לפנינו בתמ”ש 24927-07-15 מקרה המתייחס לחברה הדרוזית המסורתית, בה קיימים מנהגים, שונים מאלו שאנו מכירים ומורגלים בהם. בתמצית יצויין כי האישה הגישה תביעה לשיתוף בזכויות כנגד בעלה בגין זכויות בבית המגורים נוכח רצונה וכוונתה של האישה להתגרש מבעלה.
עוד יצויין כי רצונה של אישה בגירושין כאשר עסקינן באישה בחברה מסורתית, כגון החברה הדרוזית, הערבית או החרדית-דתית, מבעל אינה נעשית כהחלטה מהירה ודאי שלא פזיזה והדבר נעשה לאחר שיקול דעת רב.
יודגש כי במקרה זה תבעה האישה זכויות במקרקעין הרשומות על שם סבא רבא של הבעל וזאת מבלי שצירפה אותו כבעל דין, אך הדבר לא היה לה לרועץ בסופו של דבר. יחד עם זאת בדרך כלל יש לצרף כנתבע את מי שהמקרקעין רשומים על שמו, כדי שיוכל להגיע לדיון ולהציג את עמדתו בנדון.
אירוע הנישואין נחלק לשניים בעדה הדרוזית
בדת הדרוזית אירוע הנישואין נחלק לשניים: תקופת האירוסין שתחילתה בחוזה נישואין, חוזה הנישואין נערך על ידי הקאדי או מי שהקאדי הסמיכו בנוכחות 4 עדים. החל ממועד חוזה הנישואין חייב הבעל במוהר אשתו ומזונות אישה ובני הזוג אף יורשים זה את זה.
כמו כן לאחר עריכת חוזה הנישואין יש הכרח בהליך גירושין אף אם לא נתקיימה מסיבת חתונה. עם זאת תקופת האירוסין אינה תקופה של שיתוף כלכלי או ניהול משק בית משותף. תקופת האירוסים מסתיימת עם פרסום דבר הנישואין ומעבר האישה לבית בעלה.
במקרה שלפנינו, הצדדים נטלו בדצמבר 1998 משכנתא על סך של 80,000 ₪ מאת בנק עצמאות, אביו של הנתבע ערב להלוואת המשכנתא ולהבטחתה נרשם משכון על “זכויות במקרקעין” לטובת הבנק הממשכן והכל בתקופת האירוסין.
לצורך נטילת המשכנתא ובמועד נטילתה, נתקבלה שומת מקרקעין בה צוין כי מזמין השומה הם בני הזוג. על פי השומה, במועד עריכתה היה על המגרש, בית בשלבי בנייה, שלד גמור, טיח פנים ראשוני ומשקופים עיוורים. לא נעשה פיתוח במגרש.
לצורך קבלת המשכנתא נשלח מכתב ע”י עו”ד לבנק הממשכן, אשר הוזמן על ידי אבי הנתבע לצורך קבלת משכנתא למשרתים בצה”ל, כפי שניתן היה באותה תקופה כאשר לא היו רשומות זכויות.
בכתב זה הוצגו הבעל והאישה כמי שזכאים להירשם כבעלי הזכויות בבית, וכן הוגש הסכם הלוואה חתום על ידי שני הצדדים ונטען על ידי הנתבע כי בשנות ה- 90 לצורך קבלת מענק למשרתים בצה”ל די היה במסמכים אלו לקבלת משכנתא.
חוק המקרקעין ומהי ראיה לבעלות
סעיף 125(א) לחוק המקרקעין תשכ”ט-1969 קובע כי רישום הזכויות במקרקעין מוסדרים מהווה ראיה חותכת לזהות הבעלים של המקרקעין. מטרת סעיף 125 הנ”ל היא להגן על אמינותו של המרשם.
בנוסף, נקבע בסעיפים 7-8 לחוק המקרקעין, תשכ”ט-1969 כי עסקה במקרקעין טעונה רישום ועסקה שלא נגמרה ברישום היא בגדר התחייבות בלבד לעשות עסקה, אך התחייבות כזו מחייבת מסמך בכתב. דרישת הכתב הינה מהותית על פי חוק המקרקעין ולא ראייתית בלבד.
