דיון אגב העברת נכס מקרקעין במתנה בתוך המשפחה מדודה לאחיין
בין דודה לאחיינה נכרת הסכם מתנה להעברת דירה מהדודה לבעלות האחיין
התובעת היא דודתו של הנתבע, ובתאריך 4.9.2017 חתמו השניים על הסכם מתנה ותצהירים להעברת זכות במקרקעין ללא תמורה, כאשר המדובר בהסכם מתנה. על פי המסמכים נרשמה הדירה שהייתה בבעלות הדודה על שם אחיינה, ואולם בתחילת שנת 2018 הגישה הדודה תביעה בבית המשפט המחוזי ודרשה את השבת הבעלות בדירה.
לאחר ניהול הליך של הוכחות וסיכומים בכתב ניתן פסק דין בסוגיה מעניינת זו בבית המשפט המחוזי בירושלים מפי כב’ השופט וינוגרד.
גירסאות שונות הפוגעות באמינות התובעת
נטען על ידי התובעת כי הסכם המתנה נעשה כהסכם על תנאי ולכאורה, ולא היה אלא הסכם למראית עין לצורך הברחת נכסים מבעלה לשעבר של התובעת. במסגרת מכתב מבא כוחה של הדודה נטען שהסכמת הצדדים אפשרה לתובעת לדרוש את החזרת הבעלות בדירה בכל עת בה תחפוץ לעשות כן, וזאת למרות שבהסכם שנכרת בין הצדדים אין זכר לזכותה של הדודה לדרוש את הבעלות בדירה ואפילו לא אזכור משתמע או רמז דק לכך.
בכתב התביעה עלתה גרסה חדשה מטעם התובעת, לפיה הסכם המתנה לא היה הסכם למראית עין אלא הסכם על תנאי, לפיו ניתנת המתנה בכפוף לכך שתינתן לתובעת זכות למגורים בדירה לכל חייה ושהנתבע ידאג לכל צרכיה.
התובעת טענה כי היא מבקשת להשיב לה את הדירה מאחר שהנתבע לא עמד בתנאים אלה: הוא לא הכליל את ההתחייבות בעניין זכות המגורים בהסכם ולא עמד בהתחייבותו לדאוג לכל צרכיה.
בסיכומים בכתב שהגישה הדודה – השליכה היא את יהבה בעיקר על טענות לפגמים בכריתת הסכם המתנה, ובפרט לטענה לניצול מצוקתה באופן העולה כדי עושק. זוהי גירסה עובדתית שלישית.
אנשים המנהלים הליך משפטי חייבים להבין שעליהם להציג גירסה עובדתית אחת ויחידה, ואם לא כך, אמינותם נפגעת, ובית המשפט יטה שלא לקבל את התביעה, שכן צד המזגזג בין גירסאות נתפס כבלתי אמין לחלוטין, מה גם שהפסיקה קובעת כי אין להעלות באותו הליך גירסאות עובדתיות שונות.
בהתייחסו לטענותיה החלופיות של מתדיינת בהליך אחר בה עלתה סוגיה דומה, כתב השופט יעקב טירקל: “טיעון עובדתי חלופי המועלה לראשונה בערכאת הערעור, אחרי שהערכאה הדיונית פסקה על פי הטיעון המקורי, הוא בגדר שימוש לרעה בהליכי בית המשפט ואינו עולה בקנה אחד עם התנהגות ראויה ותום לב הנדרשים מבעל דין (ע”א 1548/96 בנק איגוד בע”מ נ. לופו ואח’.
