רועי פרש לגמלאות משירות בצה”ל בגין צעיר יחסית, בהיותו בן 46 שנים, והחל לקבל גמלה חודשית. תקופה קצרה לאחר פרישתו של רועי לגמלאות, גליה אשתו, הגישה תביעת גירושין בבית הדין הרבני וכן תביעה לאיזון משאבים בבית המשפט לענייני משפחה, ובה דרשה לקבל מחצית מהפנסיה שמקבל רועי, בהיות זכות סוציאלית זו, זכות ברת איזון שיש לחלק בין בני זוג על פי חוק יחסי ממון ועל פי הפסיקה.
רועי טען כנגד התביעה כי הינו מקבל 12,000 ₪ מן הפנסיה ולעומת זאת גילה משתכרת 10,000 ₪ מעבודתה, ואם הפנסיה שלו תחולק ימצא הוא במצב נחות כלכלית לעומת גליה, שכן לה יהיה סך של 16,000 ₪ ממחצית הפנסיה + שכרה החודשית ואילו לו עצמו יישארו 6,000 ₪ בלבד.
גילה טענה לעומתו כי יכול הוא לצאת ולעבוד, מאחר והוא אדם צעיר ובריא, בעל השכלה ואין סיבה כי ישב בטל בבית, ועל כן יכול הוא להשתכר ולהגדיל את מקורות הכנסתו.
מה יקבע בית המשפט? התשובה אינה ברורה ואינה חד משמעית ומורכבת מגורמים שונים ובין היתר מביא בית המשפט בחשבון את אלמנט ההגינות והצדק.
שתי גישות עיקריות קיימות בסוגיה זו
האחת כי הפנסיה המוקדמת הינה תחלוף לדמי עבודה הניתנת בשל מצב רפואי ו/או אחר והינה תחלוף לשכר עבודה ועל כן אינה ברת איזון. השנייה כי מדובר בזכות סוציאלית שנרכשה במהלך חיי הנישואין ועל כן יש לחלוק בה שווה בשווה.
סוגיה זו נדונה בתמ”ש 23087-08-10 ל.ס נ’ א.ס והשופטת אייזנברג נתנה פסק דינה בנדון, לאחר ששני הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.
לטענת הנתבע, אין להורות על איזון סכום הגמלה, לאור מצבו הכלכלי והרפואי שאינו מאפשר לו למצוא עבודה ולהתפרנס. חלוקת הגמלה כעתירת התובעת תגזור על הנתבע לחיות עד סוף ימיו בעוני, במחסור ובנזקקות בעוד שעבור התובעת, שנישאה מחדש, ייחשב כסף זה כמותרות.
הבעל מבקש כי בית המשפט יפעיל שיקול דעתו מכוח סעיף 8 (ב) לחוק יחסי ממון בני זוג, התשל”ג- 1973 ויסטה מהכלל הקובע חלוקה שווה של סכום הגמלה, במטרה להגשים חלוקת משאבים צודקת בין בני הזוג.
עוד טוען הבעל כי תכליתו של סעיף 5(א)(2) לחוק יחסי ממון לפיו גמלה המגיעה על פי חיקוק לאחד מבני הזוג בשל נזקי גוף אינה ברת איזון- תקפה גם בנסיבות המקרה דנן. סכום הגמלה של הנתבע כמוהו כגמלה המגיעה בשל נזקי גוף מאחר והנתבע אינו מסוגל לעבוד.
בסיכומי התשובה, שהגישה התובעת, טענה כי אכן נישאה מחדש אולם בעלה איננו אמיד כטענת הנתבע, אלא אדם פשוט. כמו כן, ציינה כי הנתבע יכול לעבוד ואף עבד בעבר וכי אין לקבל טענותיו כי אין לו כושר השתכרות.
פנסיה מוקדמת – נכס בר איזון או תחליף שכר?
פנסיה מוקדמת מוגדרת בסעיף 345 ב'(א) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ”ה-1995 כדלקמן:
“פנסיה מוקדמת”– קצבה המשתלמת מכוח חיקוק או הסכם עבודה לעובד או למי שהיה עובד, בטרם הגיעו לגיל הפרישה, לאחר שפרש מעבודתו פרישה מוחלטת או חלקית, לרבות קצבה המשתלמת כאמור בשל נכות או אובדן כושר עבודה, מלא או חלקי”.
