גרושה של פנסיונר של רפא”ל לא תקבל את חלקה בגמלת המנוח למרות האמור בהסכם הגירושין והממון שנכרת ביניהם
בבית דין אזורי לעבודה בירושלים, נדחתה תביעתה של גרושה לגמלת שארים של הבעל ממנו התגרשה ואשר נפטר לאחר הגירושים, בתיק שמספרו קג 4792-06-15.
המשמעות של דחיית התביעה לגמלה הינה כי בפועל איזון המשאבים בין בני הזוג לא בוצע בפועל אלא לתקופה חלקית בלבד וכי הגרושה יצאה מקופחת וניזוקה בשל ניסוח הסכם הגירושין שלה.
בכל מקרה כיום, לאחר חקיקת החוק של חלוקת חסכון פנסיוני העוול שנגרם לגרושה כתוצאה מפסק הדין שניתן לא יחזור על עצמו נוכח החוק ואולם את העוול שנגרם במקרה ספציפי זה אין אפשרות לתקן.
המשמעות של דחיית התביעה לגמלה הינה כי בפועל איזון המשאבים בין בני הזוג לא בוצע בפועל אלא לתקופה חלקית בלבד וכי הגרושה יצאה מקופחת וניזוקה בשל ניסוח הסכם הגירושין שלה.
בכל מקרה כיום, לאחר חקיקת החוק של חלוקת חסכון פנסיוני העוול שנגרם לגרושה כתוצאה מפסק הדין שניתן לא יחזור על עצמו נוכח החוק ואולם את העוול שנגרם במקרה ספציפי זה אין אפשרות לתקן.
המערערת, הגישה ערעור על פי סעיף 43(א) לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש”ל – 1970 על החלטת מנהל מנהלת הגמלאות במשרד האוצר מיום 31.3.15, על פיה נדחתה תביעת המערערת לקבל את חלקה בגמלת המנוח, בעלה לשעבר.
נסיבות המקרה
המערערת נישאה למנוח בשנת 1964. נולדו להם ארבעה ילדים. המנוח עבד ברפא”ל ועם פרישתו ממנה היה זכאי לקצבת פרישה, חייהם עלו על שרטון והם החליטו להתגרש ובשנת 2005 ניתן תוקף של פסק דין להסכם יחסי ממון בין המנוח למערערת, על פיו הסכימו הצדדים להתגרש ולהסדיר את יחסי הממון שביניהם וכן את עניין מזונות האישה בהתאם להוראות הסכם גירושין.
סעיף 4 להסכם הגירושין שנכרת בין הצדדים ואושר כדין, אשר כותרתו היא “זכויות האישה לקבל 45% מזכויות של הבעל מכל מין וסוג לרבות פנסיה מרפא”ל”, קבע:”4.1 הבעל פנסיונר של רפא”ל ולו גמלה חודשית, פנסיה חודשית, לרבות הטבות שניתנו מעת לעת על ידי רפא”ל גמלאות מכל מין וסוג (להלן: “זכויות הבעל מרפא”ל”).
4.2 מוסכם בזאת כי הסכם זה מהווה הוראה בלתי חוזרת לרפא”ל גמלאות לשלם באופן שוטף וקבוע במישרין לחשבון בנק נפרד של האישה, אשר פרטיו ימסרו לרפא”ל גמלאות ע”י האישה, 45% מכל תשלום אשר מגיע לבעל מרפא”ל מכל זכויות הבעל מרפא”ל ובכלל אלו ובפרט ובעיקר מתשלומי הגמלאות החודשיים”.
מנגד, בסעיף 2 להסכם הגירושין נקבע כי בכפוף להוראות ההסכם, המערערת מוותרת על מזונות אישה וכתובתה ביום סידור הגט.
המנוח ואשתו השנייה, נישאו זה לזו לאחר שהמנוח התגרש מן המערערת, כלומר אשתו הראשונה. הוראת סעיף 4 להסכם הממון בין המערערת למנוח בדבר העברת 45% מתשלומי קצבת הפרישה של המנוח למערערת, בוצעה עד לפטירת המנוח בשנת 2014.
מאז פטירת המנוח מקבלת אשתו השנייה היא בת זוגו ערב פטירתו את קצבת שאירים מכוח שנות עבודתו של המנוח ברפא”ל.