בהליך רע”א 6753/96 מ.מ.ח.ת. בע”מ ו-4 אח’ נ’ ישראל פרידמן, פ”ד נ(5), 418, עמ’ 422-421 : “… מאחורי ההשתק שאליו שואפים המבקשים, המבוסס על ההצהרה, עומדת בעיקרה טענה של הגינות ותום-לב (ראו ד’ פרידמן ו-נ’ כהן, חוזים (אבירם, כרך א, תשנ”א) 96). על-פי כלל זה, אם העלה אדם טענה בהליך מסוים וטענתו התקבלה, ובעקבות זאת זכה בטובת הנאה, הוא יהיה מנוע מלהעלות טענה סותרת בהליך אחר. השתק זה חל גם כאשר לבעל דין נתונה הבחירה בין שני מסלולים המקימים לו זכויות. משבחר במסלול אחד וזכה בו, אין הוא יכול לדרוש את הזכות גם במסלול האחר”…
דברים דומים מפי בית-המשפט העליון נאמרו גם בהליך ע”א 502/00 רשות שדות התעופה בישראל נ’ אפקון בקרה ואוטומציה:
“…ההשתק השיפוטי הוא הד לאיסור הנוגע לשימוש לרעה בהליכי משפט. את תוקפו שואב ההשתק מעקרון תום הלב, המהווה חלק ממי התהום השיטה המשפטית. השתק זה יוצר מניעות רחבה מזו הקבועה בתקנות סדר הדין האזרחי, והמתייחסת רק להעלאת טענות עובדתיות סותרות במסמך בי דין אחד (תקנה 72 (ב) של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד 1984). בעל דין המבקש לדבר בשני קולות נחסם בהליך מאוחר, ביחס לשאלות שבעובדה או במשפט, אם זכה ליתרונות על בסיס טיעון הפוך בהליך קודם ( בג”צ 566/81 עמרני נ’ בית-הדין הרבני הגדול, פ”ד לז (1), 2).”
ההלכה בנוגע ל”השתק השיפוטי” מכוונת, אם כן, לקיומם של שני תנאים מצטברים. העלאת טענות סותרות כתנאי הכרחי, אך לא מספיק; תנאי נוסף הוא, שהטענה שנטענה בהליך הראשון הצמיחה לטוען טובת-הנאה. רק אם מתקיימים שני התנאים הללו – יושתק הצד הטוען.
בהליך רע”א 4224/04 בית ששון בע”מ נ’ שיכון עובדים והשקעות בע”מ, פ”ד נט(6) 625, 633 (2005) (להלן: “הלכת בית ששון”) נקבע על ידי כב’ השופט גרוניס כי:
“הטענה בדבר השתק שיפוטי יכולה להתעורר מקום שבו אחד מבעלי-הדין מעלה טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך עצמו או בשני הליכים שונים… התכלית שמאחורי ההשתק השיפוטי היא למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי-המשפט“.
ובהמשך בעמ’ 637 נפסק :”אי אפשר שהצד שכנגד, ובהכרח גם בתי המשפט, יהיו לטוען בחינת ‘תכנית כבקשתך’“.
משכך – ברור שהתובעת בתיק נשוא מאמר זה אינה יכולה להציג שלוש גירסאות עובדתיות שונות וסותרות בכתבי בי דין שהוגשו מטעמה.
גירסת הנתבע – האחיין
הנתבע טען בהליך המשפטי כי הדירה נרכשה בשנת 1992 על ידי הוריו והזכויות בה נרשמו על שם אביו המנוח, וכי בשלב כלשהו, בנסיבות שאינן ידועות לו, העביר אביו המנוח את הזכויות בדירה לתובעת, תוך שהוסכם בין השניים כי הדירה מיועדת לילדי המנוח.
כאשר חלה אביו של הנתבע, החליטו התובעת והמנוח כי הדירה תועבר למשפחת המנוח. מאחר שלא הייתה דירה בבעלות הנתבע, היה ברור כי העברת הדירה אליו הייתה פטורה ממס ולאור זאת כך הוחלט ונעשה בעצה אחת במשפחה.
לפיכך סיכמו המנוח והתובעת כי הבעלות בדירה תועבר אל הנתבע. לטענת הנתבע לא נכלל תנאי כלשהו בהסכם המתנה והוא לא התחייב במאומה כלפי התובעת אלא אך ורק כלפי הוריו כי יאפשר לתובעת להתגורר בדירה עד לאריכות ימיה.
הנתבע טוען כי המתנה הושלמה עם רישום הבעלות על שמו, וכי לא קמה לתובעת כל עילה שבדין לדרוש כי ישיב לה את הבעלות בדירה. הנתבע הבהיר במהלך הדיון כי דודתו תוכל לגור בדירה עד לאריכות ימיה וכי לא יבקש ממנה לפנות את הדירה וכי תהיה לה הזכות לעשות בה שימוש עד לפטירתה.
