גולדיגרית לא תקבל כלום – פסיקת בית המשפט

אישה מוכשרת ונאת מראה הגישה תביעה ובה ביקשה הכרה כידועה בציבור, של אדם בעל ממון רב, עשיר ורב פעלים.

מטרת התביעה הייתה כי בית המשפט לא רק יכיר בה כידועה בציבור למשך השנים בהן חיו הצדדים יחדיו אלא שבית המשפט יקבע כי כל מה שנצבר במהלך שנים אלו יהיה משותף, וכי כפועל יוצא מכך האישה תקבל מחצית מכך (סכומי עתק).

בית המשפט דחה את התביעה ברומזו בעדינות כי האישה הייתה מעוניינת בממונו של הגבר ולא בו עצמו, ואף קבע כי הצדדים לא היו ידועים בציבור, בין היתר בשל פרידות תכופות ובגידות. בניגוד לרושם שנוצר הגבר אינו מקבל פרס על הבגידות, אלא שיש בהן כדי לאפשר לבית המשפט לאמוד את כוונתו ומידת רצינותו.

התובעת ביקשה לאכוף הסכם שנכרת במהלך טיפול זוגי אך לא אושר בבית המשפט, ויודגש כי הסכם יחסי ממון בין ידועים בציבור אינו מחייב אישור בית משפט בניגוד להסכם יחסי ממון בין בני זוג נשואים או העומדים להינשא.

ההסכם שנחתם במהלך הטיפול הזוגי

תביעת התובעת הייתה כי ביהמ”ש יכיר בה כידועה בציבור של הנתבע (אחד מעשירי הארץ, יזם היי טק ואיש עם כשרון רב) למשך מספר שנים, לאכיפת מסמך שנחתם בסוף 2007, אגב טיפול זוגי ובו התחייב הנתבע להשתתף בטיפול זוגי עד להחלטה משותפת להפסיק, לרשום דירה שרכש ע”ש שני הצדדים, לרכוש עבור התובעת דירה נוספת וכן לשיתוף התובעת בהכנסות מ-2009 (הכנסות המוערכות במיליוני שקלים).

הסכם זה מסתיים בחתימות הצדדים ומספרי ת.ז ונוסף בסיומו המשפט: “מסמך זה יועבר לעיבוד ע”י עו”ד”.

לא הייתה גמירות דעת

הנתבע טען כי לא נתגבשה גמירות הדעת הנדרשת, על פי חוק החוזים, הן לעניין ההסכם הנטען והן לעניין היות השניים ידועים בציבור.

לחלופין טען, כי אין עסקינן אלא בגדר התחייבות ליתן מתנה אשר ניתן לחזור ממנה נוכח התנהגותה המחפירה של התובעת.

ביהמ”ש לענייני משפחה קיבל את עמדת הגבר ודחה את התביעות מטעם האישה

הדין הישראלי אינו רואה בהצהרה אודות יחסי ידועים בציבור “חי הנושא עצמו”. בין בירושה, בין מכוח חזקת השיתוף ובין מכוח דיני החוזים הכלליים (ע”א 2000/97 לינדורן נ’ קרנית)

אין מדובר אלא בהצהרה, ממנה יכול ויגזרו זכויות או חובות, בין בירושה, בין מכוח חזקת השיתוף ובין מכוח דיני החוזים הכלליים.

משביהמ”ש סבור כי אין לראות בצדדים ידועים בציבור, הרי שאין טעם להוסיף ולדון בשאלת הזכויות הנובעות מכך.

המבחן להיות הצדדים ידועים בציבור הוא מבחן דו שלבי מצטבר של חיי אישות כבעל ואישה וניהול משק בית משותף. עוד נקבע, כי כדי שבני זוג יוכרו כידועים בציבור, עליהם לעבור “מבחן סף”.

יש לראות כי בני הזוג עברו את שלב ה”ניסיון”/ה”מבחן”, וכי הם גמרו בדעתם למסד את הקשר ביניהם ולמעשה להתקשר האחד עם השני במערכת של חובות וזכויות של דיני הנישואין והגירושין, הן במהלך חייהם המשותפים והן לעת פירוקם. לדעת בית המשפט הצדדים מקרה זה לא גיבשו עמדה ולא צלחו את המבחן.