הנטל להוכיח כי הרישום בפנקס המקרקעין שונה מהמציאות בפועל דהיינו מן הבעלות מוטל על מי שטוען טענה זו
הנטל להוכיח כי הרישום בפנקסי המקרקעין אינו משקף את מצב הזכויות במקרקעין הוא נטל כבד והוא מוטל על כתפי הצד המבקש לסתור את הרישום. ובמקרה כאן על כתפי התובעת הטוענת לבעלות במקרקעין הרשומים על שם סבא רבא של הנתבע.
הכרה בבעלות על נכסים הרשומים על שם צד שלישי (ולא על שם בן או בת הזוג)
במרבית המקרים תביעות בגין שיתוף במקרקעין מוגשות כנגד בן או בת הזוג ולא כנגד קרובי משפחה אחרים. ככלל הרבה יותר קל לזכות בהכרה בזכויות כשהזכויות נתבעות מבן או בת הזוג, והרבה יותר קשה כאשר מדובר בקרובי משפחה אחרים.
ב- ע”א 9167/08 פלוני נ’ פלונית בית המשפט העליון הכיר באפשרות כי במקרים נדירים הלכת שיתוף או שיתוף ספציפי מכוח הדין הכללי, יקנו לבן זוג זכויות בנכס שרשום על צד ג’ או בנכס שלא היה רשום מעולם על מי מבני הזוג, וזאת במקרה בו הרישום הפורמאלי לא שיקף נכונה את המציאות.
כוונת שיתוף ספציפית הינה שאלה שבעובדה
כידוע, במקרה של בני זוג אשר חל עליהם חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל”ג -1973, גם אם מדובר בנכס חיצוני, ניתן להוכיח לגביו כוונת שיתוף ספציפית מכוח הדין הכללי. השאלה אם הוכחה כוונת שיתוף ספציפית בנכס היא שאלה שבעובדה (בע”מ 2948/07 פלונית נ’ פלוני, בע”מ 4545/09 פלוני נ’ פלונית.
יש לבחון את הנתונים והעובדות בכל מקרה לגופו ולתור אחר “דבר מה נוסף“. בפרט יש לבחון אומד דעת בני הזוג, כוונתם, ציפייתם הלגיטימית, ההסכמות שהוסכמו ונסיבות החיים ביחס לנכס הספציפי (ע”א 7750/10 מרים בן גיאת נ’ הכשרת הישוב ביטוח בע”מ). מפסק דין גיאת ניתן להבין כי במקרה של דירת מגורים רף הנטל ביחס לדירת מגורים הופחת עוד יותר (בתמ”ש 12236-04-09 פלונית נ’ פלוני).
אין חולק כי הרף הלך ופחת, ובבע”מ 1398/11 אלמונית נ’ אלמוני, נאמר כי ניתן להסתפק בהבטחות ומצגים אקטיביים והסתמכות של הצד על בן או בת הזוג.
נסיבות מקרה זה
בשל הרקע הייחודי לחברה הדרוזית המסורתית. במסגרת זו ובחברות מסורתיות אחרות, על פי הנוהג, עם נישואי בני הזוג, עוברים בני הזוג להתגורר במקרקעין השייכים בדרך כלל למשפחת הבעל. בחלק מן המקרים הם נכנסים להתגורר בבית קיים ובחלק מן המקרים הם נכנסים להתגורר בבית שנבנה עובר לנישואין, זהו הנוהג בחברות מסוג אלו (תמ”ש (קריות) 4141/02 פלונית נ’ פלוני)..
רישיון למגורים, עזרה בלבד או בעלות? כל האפשרויות יכולות להיות נכונות
לא בכל המקרים הללו, מוענקות לבן הזוג שאינו רשום, זכויות קניין במקרקעין. לפעמים מדובר בעזרה וסיוע משפחתי או ברישיון מגורים בלבד. ראו לדוגמא תמ”ש (חי) 37372-07-12 ס.מ. נ’ ב.מ, עמ”ש (חי) 23200-04-12 פלונית נ’ פלוני.
עם זאת ישנן מקרים בהם יש להעניק לבן הזוג זכויות קניין בנכס בשל הסתמכות, ציפייה או התחייבות.
מקרה חריג ומיוחד
במקרה זה כאן, לאחר שבית המשפט בחן את כל נסיבות המקרה והעדויות, הראיות והנסיבות מצא בית המשפט כי התובעת עמדה בנטל כי יש להכיר בזכויות קניין שלה במקרקעין, אך בשיתוף חלקי.