המשמעות של הסכם מתנה
הסכם המתנה בהליך זה הושלם בעקבות רישום הבעלות ביום 28.1.18. סעיף 2 לחוק המתנה, התשכ”ח-1968 קובע כי “מתנה נגמרת בהקניית דבר-המתנה על-ידי הנותן למקבל תוך הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה”.
הבעלות בדבר המתנה עובר למקבל במסירת הדבר לידיו או בהתקיימות הוראות “דין אחר” (סעיף 6 לחוק המתנה). שעה שמדובר בהעברת בעלות במקרקעין מושלמת המתנה עם רישום הזכויות על שם המקבל, בהתאם להוראת סעיף 7 לחוק המקרקעין, התשכ”ט-1969,
משהושלמה המתנה ברישום יש לראותה כמתנה גמורה, וממילא הודעת נותן המתנה בדבר ביטול המתנה “היא חסרת נפקות ותוקף” (ע”א 879/14 נחשון נ’ נחשון).
בהקשר זה יוער כי על פי חוק המתנה – התחייבות ליתן מתנה, שלא הושלמה ברישום, יכולה להיות ברת ביטול בנסיבות מסויימות, אך קביעה זו אינה רלוונטית למקרה הנדון בפסק דין זה, מאחר ואין המדובר בהתחייבות ליתן מתנה אלא במתנה שהסתיימה ברישום כדין. מתנה במקרקעין כאמור מסתיימת ברישום, והרישום בוצע במקרה זה ובלשכת רישום המקרקעין רשומה הדירה על שם האחיין-הנתבע.
האם יש משמעות איך ומכספו של מי נרכשה הדירה האם מכספי הדודה או מכספי אביו המנוח של הנתבע-האחיין?
אין חשיבות של ממש לשאלה מי רכש את הדירה מלכתחילה, האם הדודה או האב המנוח של הנתבע, ואולם אין חולק כי בשלב מסויים שקדם לחתימת הסכם המתנה הבעלות בדירה הייתה רשומה על שם התובעת. לו היה צורך לקבוע ממצאים בעניין זה, קשה היה עד מאוד לקבל את גרסת התובעת.
גרסתה המתפתחת של התובעת בכתבי הטענות עברה שינוי נוסף במסגרת חקירתה הנגדית כאשר טענה כי כספי התמורה בגין הדירה שהייתה בבעלותה ובבעלות בעלה ממנו התגרשה, כלל לא עברו לידיה ולא היא שרכשה את הדירה נשוא התביעה אלא שהכל טופל על ידי אחיה והיא טענה שכל הכסף שהתקבל במסגרת הגירושין עבר ישירות לאחיה המנוח.
התובעת לא ידעה לומר מה סכום הכסף שקיבלה עבור חלקה בדירת בני הזוג, אגב הגירושים, ולא ידעה לומר אם מדובר בסכום שנפל משמעותית או עלה משמעותית על ערך הדירה שנרכשה. כל שהיה בידיה לומר הוא שהכסף הספיק לרכישת הדירה, וכי אחיה המנוח הוא שטיפל בכל והוא שביצע את התשלומים עבור רכישת הדירה מהכספים שהועברו אליו.
אך הכרעה בסוגיה זו אינה חיונית לצורך התובענה. חשיבותה של השתלשלות האירועים שסבבה את רכישת הדירה אינה אלא בשל העובדה שזו שופכת אור מסוים על הנסיבות שהובילו לכריתת הסכם המתנה, כמו גם לכך שהיא מציגה את גרסאותיה הסותרות והמשתנות של התובעת בנוגע לכל סוגיה עובדתית שהתעוררה במסגרת ההליכים.
אין חולק כי הסכם המתנה נחתם בין הצדדים ביום 4.9.2017. במועד זה חתמו הצדדים על שלושה מסמכים: האחד שכותרתו “הסכם מתנה” ושני תצהירים להעברת הזכויות בדירה ללא תמורה. שלושה מסמכים אלה נוסחו בצורה לקונית ביותר, כמקובל בהסכמי העברה ללא תמורה.
