דיני הטעות בהקשר של צוואות וירושות לעומת טעות על פי דיני החוזים

נכסים שנצברו לאחר הנישואין יחשבו כנכסים משותפים ברוב המקרים אלא אם כן יש הסכם ממון בין הצדדים בדבר הפרדת רכוש

אבי היה אדם עתיר נכסים, שחלקם הקטן נצבר לפני שנישא למריאן, בגיל 45, כמעט כרווק מזדקן, וחלקם הגדול הושג על ידו לאחר הנישואין. כאשר נישא אבי למריאן לא היה מקובל לחתום על הסכם ממון וגם היה מקובל שהגבר שולט בכל הרכוש.

העיזבון של אבי, כלל לא פחות מ- 20 דירות וכספים מזומנים בהשקעות שונות. לאבי ולמריאן לא היו ילדים, ולפיכך עת חלה אבי והיה לו ברור שהוא חי על זמן שאול וקצוב, ובהיותו ממילא מבוגר ממריאן בשנים רבות – ערך הוא צוואה בה הורה כי כלל רכושו יעבור לחמשת אחיו בחלקים שווים ביניהם, ואולם על מנת לדאוג לכלכלתה של מריאן אותה אהב, קבע הוא שהיא תוכל להתגורר בדירת המגורים (שגם היא הייתה רשומה על שמו) ולקבל שכר דירה למחייתה ולכלכלתה מ- 12 דירות מתוך ה- 20.

בכך האמין אבי כי הוא דואג למריאן מחד ומנגד מקפיד על כך שהרכוש יישאר בתוך המשפחה, שכן מריאן הייתה טובת מראה ואבי ידע כי גדולים הסיכויים כי תמצא בן זוג לאחר פטירתו ובאופן טבעי לא היה הוא מעוניין שרכוש שהוא עמל עליו כל חייו יעבור לגבר אחר.

אבי יצא מהנחה כי גם הרכוש שרכש וצבר לאחר הנישואין שייך אך ורק לו ואין הוא מצוי בבעלותה של מריאן אלא בבעלות ייחודית שלו. זו הייתה נקודת המוצא לעריכת הצוואה, נקודת מוצא שהיא שגויה, ולאור זאת יחיל בית המשפט לענייני משפחה את דיני הטעות על צוואתו.

עם פטירת אבי פנו אחיו לקבלת צו קיום צוואה לרשם הירושות. מריאן שנועצה בעורך דין מטעמה, לא השלימה עם נישולה מכל רכוש. הוסבר למריאן כי הסיכוי להגיש התנגדות לצוואה ולזכות הוא קלוש מאחר ואבי היה צלול, ידע והבין את מעשיו והייתה זו יוזמתו ללא התערבות אחיו. אבי פנה לעורך הדין אשר טיפל לו בעסקאות הנדל”ן במשך עשרות שנים, וביקש ממנו לערוך לו צוואה, אחיו לא היו נוכחים בשום שלב וגם לא התערבו ולא השפיעו עליו. למרות מחלתו – כושרו לערוך צוואה וכשירותו ושכלו היו עמו, ורק בשבוע האחרון בו נחלש נפגעה יכולתו הקוגניטיבית אך הצוואה נערכה חודשים רבים קודם לכן. נוכח כל המפורט לעיל ובשל העובדה שמריאן פנתה לעורך דין לצוואות וירושות שהיה ישר באופיו – והוא הסביר לה את המצב לאשורו ואת הסיכויים הנמוכים – הבינה מריאן שאין כל סיכוי סביר להגשת התנגדות לצוואה.

יחד עם זאת למרות שוויתרה על הגשת התנגדות לצוואה – מריאן הגישה תביעה לבית המשפט לענייני משפחה ובה עתרה לפסק דין הצהרתי שיקבע כי מחצית מכל הרכוש שנצבר במהלך חיי הנישואין הוא שלה.

יורשי המנוח התנגדו לכך ואולם מכוח הסדר איזון משאבים אשר בחוק יחסי ממון בין בני זוג לא היה להם סיכוי רב. בני הזוג חיו ביניהם בשלווה ובנחת, לא היה מסמך המצביע על הפרדה רכושית וודאי שלא הסכם ממון ולפיכך, הצהיר בית המשפט לענייני משפחה כי למריאן הזכות הכספית לקבל מחצית משווי תמורתן של הדירות שהושגו במהלך החיים המשותפים, וכן זכות במחצית הכספים בבנק ובאפיקי החיסכון השונים.