חברים או ידועים בציבור

בהקשר זה, ישנה בפסיקה הבחנה, מהותית ויסודית, בין ידועים בציבור לבין בני זוג שהינם “חברים” בלבד. כן הודגש בפסיקה כי בחינת מערכת היחסים בין אותם בני זוג צריכה להיעשות על פי קריטריונים סובייקטיביים, בהתאם לאומד דעת בני הזוג הקונקרטיים העומדים בפני ביהמ”ש וכי “יש להיזהר מאד מלהטיל על בני זוג שחברו לחיות בזוגיות (רצופת אהבה ככל שתהיה) ללא כוונה ליצור מחויבות משפטית הדומה לקשר נישואין, תוצאות משפטיות מרחיקות לכת”.

כב’ השופט יהורם שקד בתמ”ש (ת”א) 55392-09-11:

“…היסוד השני, ניהול משק בית משותף, מכוון למקרים בהם אין המדובר בסתם משק בית משותף מתוך רצון אישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור ענייני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי המשפחה המשותפים, כנהוג וכמקובל בין בעל ואישה הדבקים אחד בשני של גורל חיים … בהתאם לאמור נקבע, כי כדי שבני זוג יוכרו כידועים בציבור, עליהם לעבור “מבחן סף”. יש לראות כי בני הזוג עברו את שלב ה”ניסיון”, וכי הם גמרו בדעתם למסד את הקשר ביניהם ולמעשה להתקשר האחד עם השני במערכת של חובות וזכויות של דיני הנישואין והגירושין, הן במהלך חייהם המשותפים והן לעת פירוקם… . ויודגש, בחינת מערכת היחסים בין אותם בני זוג צריכה להיעשות על פי קריטריונים סובייקטיביים, בהתאם לאומד דעת בני הזוג הקונקרטיים העומדים בפני ביהמ”ש. על ביהמ”ש לבחון כיצד ראו בני הזוג שבפניו את מערכת היחסים ביניהם…”.

עוד ידוע וברור על פי הפסיקה, כי עצם הכרה בבני זוג כידועים בציבור, אינו מובילה, באורח אוטומטי להחלת חזקת שיתוף בנכסיהם.

על נושא זה, עמד בית המשפט בע”מ 264/05 פלונית נ’ אלמוני [פורסם בנבו] בהבהירו: “אעיר כי אף לו הייתי מגיעה למסקנה כי הצדדים היו ‘ידועים בציבור’, הרי שלא היה די בכך כדי לקבוע שעל הצדדים חלה הלכת השיתוף.

תחולת הלכת השיתוף על ‘ידועים בציבור’ הוכרה במספר רב של פסקי דין, החל בפרשת שחר נ’ פרידמן (ע”א 52/80 פ”ד לח (1) 443) ובפסקי דין נוספים. ראו: ע”א 4385/91 סלם נ’ כרמי פ”ד נ”א(1) 537, בר”ע 1468/96 יקותיאלי נ’ יקותיאלי [פורסם בנבו] תק-על 873 (2) 1996; ע”א 65/89 מוסטפא נ’ מטוע פ”ד מ”ד (4) 197; ע”א 749/82 מוסטון נ’ וידרמן פ”ד מ”ג (1) 278; ע”א 625/83 ברקוביץ נ’ בודניה פ”ד מ”א (4) 581.

הדברים בעלי משמעות יתרה, וחוזקה יתרה, בכל הנוגע לתקופה הראשונה של הקשר. עמד על כך בית המשפט העליון בע”א 52/80 שחר נ’ פרידמן עת הבהיר כי גם מי שהחלו בחיים משותפים כידועים בציבור, לא ייחשבו כמי שביקשו לשתף נכסים זה לזו, ככל שהדבר נוגע לשלב הראשון של תחילת החיים המשותפים.