הסכם המתנה ותצהירי העברת הזכויות הם לקוניים, ולא נאמר בהם אלא כי התובעת מעבירה לנתבע את מלוא זכויותיה בדירה ללא תמורה ומצהירה כי הנתבע הוא בן אחיה, והנתבע אישר בתצהירו כי התובעת מעבירה לו את מלוא הזכויות בדירה וכי המדובר בדודתו.
האם הסכם המתנה כולל תנאי או חיוב כלשהם?
הסכם המתנה והתצהירים שנלוו לו אינם כוללים תנאי או חיוב כלשהו. הם כוללים אך ורק את הנדרש לצורך העברת זכות במקרקעין במתנה. לא נאמר בהם דבר, לא בעניין זכות המגורים לה טוענת התובעת ולא בעניין חובתו של האחיין לטפל בה ולדאוג לכל מחסורה.
הטענות בעניין קיומם של תנאים מעין אלה לא נזכרו גם בהזדמנות הראשונה בה פנתה התובעת לנתבע, במכתב שניסח עורך-דינה ובמסגרתו דרשה התובעת מהנתבע להשיב לה את הזכויות בדירה. הן עלו לראשונה בכתב התביעה.
עיון במסמכים אינו תומך בכל דרך שהיא בטענת התובעת לפיה הסכם המתנה היה הסכם על תנאי או הסכם הכולל חיוב נוסף. טענה זו נסמכת אך על עדות בעל-פה של התובעת, שלא ניתן להשתית עליה ממצא כלשהו.
הטענה בדבר היות הסכם המתנה הסכם על תנאי עלתה לראשונה בכתב התביעה, לאחר שקודם לכן נשמעו מפי התובעת טענות אחרות, והן על רקע העובדה שטענותיה העובדתיות של התובעת עברו שינוי ממשי ויש בהן סתירות פנימיות.
בהיעדר כל יכולת לתת אמון בעדות התובעת, לא ניתן לקבל גם את טענותיה בעניין היעדר גמירות דעת או פגמים ברצון בכריתת ההסכם. טענות אלה כולן מושתתות על עדותה, שלא נמצאה עקבית או מהימנה. גרסאותיה הסותרות של התובעת בסוגיה שנתפסה בעיניה כמרכזית, יש בהן כדי לכרסם עד מאוד באפשרות לתת אמון לדבריה.
לבד מחזרתה מהטענה בעניין הליך הגירושין כעילה לחתימת הסכם המתנה, בחרה התובעת להעלות בעדותה טענות חדשות שלא נטענו קודם לכן. טענות אלה, שלא היו אלא בגדר שינוי חזית, התבררו כלא נכונות עובדתית.
באשר לטענה כי אינה יודעת קרוא וכתוב טענה שעלתה רק בשלב מתקדם מאוד של ההליך המשפטי ואשר זכרה לא בא קודם לכן
התובעת לא טענה בכתב התביעה או בתצהיר שלא קראה את הסכמי המתנה. טענה זו עלתה לראשונה במהלך חקירתה הנגדית, תוך שינוי חזית מהותי שהנתבע התנגד לו, ובדין עשה כן.
התובעת נשאלה אם קראה את תצהירה וטענה שלא עשתה כן. מיד לאחר תשובה זו העיר עורך דינה בהערת ביניים כי התובעת כלל אינה יודעת קרוא וכתוב וככל הנראה בהמשך להתערבות בא כוחה בחרה התובעת להשיב לשאלות הנוגעות להסכם המתנה באומרה שלא ראתה או קראה את הסכם המתנה מאחר ש”אני לא יודעת לקרוא”. היא הוסיפה וטענה שאינה יודעת לקרוא אף מילה. גירסה זו של התובעת נדחתה מכל וכל על ידי בית המשפט.
