גירושין וחובות- מי גובר הגרושה או הנושה

גירושין וחובות –  הסכם גירושין בו הועברו זכויות הבעל בדירה על שם האישה  

מי גובר הגרושה או הנושה  ומהו “הסכם למראית עין“?

עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין גישור ודיני משפחה

מנהלת את פורום הגירושין בוואלה! מנהלת ובעלים של אתר gerushin.co.il

דוד ניהל עסק קטן והסתבך בחובות כלפי נושים, בנקים ואנשים פרטיים, ומספר שנים מאוחר יותר ערך הסכם גירושין עם אשתו, הילה, לפיו הוא מעביר לה את כל זכויותיו בדירת המגורים של המשפחה, הוא הנכס היחיד של בני הזוג. הדירה לא נרשמה על שם הילה ולא זו אף זו אלא שאף לא נרשמה הערת אזהרה לטובתה. בני הזוג לא התגרשו, וככל הנראה גם לא נפרדו, ודוד המשיך להתגורר בדירה ולנהל, לכאורה לפחות, מערכת יחסים משפחתית עם הילה. אחד הנושים של דוד הטיל עיקול על חלקו של דוד בדירה, חלק אשר רשום עדיין על שמו.

מה דינה של הדירה, האם היא תהיה שייכת להילה או שמא הנושה יוכל להיפרע ממנה ולסלק באמצעותה את החוב של דוד כלפיו?

כבר עתה ייאמר כי הכרעת בית המשפט תהא שונה ממקרה למקרה על פי עובדותיו המיוחדות. אין דומה המקרה המתואר לעיל למקרה בו הזכויות כבר עברו על שם האישה וכל הבית רשום על שמה.  מקרה זה גם לא דומה למקרה בו בני הזוג התגרשו בפועל.

על שאלה זו עונה בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כב’ השופטת אורית בן דור) בתמ”ש (י-ם) 4330-11-12 מ’ פ’ נ ו’ פ’. להלן יובא בתמצית הניתוח המשפטי ועובדות המקרה:

הנושה החל בהליכים מול הבעל-הנתבע בשנת 2002, ביום 7.3.02 ניתן פס”ד לזכותו, וביום 24.3.02 נפתח כנגד הבעל תיק הוצאה לפועל לביצועו של פסה”ד. ביום 9.8.04 חתמו בני הזוג על הסכם הגירושין אשר אושר וקיבל תוקף של פס”ד ביום 10.9.04.

עולה אם כן כי הסכם הגירושין שנכרת בין הבעל לאישה, בעיצומם של הליכי גביית החוב על ידי הנושה ובאופן שמחשיד על פניו את ההסכם. כעולה מהראיות – לא קדמו להסכם הגירושין הליכים בין הצדדים, וכעולה מפרוטוקול הדיון אליו הגיעו הצדדים ללא ייצוג הם קיבלו יעוץ משפטי לצורך עריכת ההסכם.

התובעת לא השכילה להבהיר לבית המשפט מה היה הרקע לסכסוך ביניהם וכמה זמן הוא נמשך, לא ביארה האם קדמו להסכם הליכים משפטיים או יעוץ או טיפול זוגי כלשהו. קשה לקבל את טענת התובעת כי ההסכם בא על רקע פירוד הצדדים.

עולה כי ההסכם נעשה בפתאומיות על רקע הליכי הגביה כנגד הנתבע, ובאופן אשר מגביר את החשד כנגדו. יתר על כן, הסכם הגירושין לא בוצע הלכה למעשה על ידי בני הזוג. בין מועד חתימת ההסכם לבין מועד הגירושין, 23.7.12, חלפו 8 שנים בקירוב. טענת התובעת כי חששה מסידור הגט מאחר והבעל הפר את ההסכם לא נתמכה בראיות.

התובעת לא נתנה כל הסבר מה יועילו לה הנישואין על הנייר לפיזור החשש שיש לה מאי תשלום מזונות ילדים, וכן לא נתנה כל הסבר לשינוי האסטרטגיה 8 שנים לאחר מועד אישור ההסכם. שהרי, לשיטתה המצב רק הלך והחמיר ואם כך מדוע דווקא אז סודר הגט?