לעומת זאת, המערערת היא אשתו הראשונה ממנה התגרש אינה מקבלת את חלקה בגמלה שהייתה מקבלת עד לפטירת בעלה לשעבר. מנהל הגמלאות דחה את דרישתה לקבל את חלקה כפי שהיה בעבר. על יסוד הנימוק שחוק הגמלאות קובע במפורש שגרושה אינה זכאית לקבלת קצבת שאיר של גמלאי כפוף לחריג הקבוע בסעיף 38 לחוק הגמלאות ושעניינו גרושה שהגרוש התחייב במזונותיה על פי פסק דין או על פי הסכם גירושין בכתב. בהחלטה נקבע כי הואיל והמערערת וויתרה על מזונותיה בהסכם הממון, חריג זה אינו חל עליה.
הכרעת בית הדין לעבודה על החלטת מנהל הגמלאות
הזכות לגמלאות לפי חוק הגמלאות נקבעת בחוק ואין לבית הדין סמכות להורות על הרחבת מעגל הזכאים לקצבה מעבר לגבולות שקובע החוק. כפי שנקבע בפרשת גזית (דב”ע מב/7-1 מרדכי גזית נ. נציב שירות המדינה, [פורסם בנבו] פד”ע יג 397), מדובר בנורמה “דו-קוטבית”. מצד אחד אין לזכאי כוח משפטי לוותר על זכאותו ומצד שני אין למערכת הגמלאות, או לבית הדין, סמכות לקבוע זכאות לקצבה מעבר לקבוע בחוק כלומר מקום שאין זכות כזאת.
סעיף 28 לחוק הגמלאות קובע כי “מי שהיה זכאי לקצבת פרישה ונפטר – תשולם לשאריו..” קצבת שאירים.
סעיף 4(א) לחוק הגמלאות קובע:
“אלו הם שאיריו של נפטר, לעניין חוק זה:
(1) מי שהייתה אשתו בשעת מותו, לרבות מי שהייתה ידועה בציבור כאשתו וגרה עמו אותה שעלה (להלן: “אלמנה”).
אין חולק על כך שהמערערת אינה “שאירה” של המנוח. כן אין חולק על כך שאשתו השנייה היא שאירה של המנוח.
החוק אינו יוצר כל זכות לקצבה לאחר פטירת הזכאי לקצבה, שאינה קצבת שאירים. בנסיבות אלה, אין למערערת כל עילה לקבלת חלק כלשהו מקצבת השאירים המשולמת על ידי המשיבה 1 למשיבה 2 אשתו של המנוח בעת פטירתו.
המקור החוקי היחיד שעליו יכולה המערערת להסתמך הוא סעיף 38 לחוק, שקובע:
“(א) אדם שנתגרש מאשתו ואגב כך נתחייב בתשלום מזונותיה, על פי פסק דין או על פי הסכם בכתב, רואים את האישה, בעניין הזכויות הקשורות במותו לפי חוק זה, כאילו לא נתגרשה ממנו, ובלבד שאם תגיע לה קצבה, היא לא תעלה על סמך המזונות שהאם היה חייב בהם ערב פטירתו”.
בסעיף 2 להסכם הגירושין נקבע כי המערערת מצהירה כי בכפוף להוראות ההסכם, היא תוותר על מזונותיה וכתובתה ביום סידור הגט.
יתר על כן, במבנה הסכם הגירושין יש תמיכה לעמדת המשיבים לפיה קביעת זכאותה של המערערת ל-45% מזכיותיו של הבעל מרפא”ל, הינה במהותה חלק מחלוקת הרכוש המשפחתי המשותף, ולא תשלום מזונות.
סעיף 2 להסכם מסדיר את ההסכמה בדבר הגירושין וויתור המערערת על כתובתה ועל מזונות אישה. יתר סעיפי ההסכם מסדירים את חלוקת הרכוש המשפחתי והחובות המשפחתיים. סעיף 3 עוסק בבית של בני הזוג. סעיף 5 עוסק בתכולת הבית. הסעיף שבתווך – סעיף 4 – אף הוא עוסק בחלוקת זכויות המנוח כלפי רפא”ל, מתוך ראייתן כ”רכוש משותף” מכיוון שהצטברותן הייתה פרי של החיים והמאמץ המשותפים של המנוח ושל המערערת.