הטענה לפיה אין התובעת יודעת לקרוא אינה עולה בקנה אחד, לא עם טענתה בתצהיר ולא עם העולה מעדותה. בתצהיר ציינה, אגב האמירה לפיה אינה עוד צעירה לימים ואין באפשרותה למצוא חלופת מגורים אחרת, כי “סיימתי שמונה שנות לימוד בלבד ואינני חזקה בקריאה ובכתיבה”. תוכן האמירה, כמו גם מיקומה בתצהיר, מלמדים שהתובעת יודעת לקרוא אף אינה מצטיינת בכך. אלא שבכך לא די. במהלך עדותה התברר כי התובעת יודעת קרוא וכתוב.
התובעת גם אישרה בחקירתה הנגדית כי למדה על המחיר בו נרכשה הדירה מושא התביעה מכך שהסתכלה בהסכם הרכישה. תשובה זו נאמרה קודם להערת עורך-דינה לפיה אין היא יודעת קרוא וכתוב.
במהלך חקירתה הנגדית עלה בידי התובעת לקרוא את כותרות הסכם המתנה, לזהות את השם בו חתמה בהסכם ולהעיר שהוא שונה משמה היום (לאחר ששבה לשם נעוריה), ולאחר מכן לקרוא שבהסכם נאמר שהיא נותנת את המתנה ללא תמורה. מכאן שהטענה בעדותה לפיה אין היא יודעת קרוא וכתוב אינה נכונה, ואינה אלא בגדר ניסיון נוסף לנסות וליצור מצג לפיו לא הייתה מודעת לטיב ההסכם עליו חתמה.
לא למותר לשוב ולהזכיר כי הגרסה לפיה לא קראה את ההסכם או לא יכולה הייתה לקרוא אותו עלתה לראשונה אך בחקירתה הנגדית של התובעת, לאחר שלא הוזכרה ולו ברמז בכתב התביעה, כתב התשובה, חקירתה בקדם המשפט או תצהירה.
אין לתת אמון בדברי התובעת שאינה עקבית ואינה אמינה
גירסת התובעת הייתה משתנה ורוויית סתירות, וגירסה זו התאימה את עצמה בכל עת לתיזה המשפטית החדשה שביקשה התובעת לבסס, ללא מאמץ של ממש לתאר את העובדות כהווייתן.
מאחר שלא ניתן לרחוש אמון לעדותה, וגרסאותיה המשתנות מביאות לכך שלא ניתן לבסס על דבריה ולו עובדה אחת שאינה מעוגנת בהסכמה בכתב, הרי שהמסקנה היא שלא ניתן לקבל את טענתה לפיה כלל הסכם המתנה תנאי כלשהו שלא נזכר בו במפורש.
לנוכח המסקנה לפיה לא ניתן לרחוש אמון לעדויות התובעת וגרסאותיה המשתנות, דין התביעה להידחות. זאת לאחר שלא עלה בידי התובעת להוכיח שהסכם המתנה היה הסכם הכולל תנאי כמשמעו בסעיף 4 לחוק המתנה, וממילא לא עלה בידה להוכיח שתנאי מעין זה הופר באופן המקנה לה את הזכות לבטל את המתנה.
האם נפלו פגמים בכריתת ההסכם?
למותר לציין שלא עלה בידי התובעת לבסס, במישור העובדתי או המשפטי, את הטענות שהעלתה לראשונה בסיכומיה בעניין פגמים בכריתת ההסכם, שנשענו על גרסאות עובדתיות שעלו ברובן לראשונה בחקירתה הנגדית.
יצויין שהתובעת חזרה פעם אחר פעם בדבריה על האמון המלא שרחשה לאחיה המנוח, על הדאגה הרבה שהפגין כלפיה במהלך כל חייו, ועל האהבה העזה ששררה בין השניים. זאת בשונה מכל יתר בני המשפחה שניערו חוצנם ממנה.
אמירות אלה, על האמון המוחלט ששרר בין השניים ועל דאגתו הרבה של האח, אינן מתיישבות כלל ועיקר עם הניסיון לבוא ולטעון בסיכומים כי אחיה המנוח, שאינו יכול עוד להעיד ולהגן על עצמו, פעל כלפיה בדרך העולה כדי עושק או הטעיה.