לעניין סיווגה של הזכות לפנסיה מוקדמת, הדעות חלוקות: יש הרואים בפנסיה המוקדמת פנסיה רגילה וככזו תיחשב כנכס בר איזון. מאידך, קיימת דעה, כי יש לראות את הפנסיה המוקדמת כתחליף לשכר עבודה, וככזו לא תיחשב כברת איזון וכנכס בר שיתוף.
בשנת 2010, הוגשו המלצות הוועדה לחלוקת חסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו, בראשות כבוד השופט שאול שוחט סעיף 2.2.2 לדו”ח ועדת שוחט קבע, כי יש לראות בפנסיה מוקדמת כתחליף שכר אשר מקבל העובד ולא כקצבת פרישה. בהתאם לא תתחלק קצבת הפרישה בין בני הזוג עד למועד הפרישה בהתאם לחוק.
מאידך, הפסיקה הנוהגת שהושרשה בבתי המשפט קודם להמלצות ועדת שוחט ואף לאחריה הינה, כי יש לראות בפנסיה המוקדמת כנכס בר איזון וחלוקה.
בתמ”ש (ת”א) 14929/96 יונה שנהב נ’ שאול שנהב, נפסק על ידי כב’ השופט גייפמן:”הפנסיה הרגילה והפנסיה המוקדמת, יהא מיונם המשפטי לצרכים אחרים אשר יהא, הינם נכסי עתודה כלכלית של המשפחה וברי חלוקה בין בני זוג. הפנסיה הרגילה והפנסיה המוקדמת הן הטבות שנותן המעביד לעובד עם סיום יחסי העבודה – עם הפרישה מהעבודה, והינם חלק מהרכוש המשותף של בני הזוג.”
פסק הדין בעניין שנהב אושר ע”י בית המשפט המחוזי בתל אביב. בהמשך, אומצה העמדה אף ע”י בית המשפט העליון בבע”מ 1018/04 שמואל פרטוש נ’ אליס פרטוש, וכך גם נפסק על ידי כב’ השופט צבי ויצמן בתמ”ש (כ”ס) 29570/03 פלונית נ’ פלוני.
באותו עניין, פרש הבעל פרישה מוקדמת מעבודתו בתעשייה האווירית, עקב מצב בריאותי. בית המשפט קבע כי זכאותו לתשלומי פנסיה מוקדמים נבעה ממצבו הבריאותי, וזיכה את האישה במחצית ממנה, משאין מדובר בגמלת נכות:
“אף בנדון פרישתו המוקדמת של הנתבע מעבודתו בתעשייה האווירית נבעה בשל מצב בריאותו והוא זכה בשלה לתשלומי פנסיה מוקדמים, ודוק – מצב בריאותו גרם להחשת תשלומי הפנסיה אך אין מדובר בגמלה המשולמת בגין נכותו”
גם כב’ השופט ניצן סילמן בתמ”ש (קריות) 16600/02 שאושר ע”י בית המשפט המחוזי בחיפה קבע, כי הפנסיה המוקדמת אינה תחליף שכר אלא חסכון שצמח בתקופת יחסי העבודה ותשלומה אינו מותנה בעבודה כנגד קבלת שכר.
אף בית המשפט העליון אמר את דברו בסוגייה האמורה, כבוד השופט ניל הנדל, בבע”מ 3514/13 פלוני נ’ פלונית קבע : “סבורני כי ככל שהעניין נוגע לחלוקת נכסי בני זוג שנפרדו, ככלל לא יהיה זה נכון להבדיל בהחלת הדין בין פנסיה שמקבל אדם בהגיעו לגיל פרישה לבין פנסיה שמקבל אדם בעת פרישה מוקדמת ועד גיל הפרישה מכוח החוק…אם אומר פנסיה בגיל פרישה או אם אומר פנסיה בטרם גיל פרישה עדיין אומר פנסיה….אך בשתי הקבוצות- מוקדמת ורגילה- הפנסיה נועדה להבטיח את יכולתו של העובד להתקיים לאחר שפרש מעבודתו. בשני המקרים למעשה הסתיימו יחסי העבודה וקיים מעין קשר סיבתי בין העבודה שבוצעה על ידי העובד לבין ההטבה הכספית. הזכויות לא ניתנות לעובד בעבור עבודה שהוא יספק לאחר שפרש מעבודתו. הזכויות צמחו לנוכח יחסי העבודה שהיו בטרם מועד הפרישה”.