כך:

“בני זוג שחיים כידועים בציבור, מכיוון שהם רוצים ‘לנסות’ זה את זה אם יוכלו להתמיד בקשר אמיץ ביניהם … עם תחילת החיים המשותפים כידועים בציבור לא יחול שיתוף נכסים בין בני הזוג

לצורך החלת חזקת שיתוף, יש צורך בדבר מה נוסף להוכיח את כוונת השיתוף. הלכה זו נובעת מהזהירות שלא לכפות על הצדדים הסדר של שיתוף רכושי מקום בו בני-הזוג בחרו שלא להחיל על עצמם הסדר כאמור.

לעמדת ביהמ”ש עד היום, ההגדרה הקולעת מכל ל”ידועים בציבור” צריכה לנבוע מאשר קבע ביהמ”ש העליון בע”א 6434/00 דנינו נ’ מנע, לאמור כי הצדדים התכוונו לקשור גורלם זה בזה ואם תרצה יש להוכיח כי הצדדים התכוונו להקים משפחה ולא הסתפקו בכוונה לחיות לעת עתה זה לצד זה עד שיחליטו אם להתקדם לכיוון של “משפחה” או של פרידה, כמו גם השארת המצב הקיים.

בית המשפט מייחס משמעות לעובדה שהצדדים בחרו שלא להינשא זה לזו

במקרה דנא, הנתבע הינו פנוי והתובעת גרושה, ומדברי הצדדים עולה כי לא הייתה מניעה משפטית כי הצדדים יינשאו, ודומה כי אף לא הייתה לצדדים התנגדות עקרונית כלפי מוסד הנישואין הנהוג בישראל.

בנסיבות אלו, ביהמ”ש סבור כי יש בעובדה שהצדדים בחרו שלא לעגן את החיים המשותפים באקט פורמאלי של נישואין, כדי להצביע על בחירה להימנע מהמחויבות שטבועה במוסד הנישואין, על השלכותיה הכלכליות והרכושיות.

זאת ועוד, לעמדת ביהמ”ש רומן או רצון בקיום קשר לעתיד, לא יוצר סטטוס של ידועים בציבור.

כדי שיווצר החוזה מכללא לסטטוס של ידועים בציבור, דרושה גמירות דעת לא רק לגבי הכוונה להקשר בעתיד, אלא גם לכך שקשר כזה אכן כבר צלח והוא מיוצב.

ביהמ”ש מבהיר כי לא נדרשת הרמוניה מושלמת, אך נדרשת זוגיות יציבה במידה סבירה, אשר אדם סביר היה חוזה פרוגנוזה להישרדותה, והיא מתנהלת כזוגיותם של רוב בני האדם, ואין היא בבחינת מחזור פרידות ומריבות שאינה מתקיימת כמשפחה, לזמן ארוך. במקרה זה היו הרבה פרידות, טיפולים זוגיים ואף בגידות.

בית המשפט דוחה את גישת התובעת לפיה אין צורך בקיום משק בית משותף, שכן מי שחובר לעשיר, אין מצפים ממנו לשלם.

בית המשפט דוחה את גישת התובעת כי אין צורך בנאמנות (לשיטתה הגבר קיים יחסים, במהלך התקופה הרלוונטית, עם לפחות שתי נשים), ונדמה כי גם היא נקשרה עם כמה וכמה מפורסמים, אם כי לגירסתה, רק בעת הפסקות בקשר.

ביהמ”ש קובע כי מעדות המטפלים הזוגיים ומעדויות חברותיה של התובעת עולה כי יחסי הצדדים לא התגבשו כדי ידועים בציבור. ביהמ”ש התרשם מעדויות אלו כי הנתבע חפץ בתובעת אך לא ויתר על אחרות וראה אתגר בהשגתה.

התובעת התקשתה להתנתק ממקסום כספו של הנתבע, אך בו עצמו לא חפצה וניסתה פה ושם להכריח עצמה לנסות לחיות עמו למרות הקשיים המרובים ביניהם.

ההסכם שנכרת אינו מחייב בנסיבות בהן נכרת

גם בכל הנוגע להסכם, ביהמ”ש מקבל את עמדת הנתבע כי אין מדובר בהסכם מחייב וזאת נוכח התרשמות ביהמ”ש מנסיבות חתימת ההסכם כי גמירות דעת הדרושה אגב מסמך ההסכם ליצור התחייבות סופית, לא הייתה.