עיתוי פתיחת התיק בלשכת ההוצל”פ לגביית מזונות הילדים כחודש אחד בלבד ממועד פתיחת התיק דנא מטיל צל נוסף על תום הלב של התובעת.

זכויות הנתבע בדירה לא עברו עד כה על שם התובעת.

גם הערת אזהרה לא נרשמה לטובתה.

התובעת לא הציגה ראיה כלשהי כי בפועל החלו בני הזוג בהליכים להעברת הזכויות מהנתבע לתובעת בעקבות הסכם הגירושין.

התובעת לא פרטה ולא ביארה מדוע לא נעשה כך משך כל השנים מעת אישור ההסכם. אם לאורך השנים סירבה להתגרש בשל חששה כי הנתבע ישאירה עם חובות, לא ברור מדוע ולמה – לא פעלה במהירות ‘להציל’ ולרשום את הנכס המשמעותי ביותר שלפי הוראות ההסכם היה בידיים שלה.

קשה להבין כיצד ממועד ההסכם ועד היום לא עמדה התובעת על זכותה זו, שבגינה אמורה היתה לשאת בתשלומי המשכנתא כל השנים. על פי רוב, דירת הצדדים היא הנכס המשמעותי ביותר של היחידה המשקית המשפחתית, והדבר מטיל ספק כבד באמיתות ההסכם.

הדעת נותנת כי במצב כזה המתואר בדברי התובעת לפיו היא לא זכתה לראות כל קיום התחייבות מצד הנתבע, היא היתה מזדרזת לרשום את הנכס על שמה, ולא ממתינה כ- 8 שנים.

העיקול מטעם הנושה הוטל עת לא נרשמה על הנכס כל הערת אזהרה ובנקודה זו, אין לתובעת להלין אלא על עצמה, שכן לו היתה הערת אזהרה לטובתה מצבה היה שונה.

העולה מן המקובץ, כי ללא קשר לשאלה על מי נטל ההוכחה, הנושה עמד בנטל להראות כי הסכם הגירושין הוא הסכם למראית עין, בהתחשב ב”אותות המרמה” הבאים:

• עיתוי עריכת הסכם הגירושין ואישורו לאחר פתיחת הליכים לביצוע פסה”ד לטובת הנושה,
• היעדר סכסוך בין בני הזוג קודם לעריכת הסכם הגירושין,
• ההסכם חסר התייחסות לחובות,
• אי ביצוע הוראות ההסכם.

כל אלו, מביאים למסקנה כי הסכם הגירושין לא בוצע בפועל, והורתו ומטרתו להבריח את נכסיו של הנתבע מפני הנושה. נוכח “אותות מרמה” אלו, נטל הבאת הראיות עבר אל התובעת שלא השכילה להרימו.

עיקרי דברים אלה מובילים את  בית המשפט במקרה ספציפי זה, למסקנה כי הסכם הגירושין איננו אמיתי. בין מטרותיו עמדה המטרה להבריח רכוש מנושיו של הבעל ולפיכך הוא בטל ככל שהוא נוגע לצדדים שלישיים בכלל וביניהם הנושה.

ומהו הסכם למראית עין?

על כך יש פסיקה רבה וכבר עתה ייאמר כי לא כל הסכם בו מועבר רכוש מבעל שהינו נושא בנטל חובות – לאישה מהווה הסכם למראית עין, ולא כל הסכם כזה שמטרתו להבריח רכוש מנושים הינו פיקטיבי.

בע”א 1780/93 בנק המזרחי נ’ אולצ’יק פ”ד נ (2) 41 נקבע כי הסכם המבריח רכוש מנושים אינו בהכרח הסכם למראית עין. וכך נקבע: “נניח שאדם מבקש להתגרש מאשתו ולשם השגת הגירושין הוא מתחייב להעביר לה זכות בנכסיו, והוא ממהר לעשות כן בטרם ישיגו אותו נושיו. גם כאן הבהילות היא להקדים את הנושים כדי להבריח נכסיו. אבל ההעברה עצמה אינה בהכרח למראית עין בלבד. אם ההעברה היא אמיתית, ואם אין הנושים יכולים לבטלה לפי פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] או לפי כל דין אחר, לא תעמוד להם טענת “הסכם למראית עין“.