המקרה כאן הוא אחד מבין אותם מקרים נדירים בהם הוכחה כוונת שיתוף גם לגבי נכס הרשום על שם צד ג’ – אותם מקרקעין שיוחדו לנתבע ומשפחתו ונבנה עליהם בית שיועד לנתבע ומשפחתו.
בית המגורים שימש את בני הזוג כל שנות חייהם המשותפים
הצדדים היו נשואים כ-15 שנים, בבית זה חיו וגידלו את 3 ילדיהם המשותפים. כפועל יוצא, ושעוסקים אנו “ביהלום שבכתר” או “גולת הכותרת של התא המשפחתי“, רף ההוכחה בדבר “דבר מה נוסף” פחת.
במהלך החיים המשותפים התובעת עבדה לתקופות קצרות ועזרה בכלכלת הבית, הן חוץ והן פנים. ויש להכיר במאמציה ותרומתה כמרחיבים ומחילים את השיתוף.
בחברה המסורתית יש להקל את הנטל – שכן שיתוף ספציפי אינו רק תוצאה, מערכת נסיבות או מבנה משפטי אלא הוא מבטא תחושת צדק, ואת חלקה של האישה בעמלה של אישה בחברה המסורתית. (בע”מ 7181/12 פלוני נ’ פלונית, תמ”ש 12236-04-09 )עמ”ש (חי) 38494-06-14 ע. נ’ נ.
אין בעובדה שהוכח בראיות ובעדויות כי הבית נבנה כולו במימון הורי הנתבע, כנהוג וכמקובל בעדה הדרוזית המסורתית והתובעת לא העבירה כספים למימון בניית הבית או להשבחתו/שיפוצו גם לא בתקופת החיים המשותפים – לשנות מהתוצאה.
התובעת הגישה מסמכים המעידים כי אבי הנתבע ייחד את המקרקעין למגורי הנתבע ומשפחתו ובין התובעת לבין הנתבע הוכחה כוונת שיתוף ספציפי ביחס לבית מגוריהם.
לא נטען כי הוצגה לתובעת עמדה אחרת במהלך החיים המשותפים, מסמכי היתר הבניה ורישום משכון על זכויות במקרקעין-שלכאורה לצדדים אין בהם כל זכויות, הם למעלה מהרף הנדרש, להוכחת כוונת שיתוף בבית מגורים משותף.
האם היה על התובעת לצרף כנתבע את מי שהמקרקעין רשומים על שמו?
בעקרון התשובה לכך היא חיובית והיה על התובעת לצרף כנתבע את יורשי המנוח. אמנם מאחר ועסקינן בתביעה לסעד הצהרתי הייתה חובה על התובעת לצרף כנתבעים את בעלי הזכויות הרשום (עיזבון הסב) ואת הזכאי להירשם (אבי הנתבע). לכאורה אין המדובר במכשול פורמלי בלבד – אלא בפגיעה בזכויות בעל קניין רשום, אשר כלל לא צורף להליך. עמ”ש 11098-09-14, 59251-09-14 (חי) מיום 18.2.2015, תמ”ש 3350/08.
אלא שגם בכך אין לשנות מהתוצאה – שכן, במקרה כאן, אין מחלוקת בין הצדדים כי הבית נבנה לשימוש הנתבע ומשפחתו, וכך גם עסקינן בזכויות האובליגטוריות ולא הקנייניות של אבי הנתבע ז”ל ועל פי עדי הנתבע, התובעת הייתה זכאית להמשיך ולהתגורר בבית ככל שהצדדים היו חיים יחדיו.
על כן בדרך כלל אי צירוף בעל הזכות הרשום או הזכאי להירשם (או יותר נכון במקרה זה – העיזבון) מביא לדחיית עתירת התובעת לסעד הצהרתי אך לא במקרה זה.
שיעור השיתוף הינו חלקי
שיעור השיתוף בנסיבות המורכבות דכאן, ובהעדר מסמכים לעסקת היסוד מכוחה ניטלה משכנתא ונרשם משכון, או הוכחות להשקעה ושיפוצים מהותיים, יש מקום לקבוע שיתוף חלקי, דהיינו “שיתוף והחרגה גם יחד” (תמ”ש 27693-08-14 פלונית נ’ פלוני).
התוצאה
על כן הועמד חלקה של האישה במקרקעין על שיעור של 17% משווי המקרקעין, במועד עזיבת התובעת את הבית.