מלשון ההסכם, ברור שההסכם מעלה שאלות או צריך להשלמות. הרי מאליו ברור כי הסכם, ולפיו לא יכול צד אחד להפסיק טיפול זוגי בלא הסכמה ולנצח אינו רציני, כשם שברור, שהכנסות כל החברות של הנתבע אינן יכולות להתחלק בין הצדדים, לפחות לא מה שאינו מגיע כדיבידנד נטו לנתבע עצמו (הרי יש בעלי מניות, צורך בהשקעות, הון וכו’). לפיכך, ברורה איפוא האמירה בסוף ההסכם, בדבר צורך בעיבוד על-ידי עו”ד.

אין גם חולק כי לאחר חתימת ההסכם נעזרו הצדדים במשרד עו”ד על מנת לנסח הסכם יחסי ממון, שבסופו של יום לא נחתם. מעדות המטפלים הזוגיים, עולה כי מדובר בהסכם לא מחייב שנערך במסגרת הטיפול הזוגי.

לעמדת ביהמ”ש, המוזרות בעצם הטיפול זוגי, היות ההסכם בעל הסתייגות כצריך השלמה בסופו, ועיבוד על ידי עורכי דין, התנהלות הצדדים לחתור להסכם אחר שלא נולד אחר כך, הצגת ההסכם על-ידי המטפלים כלא מחייב – כל אלה אינם מאפשרים לכפור בטענת הנתבע כי לא ראה בהסכם כמחייב או ראה בו הסכם על תנאי שממילא לא יחייב, עד שהצדדים יגיעו ליחסים של קשירת גורל המתנהלת באופן סביר.

מעבר לכך, מהעדויות עלה כי גם גמירות דעתה של התובעת נחזית כמי שלא ראתה באותו הסכם אצל המטפלים בבחינת מסמך מחייב. ביהמ”ש מוסיף, בין היתר, כי התובעת לא רק שלא סתרה את החזקה העולה מהתניית הקשר (“המסמך יועבר לעיבוד ע”י עורך דין”), אלא שלא מסרה כל גרסה בעניין.

מנגד, כל יתר המשתתפים בישיבה – שני המטפלים הזוגיים והנתבע– הבהירו כי התניה נועדה, להעיד על כך שהצדדים ביקשו לחתום על החוזה המחייב רק לאחר שזה האחרון יוכן ויועבד על ידי עורך דין.

משנקבע לעיל, כי נפגמה גמירות הדעת בהסכם, כדי היותו מעשה בלתי מחייב, אין עוד משמעות לשאלה האם טיבו הוא כחוזה התחייבות ליתן מתנה. יתירה מכך, גם לו היה נקבע (ולא נקבע כך) כי התובעת ראתה בהסכם בבחינת שטר ששובר בצידו, אזי גמירות דעת דורשת שגם הנתבע יראה זאת כך ולא היא.

התוצאה קשה בכל הנוגע לתובעת

בסופו של יום, דחה בית המשפט את התביעה וחייב את התובעת בהוצאות משפט מופקעות ממש שצריכה היא לשלם לנתבע.

כלל הרושם שנוצר מקריאת עובדות המקרה ופסק הדין כי מדובר באישה רודפת בצע שחברה לגבר שבו לא רצתה ו/או שהיה לה מאד קשה עמו, והיא חמדה את כספו, ומסתמן כי החלטת בית המשפט נכונה ותואמת את החוק ואת הצדק.

מאחר ומדובר בגבר מוכשר ומעשירי הארץ, היה מצופה ממנו להחתים את אותה אישה על הסכם יחסי ממון בין בני זוג או הסכם יחסי ממון בין ידועים בציבור ורצוי באמצעות עורך דין מומחה לעריכת הסכמים שכאלה, בטרם החלו לגור יחדיו, והתנהגותו תמוהה עד מאד, שהרי מדובר באדם הבקיא בהוויות העולם והוא היה אמור לצפות קשיים.