משמע, דין הפנסיה המוקדמת כדין פנסיה רגילה, אלא אם מדובר בגימלת נכות.
אף בחינת לשון סעיף 345ב(א) לחוק הביטוח הלאומי מלמדת כי מדובר ב”קצבה” המשתלמת לעובד, ולא “שכר”, הרי הקצבה לפנסיה מוקדמת לא ניתנת בגין תמורת עבודתו של העובד בפועל כי אם קצבה המשתלמת לאחר שפרש העובד מעבודתו.
גם מלשון חוק יחסי ממון ברור, כי הפנסיה המוקדמת מהווה חלק מהעתודה הכלכלית של המשפחה כמשתמע מסעיף 5 לחוק יחסי ממון:
“5. הזכות לאיזון בפקיעת הנישואין.
(א) עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין…זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג […]
(ג) בסעיף זה, “כלל נכסי בני הזוג”- לרבות זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות, קופות תגמולים וחסכונות”.
מדובר בזכות הניתנת לעובד עם סיום יחסי העבודה, זכות שנוצרה במהלך החיים המשותפים של בני הזוג, ולכן יש לראות בבת הזוג כזכאית למחצית ממנה.
“בני הזוג החיים בהרמוניה, אינם מכלכלים צעדיהם לגיל כזה או אחר, אלא לכך כי מקורותיהם (יהיו אשר יהיו) יכלכלו את התא המשפחתי, בני הזוג רואים עצמם חיים יחד להמשך חייהם, מתוך אמונה כי גם אם יפרוש אחד מהם לפני גיל הפרישה, ממילא יכניס ההכנסה לתוך התא המשפחתי.” תמ”ש (קריות) 16600-02 .
המסקנה מהאמור לעיל הינה כי דין גמלת הפרישה המוקדמת כדין גמלה רגילה ויש לחלקה בין בני הזוג ככל נכס בר חלוקה שנצבר בתקופת הנישואין, תוך דחיית טענת הנתבע לפיה יש לראות בגמלת הפרישה המוקדמת גמלה המגיעה לפי חיקוק בשל נזק גוף.
מנגד, מוצא בית המשפט צידוק והסבר שלא לחלק את הפנסיה שווה בשווה בין הצדדים אלא נוקב בשיעור שונה, וזאת על מנת לעשות צדק עם שני הצדדים, וכל אחד מהם נותר כשחצי תאוותו בידו.
על כן, מסתמן לכאורה כי בית המשפט יזכה את התובעת במחצית מגמלת הפנסיה של הנתבע אך לא כך היה בסופו של דבר ובית המשפט מצא את האיזון הראוי.
החלת סעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון:
לביהמ”ש נתונה מכוח סעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון הסמכות לסטות מהכלל הקבוע בסעיף 5 לחוק ולקבוע, שאיזון שווי הנכסים לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס שיקבע בית המשפט “בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת“.
על פי הפסיקה, הפעלת שיקול דעת באשר להחלת סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, המאפשר קביעת חלוקה לא שוויונית באיזון הזכויות, תעשה במקרים חריגים ונדירים של אלימות, הברחת רכוש, ובנסיבות בהן איזון המשאבים הביא לתוצאה בלתי צודקת. (ראה: בג”ץ 4178/04 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול לערעורים) בע”מ 5879/04 פלוני נ’ פלוני ע”מ (חי’) 363/06+ 369/06; ע”מ (חי’) 614/07 פלונית נ’ פלוני.
לעניין זה, יפים דבריה של כב’ הנשיאה (כתוארה אז) ד’ בייניש בבג”ץ 4178/04 : “ראוי להדגיש כי בהתאם להוראותיו של חוק יחסי ממון, הכלל הינו איזון שווה של הנכסים בני האיזון בין בני הזוג, כדי להצדיק סטייה מכלל זה יש צורך בקיומן של נסיבות מיוחדות, ולשם כך יש לבחון את מכלול נסיבותיו של כל מקרה לגופו בהתחשב בכלל השיקולים הרלוונטיים.”
תיקון מס’ 4 לחוק יחסי ממון קובע כי שיקול דעתו של בית המשפט לסטות מחלוקה שוויונית יכלול גם נכסים עתידיים, לרבות כושר השתכרות של בני הזוג.