יצויין כי כלל התיק קם ונפל על אמינותה או יותר נכון על העדר אמינותה והסתירות הפנימיות בדברי התובעת ובמסמכים מטעמה כמו גם בחקירתה ובסיכומים שהוגשו מטעמה. נוצר הרושם כי ניהול התיק נעשה בצורה רשלנית ולקויה ככל הנראה בשל העובדה שהתובעת אינה אמינה ואינה דוברת אמת, ואולם גם עורך דין בעצמו צריך להימנע מאפשרות שבה לקוח סותר את עצמו וטוען טענות עובדתיות שונות וסותרות.
הנטל כלפי מנוח שאין לו פתחון פה כבד ביותר
במקרה מעין זה חל הכלל לפיו יש להטיל נטל כבד במיוחד על מי שמעלה טענות המתייחסות למנוח, שאין בידו להביא את גרסתו לפני בית המשפט (ע”א 475/81 זיקרי נ’ כלל חברה לביטוח בע”מ, פ”ד מ(1) 589, 598ו (1986); ע”א 400/86 עזבון קריגר נ’ קריגר, פ”ד מב(4) 500, 505 (1989); רע”א 5070/16 לביא נ’ שרוני, ע”א 45/15 נבולסי נ’ נבולסי,
בית המשפט מביע ביקורת על התובעת אם כי בעדינות וקובע כי התובעת כשלה מכל וכל בהרמת הנטל הכבד המוטל עליה.
מה דינה של הפרת התחייבות מטעם מקבל המתנה ככל שיש התחייבות כזו (ובמקרה שלפנינו אין התחייבות כלשהי)?
לעניין זה יש להבהיר שסעיף 4 לחוק המתנה קובע כי מתנה “יכולה שתחייב את המקבל לעשות מעשה בדבר-המתנה או להימנע מעשותו”.
בפסיקה נקבע כי חיוב מעין זה “מחייב את המקבל לעשות מעשה, אך ביצוע החיוב אינו תנאי להקניה” (ע”א 8704/99 בן ציון נ’ ההסתדרות הכללית של העובדים, פ”ד נח(1) 120, 132 (2003) ובאסמכתאות שנזכרו שם).
יש לציין שהפרתו של חיוב מעין זה אינה פוגעת בהסכם המתנה עצמו ואינה מהווה הפרה של חוזה, הסכם המתנה, וזאת בשל אופיו של החיוב כחיוב חיצוני ומאחר ש”החיוב הנלווה למתנה טפל למתנה עצמה” (לדיון בהקשר זה ראו מרדכי אלפרדו ראבילו חוק המתנה, תשכ”ח-1968 328-327 (סדרת הפירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג’ טדסקי, מהדורה שניה, התשנ”ז)).
הפרת חיוב מעין זה מקימה אך את התרופות החוזיות הרגילות בגין הפרת חיוב, ואינה פוגעת בעסקת המתנה או שוללת את אופייה (ע”א 495/80 ברקוביץ נ’ קלימר, פ”ד לו(4) 57, 62 (1982); בע”מ 1119/06 פלוני נ’ פלוני, מיום 23.11.06, בפסקה 11 לפסק-הדין).
סיום ונעילה של פסק הדין
לנוכח כל האמור לעיל יש לקבוע שהמתנה הושלמה בעת רישום הזכויות בדירה על שם הנתבע, וכי לא עלה בידי התובעת להוכיח את טענותיה לפיהן מדובר היה במתנה על תנאי או במתנה שכללה התחייבות של הנתבע לדאוג לה ולמחסורה. לפיכך, לא עלה בידי התובעת להוכיח שקמה לה זכות לדרוש מהנתבע להשיב לה את הזכויות בדירה, והתביעה נדחית.
בנסיבות הקיימות בתיק זה נפסקו הוצאות משפט על הצד הנמוך יחסית שאינן משקפות את מלוא הוצאות הנתבע, אך יש התחשבות בסיטואציה של הליך בתוך המשפחה וכי בסופו של דבר הדירה הועברה לבעלות הנתבע ונותרה בבעלותו.
עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין, דיני משפחה, ירושה וגישור משפחתי
כתובת המשרד: ויצמן 2, תל אביב
יצירת קשר: 03-6969916