מאחר ומדובר בלא מעט דירות וכספים, ומאחר ומריאן זכאית מכוח הסדר איזון משאבים למחצית שווין של מספר דירות ואף למחצית מכל הכספים הקיימים – הפכה מריאן לאישה עשירה ומבוססת שאינה נזקקת לטובות של אף אחד.

אחיו של אבי התקשו לקבל את התוצאה ואולם השלימו עמה בלית ברירה, ומריאן קיבלה את המגיע לה כפי שפסק בית המשפט.

נוכח האמור לעיל פנו אחיו של המנוח, אבי, לבית המשפט לענייני משפחה וביקשו כי יורה על תיקון צוואת המנוח, כך שמריאן לא תהיה זכאית לדמי שכירות של 12 דירות, כפי שהורה אבי המנוח בצוואתו, וכי תוכל לכלכל את עצמה מהכספים שתקבל כתוצאה מאיזון המשאבים, מאחר ומדובר בסכומים מכובדים ביותר.

אחיו של אבי טענו כי דין החלק בצוואה בו הורה אבי על כך שמריאן תקבל דמי שכירות נובע מטעות בצוואה ומהנחת יסוד כי אין היא זכאית לרכוש כלשהו אלא רק לפירות הרכוש ולמגורים, ואולם מרגע שמריאן הינה בעלים של זכויות כספיות בסכום נכבד, דבר שהמנוח לא העלה על דעתו, הרי שאין היא יכולה לקבל גם ובנוסף – דמי שכירות בגין 12 דירות, וכי לא זו הייתה כוונת המנוח.

בית המשפט קיבל את גישתם של אחיו של אבי ומכוח דיני הטעות בצוואות הורה כי חלק זה – של תשלום דמי שכירות בגין 12 דירות למריאן אשר רשום בצוואה – יבוטל, וכי מלכתחילה נרשם כפי שנרשם בצוואתו של אבי מכוח דיני הטעות בצוואות.

בית המשפט פעל על פי סמכותו, שינה ותיקן צוואה שהתבססה על טעות עובדתית ומשפטית ובכך עשה צדק.

צוואה שנעשתה על סמך טעות

סעיף 30(ב), לחוק הירושה עוסק בצוואה שנעשתה על סמך טעות. החוק מאפשר התערבות של בית המשפט על מנת להגשים את רצון המנוח, ככל שהדבר אפשרי לבירור. אם הדבר בר ביצוע, תתוקן הצוואה ואם הדבר בלתי אפשרי, הצוואה תבוטל אם נעשתה על סמך טעות.

וזו לשון סעיף 30(ב): “הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות – אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אילמלא הטעות, יתקן בית המשפט לפי זה את דברי הצוואה; אם אי-אפשר לעשות כן – בטלה הוראת הצוואה“.

הצוואה הינה פעולה חד צדדית בניגוד לחוזה שיש לו לפחות שני צדדים

הצוואה הינה מצוותו והוראתו האחרונה של המת בכל הנוגע למה שייעשה ברכושו לאחר פטירתו והנחת המוצא היא כי הצוואה מבטאת את רצונו האמיתי והמלא, באשר לפעולות בנכסיו לאחר מותו.

הצוואה משקפת את האוטונומיה של המצווה, כותב הצוואה, כאדם וכפרט ואת זכותו החוקתית בקניינו (ע”א 724/87 כלפה (גולד) נ’ גולד פ”ד מח(1) )22.

כיבוד רצונו של המת להורות מה ייעשה ברכושו הינו חלק מכבוד האדם שלו (א’ ברק, פרשנות במשפט – פרשנות הצוואה כרך ה’ (2001) 59.

תפיסה זו מצאה ביטויה פעם אחר פעם בפסיקת בית משפט (ע”א 724/87, ע”א 245/85 אנגלמן נ’ קליין פ”ד מג(1) 772,; ע”א 1900/96,

מטרתם של הכללים הבוחנים את תוקפה של צוואה הינם לקבוע האם באמת משקפת הצוואה את רצונו האמיתי של המצווה, רצון שאמור להיות מובע בדעה צלולה ומבלי שיהיה המנוח, כותב הצוואה, נתון להשפעה בלתי הוגנת (דנ”א 7818/00 אהרן נ’ אהרוני פ”ד נט(6) 653.

עקרון העל בדיני ירושה

כפי שנאמר בפסיקה: “מלאכתו של המבקש להתחקות אחר התכלית העומדת בבסיס דיני הירושה אינה מלאכה קשה במיוחד. לאן שיפנה ולאן שיביט, יבחין הפרשן בנקל בעקרון העל הניצב בבסיס דיני הירושה – קיום רצונו של המצווה… רצונו של המצווה הוא אפוא הערך המנחה” (בע”מ 7468/11, בע”מ 8300/11(.