ראה גם פסק הדין בתמ”ש 16600/02 שאוזכר לעיל והחיל את הלכת פרידמן (בר”ע 312/03 פרידמן נ’ פרידמן אשר עסקה בנושא איזון זכויות פנסיוניות בין בני זוג עליהם חלה הלכת השיתוף. שם נקבע כי: “סבורני כי העובדה שעל הצדדים חלות הוראות חוק יחסי ממון, אינה גורעת מהאפשרות ליצור צדק ושוויון בין הצדדים, בין היתר על ידי החלת הלכת פרידמן..”
נקבע כי לאור נכותו של הנתבע, בנסיבות אלו “החלה מכנית” של איזון הזכויות באופן שוויוני עלולה להוביל לטעמי לתוצאה בלתי צודקת ובלתי הוגנת.
“בכל פסיקה, על בית המשפט לחתור להגשמת עקרונות של צדק, כך שפסק דינו לא יהא רק נכון משפטית אלא גם צודק עניינית. חתירה לצדק הינה מטרה נעלה…” (ראה תמ”ש (ת”א) 48482/07 ש.מ. נ’ א.מ.
פגיעה בזכות הקניין מתקיימת במקרה זה אך בשל הנסיבות המיוחדות אפשר לסטות מהאיזון הקדוש
בביצוע חלוקה בלתי שווה בין הצדדים של הזכויות הסוציאליות שצבר הנתבע בתקופת הנישואין, יש כדי לפגוע בזכויותיה הקנייניות של התובעת. כן קיימת פגיעה בציפייתה הלגיטימית לקבל מחצית ממשאביו של הנתבע, מכוח חיי הנישואין והוראות חוק יחסי ממון. על אף הפגיעה האמורה הגעתי למסקנה כי בנסיבות המיוחדות שבפני, ראוי לסטות מהאיזון הקדוש של חלוקה שווה, לטובת חלוקה שוויונית. (ראה תמ”ש(ת”א) 74231/99 בן אהרן נ’ בן אהרן (לא פורסם) [פורסם בנבו]).
“כל עוד החלוקה היא שווה בשווה יש בה משום תגמול על מאמצי העבר. שאלה היא אם לא מן הראוי להסתכל על העתיד ולחלק את הנכסים באופן שיספק לכל אחד מבני הזוג סיכוי שווה בעתיד ‘בבחינת שיוויון הזדמנויות’. כל בן זוג לפי מצבו, נחיתותו או יתרונו, סיכוייו וכיוצא בזה”. דברי כבוד השופט שאול שוחט בתמ”ש (ת”א) 70030/98
ראה גם דברי כבוד השופט יצחק עמית בבג”צ 2533/11:”לטעמי, מטרת סעיף 8(2) היא לאפשר לבית המשפט להקטין פערים כלכליים בין בני זוג תוך התחשבות במכלול הנסיבות האישיות של בני הזוג, לרבות גיל, מצב בריאותי, ו”נכסי עתיד” או “נכסי קריירה” (קרי, נכסים הקשורים להון האנושי של בני הזוג, כגון תארים אקדמיים, רישיון, ניסיון מקצועי, כושר השתכרות, מוניטין וכיו”ב). דהיינו, החלוקה הלא שוויונית של הנכסים מכוח סעיף 8(2) לחוק נועדה אפוא למנוע תוצאה בלתי שוויונית ובלתי צודקת ולאפשר שוויון הזדמנויות מהותי לבן הזוג “החלש”. זאת, כחלק מארגז הכלים שעומד לרשות בית המשפט לשם צמצום הפער בכושר ההשתכרות בין בני הזוג (שחר ליפשיץ “יחסי משפחה וממון: אתגרים ומשימות בעקבות תיקון מס’ 4 לחוק יחסי ממון” חוקים א 227, 304-296 (2009)).”
הנסיבות הספציפיות שבפני בית המשפט מלמדות כי חלוקה בלתי שווה של הגמלה בין הצדדים, תאפשר לנתבע לשקם את חייו בפרק הנוכחי, כאשר הוא זקוק למשאבים העומדים לרשותו לטפל בחוליו ולכלכל את עצמו תוך שמירה על כבודו כאדם, ומאידך לא תקפח יתר על המידה את התובעת, שעל אף שלא נותרה עם זכויות כספיות מחיי הנישואין, נותרה עם בריאות טובה, כושר השתכרות ויכולת שיקום.
אשר על כן, קובע בית המשפט כי בהתאם לסמכות המסורה לו בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, חלקה של התובעת בגמלה המשותפת יעמוד על 25% במקום 50%.
