה או אחר טרם לביצוע הוצאות לא נקבע דבר בהסכם.

לכן יש לדחות את טענת הנתבע שחלק מההוצאות לא אושרו על ידו ולכן יש להטיל אותן על התובעת בלבד (וכן להיפך). גם בדיון השני הביע ביה”ד את עמדתו באופן דומה (פרוטוקול עמ’ 6-7).

הסכם שלא בוצע על ידי בני הזוג מהיום הראשון גם לא ייאכף

לגבי מרכיב ההכנסות, הצדדים חתמו על הסכם ממון אולם לא ביצעו אותו החל מהיום הראשון. לא נפתח חשבון נפרד, לא הופקדו 10 אש”ח, ואלו כמובן לא הושקעו ע”י אף אחד מהצדדים. הפקדות שני הצדדים לא היו ע”פ הסכם הממון (התובעת קיבלה לחשבון – פנסיה שגובהה היה שונה ממה שהתחייבה, והנתבע הפקיד מעט מדי), וההוצאות חרגו מהתוכנית בהסכם. במקביל, הנתבע הוציא כספים מכיסו עבור הוצאות שהוגדרו בהסכם כהוצאות משותפות, והתובעת הייתה מודעת להתנהלותו.

בדיון האשימה התובעת את הנתבע בכך ששכנע אותה לנהוג כך בגלל ההטבות שהיו לה בחשבון. גם אם כך היה, הצדדים הם אנשים בוגרים והם החליטו לנהוג כך, תהא הסיבה לכך אשר תהא. במצב כזה יש לראות בהתנהלות הצדדים החלטה מודעת לזנוח את הסכם הממון, ולנהוג בדרך אחרת.

זאת ועוד, הנתבע טען שהוא שילם עבור הוצאות רכב מסוימות שנקבע במפורש שהן הוצאות משותפות שלא מהחשבון המשותף. במצב כזה לא ניתן לקבל את טענת התובעת שיש להתעלם מכל ההוצאות שלא נעשו דרך החשבון המשותף.

יתירה מזו, בהחלטת הצדדים לנהוג כפי שנהגו יש משום מחילה על הסכם הממון, ומחילה כללית במקרה של תשלומי יתר שבוצעו על ידי צד זה או אחר. וכן, מתן נאמנות לכל אחד מהצדדים לגבי המטרות לשמן הכספים משמשים. משמעות הדברים היא שהצדדים זנחו את הסכם הממון וחיו באופן ספונטני, ולכן אין לקבל כעת את דרישת שני הצדדים לנסות ולהחיל על ההתנהלות בפועל את כללי ההסכם שמעולם לא קוים.

ההיבט ההלכתי בסוגיה זו

בנוגע להתנהלות כזו עסק הרב סיני לוי (פסק דין ארץ חמדה גזית 73120) בהקשר של חלוקת שותפות, ולהלן מקצת המקורות שהובאו שם. בשולחן ערוך (חושן משפט קעו, ט) נפסק:

אחים שהם שותפין, יכול כל אחד למחות בחבירו שלא יקנה דבר לעצמו מהשותפות, אם לא ינכה אותו מחלקו. ואם לא מיחו, וקנו לעצמם, כשבאים לחלוק שמין הבגדים שעליהם כפי מה שהם שוים בשעת חלוקה. אבל אם כלו לגמרי או אבדו, אין מחשבין אותם להם.

במקור הדין מדובר על אחים שהם שותפים בירושה, וממשיכים את העסק המשפחתי. אומנם, הרמ”א מוסיף: והוא הדין שאר שותפין שאינן אחין (טור ושכ”כ הרמב”ם). מיהו נראה לי דאזלינן בזה אחר המנהג.

הקביעה העקרונית היא שלמרות ששורת הדין היא שיש לחלק בנכסים בצורה שווה, מצד אחד אין להתחשבן על הוצאות מן העבר (“אם כלו לגמרי או אבדו, אין מחשבין אותם”), ומצד שני יש נכסים שיש להכניס לתוך החשבון. מקור הדברים בסוגיה במסכת בבא קמא (יא ע”ב),  וכך הסביר את הדברים הרא”ש (שם א, יג):

אבל אם נאבדו או בלו אין מנכין להן מחלקן דמעיקרא מחלי אהדדי בכהאי גוונא שלא ידקדקו זה אחר זה אלא בדבר הנראה לעינים.

לאור זאת, כיוון שבני זוג כגון אלה שלפנינו נוהגים כשותפים, כל אחד מביא את ההכנסות שלו וכל אחד מוציא את ההוצאות על פי שיקול דעתו. במצב כזה, אין מקום לחשב בדיעבד מי הוציא ועבור מה הוציא, אלא יש מחילה הדדית על כל ההוצאות, למעט רכוש שנצבר.

אמנם, אילו החריגה הייתה בסדר גודל בלתי-סביר היה מקום לשקול לחייב את הצד שהרוויח מהחריגה ב”תשלומי איזון”, וכן את שיעורם. וזאת, כיון שאין אומדנה מוכחת שבני זוג מוחלים זה לזה על חריגה גדולה. אולם בנדון זה מדובר בחריגה סבירה.

בית הדין מבהיר כי יש לכלול בהוצאות את ההוצאות של הנתבע שלא דרך החשבון המשותף. זאת, בתנאי שיש ראיה לעצם ההוצאה, גם אם תכליתה אינה ברורה. לעומת זאת, לא יחושבו הוצאות שאין לגביהן כל הוכחה.

הדין האזרחי מביא בחשבון כי כל מערכת יחסים נשלטת על ידי הגינות ותום לב בין בני זוג

ישנם מקרים בהם ברור שצד אחד נושא בעלות המחיה ומנגד ישנם מקרים בהם הוויתור של צד אחד על השתתפות השני אינה ברורה מאליו.

ב- בע”מ 5939/04 פלוני נ’ פלונית פ”ד נט (1) 665 נאמר ע”י כב’ השופט אליקים רובינשטיין:

“בעיני, בצד כל אלה יש ביסוד הדברים ציפיה להגינות ביחסים בין בני אדם בכלל – נגזרת של תום לב החולש על המשפט הפרטי (ראו והשווה סעיפים 39 ו-61 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל”ג-1973), בבחינת “אדם לאדם – אדם” (הנשיא ברק, רע”א 6339/97 רוקר נ’ סלומון, פ”ד נה(1)199). זו גם תמציתו הערכית של הכלל “ועשית הישר והטוב” (דברים ו’, י”ח)”.

ברור שבין בני זוג קיימים הרבה חוזים בלתי כתובים אך עדיין הינם חוזים והם מחייבים בדרך ההתנהגות

כך למשל בע”א 5258/98 פלונית נ’ פלוני קבע כב’ הנשיא ברק:

“דיני החוזים בישראל אינם נעצרים על סף הבית המשפחתי. המשפט אינו שולל תוקף משפטי מחוזים (אף חוזים משתמעים) המבוססים על אדנים רגשיים והנוצרים בנסיבות אינטימיות בי-אישיות”.

טיבם של ההגינות ותום הלב צריך להיבחן בהבנה שלא כל הסכם או התנהלות בתחום התא המשפחתי צריכה או נכונה היא למשפט (תמ”ש (ת”א) 23849-08-10).