צא וראה, גם אם התובע ביקש להבריח רכוש מפני הנושים וזוהי תוצאת הלוואי של הסכם הגירושין, אין הכרח שהעברת הדירה או הרכוש לאישה נעשו למראית עין.  יתר על כן, נסיון החיים מלמד, כי דווקא קשיים כלכליים במשפחה והצטברותם של חובות כבדים בעטיו של אחד מבין בני הזוג, מביא לא אחת למריבות ביניהם ואף לגירושין.

סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי) קובע לאמור: “חוזה שנכרת למראית עין בלבד – בטל“. עניינו של סעיף 13 לחוק החוזים הוא, אם כן, בהתחקות אחר כוונתם האמיתית של הצדדים. ואזי השאלה מה היתה כוונתם בעת כריתת ההסכם היא שאלה שבעובדה, הנלמדת ממכלול נסיבותיו של המקרה (ע”א 623/85 משה סלהוב ואח’ נ’ גליה ו-3 אח’,  פ”ד מג(2), 214).

בע”א 630/78 יוסף ביטון ואח’ נ’ דוד מזרחי  פ”ד לג(2), 576 מבחין כב’ השופט ברק, בין המקרה אשר בו מאחורי מראית העין – לא מסתתרת כל עסקה משפטית בין הצדדים (סימולציה מוחלטת), לבין המקרה אשר בו מאחורי מראית העין מסתתרת עסקה משפטית אחרת בין הצדדים (סימולציה יחסית), ובכל מקרה בשני המקרים, החוזה הינו בטל.

באשר למטרתו של חוזה למראית עין, מציין כב’ השופט אשר בע”א 6295/95 וליקה בוחסירה ואח’ נ’ רות בוחסירה פ”ד נ(1), 259 , כי: “…מטרתו של חוזה למראית עין הינה, להציג כלפי חוץ מצב דברים, אשר על פיו הסכם בין הצדדים לחוזה אינו משקף מצב משפטי אמיתי. כך כשצד לחוזה למראית עין מעביר על פי החוזה זכויות משפטיות אשר בידו לאחר, כדי להציג בפני נושיו מצב כאילו הזכויות אינן שייכות לו. כך כשצד לחוזה כזה מבקש להציג מצב על פיו הנכס כבר לא בידיו על מנת להפיג את לחצם של קרוביו המבקשים זכויות בנכס. חוזה למראית עין יכול להיחתם גם על מנת להציג כלפי חוץ מצב כאילו רוכש הזכויות על פי החוזה הפך לבעל הזכויות, דבר היכול להקנות לו יתרון. כך, אם רכישת הזכויות הנחזות על פי החוזה תאפשר לו קבלת הלוואה”.

השאלה אם הסכם ממון נחתם למראית עין היא כאמור שאלה עובדתית ובדיקתה דורשת זהירות רבה נוכח הזיקה המצויה פעמים רבות בין מצב כלכלי שאינו שפיר ובין מתחים ביחסים המשפחתיים. היטיבה לתאר זאת כב’ השופטת רות לבהר שרון בהפ (ת”א) 1336/04 וצלר ענת נ’ מפזרי יעד תעשיות אלומניום בע”מ:

“בענין זה יש לציין כי דווקא קשיים כלכליים במשפחה מביא לא אחת למריבות בין בני הזוג ואף לגירושין. במקרה כזה מדובר בגירושין אמיתיים. יתכן והמקור לסכסוך בין בני הזוג היה חובות הבעל אך בודאי שאין להקיש מכך שמדובר בגירושין פיקטיביים. להפך, דוקא במקרים כאלה קורה לא אחת שהגירושין הם מסובכים וכואבים הרבה יותר”.

לכן מחובתו ומתפקידו של בית משפט לבדוק ולבחון כל מקרה לגופו, האם אכן מדובר בקנוניה של בני הזוג, במטרה לנסות ולהציל את רכושם המשותף מידי הנושים או שמא זו עסקה לגיטימית אגב גירושין בין בני זוג מתגרשים.