הכללים שיוצר חוק הירושה לבחינת תוקפה של צוואה נועדו לוודא שהצוואה שלפנינו אכן משקפת רצון זה.

ניתן לציין בהקשר זה שני חידושים בדיני טעות בצוואה לעומת טעות בחוזה, האחד נוגע להגדרת הטעות והשני לתוצאותיה.

הגדרת הטעות

באשר להגדרת הטעות בצוואה, על פי הפרשנות הרווחת בספרות ובפסיקה לסעיף 14 לחוק החוזים, הטעות המדוברת בו היא בעלת מרכיב של יסוד אובייקטיבי.

משמע, לא די בכך שהחוזה נכרת בשל הטעות (סיבתיות סובייקטיבית) אלא נדרשת טעות באשר לנתון שאדם סביר היה נמנע מכריתת חוזה בנסיבות אלו אילו ידע אותו (ראו ג’ שלו דיני חוזים – החלק הכללי 283  ד’ פרידמן ונ’ כהן חוזים כרך ב’ עמ’ 673).

בסעיף 30(ב), לעומת זאת, ברי כי אין דרישה שכזו – די בכך שמתקיימת סיבתיות סובייקטיבית (“הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות”), אף אם אדם סביר לא היה נמנע מלערוך את הצוואה אילולא הטעות.

תוצאת הטעות

באשר לתוצאות הטעות, הסעיף מעניק כוח בלתי שכיח ולא שגרתי וביד בית המשפט. דרך המלך שמתווה הסעיף אינה הכרזה על בטלותה של הוראת הצוואה, אלא תיקון של הצוואה בידי בית המשפט באופן שישקף את מה שהיה המצווה מורה בצוואתו לולא טעה בצוואה.

רק אם ניתן לדעת בבירור את רצונו האמיתי של המצווה. אם לא כן, על בית המשפט להסתפק בביטול הוראת הצוואה.

דיני החוזים עוסקים במערכת של שני צדדים לכל הפחות ולעיתים יותר מכך

הסיבה לגישה מרחיבה זו בדיני צוואה לעומת זו המצמצמת של דיני החוזים פשוטה וברורה.

בדיני חוזים, על אף שהם נשענים על רצונו של המתקשר הטועה, אין מדובר בממלכתו הפרטית. מדובר במערכת שלה שני צדדים לפחות, אשר יש להגן על אינטרס ההסתמכות שלהם. החוזה הוא כלי של תקשורת בין שני צדדים, ועניינו במסמך ששני הצדדים יכולים להסתמך עליו, והוא מחייב את שניהם.

על כן מובן שיש מקום לדרישת יסודות אובייקטיביים בטעות, ואף מובן החשש מכך שבית המשפט יכתוב חוזה חדש עבור שני הצדדים, מה שלא סביר שייעשה.

דיני צוואות זוהי ממלכתו הפרטית של האדם העורך את הצוואה

בדיני צוואות מצויים אנו בממלכתו הפרטית של המצווה. מטרתנו היא להבין את רצונו האמיתי ולנסות להגשימו. הסתמכות של יורש פוטנציאלי על צוואה איננה מעלה ואיננה מורידה (כפי שנכתב בבע”מ 11116/08: “דיני הירושה אינם מפעילים כנגד מוריש המציג מצג מסוים השתק בשל מצג זה, אלא בוחנים את רצונו לאור צוואתו הסופית. דיון הנוגע למתן צו ירושה אינו בגדר תביעה נגד העיזבון, אלא הכרעה מי הוא הזכאי לרשת את המוריש”. יורשים פוטנציאליים אינם רשאים להסתמך על צוואה עתידית שכן צוואה ניתן לשנות בכל עת כל עוד אדם הוא בר דעת.

על כן, לעניין דיני טעות, די בכך שהטעות בה טעה המצווה היוותה את הסיבה לצוואה כדי לפסול את הוראת הצוואה כפי שהיא (כמו במקרה המפורט בפתיח למאמר זה); ועל בית המשפט לנסות – במידה שאפשר לקבוע בבירור – ללמוד על רצונו האמיתי ולתקן את הצוואה בהתאם לרצון המנוח (וראו א’ ברק פרשנות במשפט כרך חמישי – פרשנות הצוואה 355-354 (2001)).