מעבר לכך שהסכם הגירושין אינו יכול ליצור למערערת זכות לקצבה שאינה קבועה בחוק, לשון סעיף 4.2 להסכם כלל אינה מתייחסת לקצבת שאירים.
סעיף 4.1 קובע כי למנוח קצבה חודשית מרפא”ל לרבות הטבות שניתנות מעת לעת. סעיף 4.2 מהווה הוראה בלתי חוזרת מצד המנוח לרפא”ל לשלם באופן שוטף וקבוע במישרין לחשבון המערערת “45% מכל תשלום אשר מגיע לבעל מרפא”ל מכל זכויות הבעל מרפא”ל ובכלל אלו ובפרט ובעיקר מתשלומי הגמלאות החודשיים”.
הזכות לתשלומי קצבה לאחר מות הזכאי לקצבה אינה זכות של הזכאי לקצבה, אלא של השאיר.
מטרת המחוקק בהקניית זכות לקצבת שאירים היא הבטחת המשך התמיכה ביתום או באלמנה שהיו תלויים למחייתם במשכורתו או בקצבת המנוח עובר לפטירה, מתוך מגמה של תמיכה במוסד המשפחה (בין שמדובר בזוג נשוי או ב”ידועים בציבור“).
לעניין זה, גרושה אינה בגדר “שאיר” שהמחוקק ביקש להגן עליה במסגרת הזכות לקצבת שאירים, והחריג היחיד לכך הוא בהתקיימות התנאים שקבועים בסעיף 38 לחוק, אשר כאמור, אינם מתקיימים בענייננו.
לדעת בית הדין, קבלת עמדת המערערת מהוות הכבדה ופגיעה בלתי מוצדקות בזכותם של בני זוג שמתגרשים לחיי משפחה, שכן סיווג הסכמה לחלוקת זכויות פנסיה של אחד מבני הזוג שלא בדרך של היוון אלא בדרך של תשלומים חודשיים, כ”מזונות“, ולא כ”חלוקת רכוש משותף”, פוגעת ביכולתו של מי שזכאי לקצבת פרישה והתגרש, למצוא זוגיות חדשה, בשל ה”משקולת” שהוא נושא עמו והפגיעה ביכולתו להבטיח לבן או בת הזוג החדש/ה הפוטנציאלי/ת תמיכה ראויה לאחר מותו.
בהתאם לכך, כאשר מפרשים את הסכם הממון שבין המערערת למנוח, יש לפרשו גם תוך מתן משקל לזכותו של בן הזוג המתגרש לחיי משפחה ולחירותו להקים משפחה חדשה, ולעניין החברתי שבאי הכבדה עליהן יתר על המידה. “כללי המשחק” שקובע חוק הגמלאות הינם כאלה שגרושה איננה “שאירה”, וביסוד כלל זה מצוי גם הרציונל של מתן חופש לבן זוג שמתגרש למצוא זוגיות חדשה בחייו.
לכן, כל עוד מדובר בחלוקת זכויות פנסיה של בן הזוג שמתגרש עם הגרושה, זכויות שנרכשו במהלך החיים המשותפים, ניתן להכיר בדיספוזיציה כפי שנעשתה בסעיף 4 להסכם הגירושין וממון בין המערערת למנוח, ואולם אין אפשרות ואין הצדקה להחיל הוראות אלה על זכויות לקצבה הנובעות ממותו של בן הזוג המתגרש. לאור האמור לעיל נדחה הערעור.
הערה לסיום
לו הסכם הגירושין היה נערך בין בני הזוג לאחר חקיקת החוק לחלוקת חסכון פנסיוני היה המצב שונה בתכלית והגרושה הייתה יכולה להגן על זכויותיה ולקבל כספים גם לאחר פטירת הגרוש המנוח.
יתר על כן, גם הסכם הגירושין עצמו יכול היה להיות מנוסח אחרת ולהבטיח לגרושה את הכספים המגיעים לה בצורה שוטפת באמצעות סכום חד פעמי, למשל כחוב של העיזבון כלפיה או בדרך הסכמית אחרת שניתן היה להגיע אליה לו מי שערך את ההסכם היה נותן את הדעת על הבעייתיות שיכלה להיווצר כאשר מקבל הגמלה הולך לבית עולמו, ומשאיר אחריו שתי נשים, הגרושה ואשתו הנוכחית (או ידועה בציבור).