ההבדל בתמצית בין צוואה לחוזה-צוואה מבטאת רצון של אדם אחד, חוזה מבטא מפגש רצונות של שני אנשים ולמעלה מכך

ניתן לסכם את ההבדל באופן הבא: הצוואה היא מסמך של היחיד, האדם הבודד בינו לבין עצמו, והחוזה הוא מסמך של שניים לפחות. הראשונה משקפת רצון והשני אמור להיות מפגש רצונות.

בפן הראייתי, דהיינו קשיי ההוכחה לקיומה של טעות. אף להיבט זה של השוני בין דיני החוזים לבין דיני הירושה (בע”מ 8300/11 פלוני נ’ פלוני נקבע כי:

“אין זה מפתיע כי נקבעו כללים מיוחדים בדיני הירושה, כגון תיקון טעות (סעיפים 30(ב) ו-32 לחוק הירושה). נדמה כי כללים אלו הם נוקשים ופחות דינאמיים בהשוואה לסעיפים אשר מתייחסים לטעות ולטעות סופר בחוק החוזים ….)”.

כפי שהוסבר שם, יש השלכה מעשית לכך שהצוואה נערכה על ידי גורם אחד שאיננו עוד בחיים, ואילו חוזה נערך על ידי שני צדדים לפחות, שבדרך כלל יוכלו להעיד במשפט.

דברים שבלב אינם דברים

כלל גדול הוא בדיני מקח וממכר במשפט העברי, שעל אף העיקרון הכללי שמקח טעות – בטל הוא (ראו רמב”ם, הלכות מכירה, פרקים טו-יז), דברים שבלב אינם דברים.

לאמור, אין אדם יכול לבטל עסקה על ידי שיוכיח שהוא עצמו עובר להתקשרות החוזית, באופן סובייקטיבי נסמך על הנחה מסוימת שהתבררה כלא נכונה.

וכך פסק את הדברים הרמב”ם בהלכות מכירה:

“המוכר סתם, אף על פי שהיה בלבו שמפני כך וכך הוא מוכר, ואף על פי שמראין הדברים שאינו מוכר אלא לעשות כך וכך ולא נעשה, אינו חוזר, שהרי לא פירש ודברים שבלב אינן דברים” (פרק יא הלכה ט).

דברים אלו נפסקו ביחס לעסקת מכר. ברם, באשר למתנה (הדומה יותר באופייה לצוואה) קבע הרמב”ם כלל שונה בתכלית:

“לעולם אומדין דעת הנותן. אם היו הדברים מראין סוף דעתו, עושין על פי האומד אף על פי שלא פירש. כיצד? מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת וכתב כל נכסיו לאחר מתנה גלויה גמורה, ואחר כך בא בנו, אין מתנתו קיימת, שהדברים מוכיחין שאילו ידע שבנו קיים לא היה נותן כל נכסיו” (הלכות זכיה ומתנה פרק ו הלכה א).

מכר לעומת מתנה

ההבחנה בין מכר למתנה הינה ברורה. מתנה הינה עסקה חד צדדית ומכר הוא עסקה דו צדדית לה צריכים להסכים שני צדדים לפחות ולמעלה מכך.

באשר למכר, מדובר בעסקה דו-צדדית. ההתקשרות היא בשפה המובנת לשני הצדדים, ושני הצדדים מודעים לכך שתנאיה נקבעים לפי שפה משותפת זו. זאת בשל ההסתמכות ההדדית של שניהם על העסקה ותוקפה.

במתנה, לעומת זאת, הדומה באופייה החד צדדי לצוואה, על אף שמדובר בעסקה המתנהלת בין שני צדדים, מדובר במהלך חד-צדדי במהותו, בגדרו בוחר הנותן להעניק לרעהו מתנה (ע”א 495/80 ברקוביץ נ’ קלימר פ”ד לו(4) 57) והמקבל אינו נותן דבר בתמורה.

על כן, אנו נמצאים – במונח שטבע בית המשפט – בממלכתו הפרטית של הנותן, ואומד הדעת היחיד הקובע הוא שלו.

לסיום – דיני הטעות בצוואות מאפשרים התערבות של בית משפט אך זו נעשית במשורה, ורק כאשר מדובר בטעות ברורה בולטת לעין ומשמעותית, שכן בית המשפט יעדיף לכבד את רצון המנוח ולא לנסות לכתוב במקומו צוואה, אלא אם כן ייווצר עיוות (כפי שיכול היה להיווצר בדוגמא המהווה את הפתיח למאמר זה).