בן מרדן- האם זכאי הוא למזונות?

שתיים הן המצוות העוסקות בחובות הילד כלפי הוריו, מצוות כיבוד אב ואם ומצוות היראה. מצוות כיבוד אב ואם באה במניין עשרת הדיברות, שנאמר בהם: “כבד את אביך ואת אמך” (שמות כ, יב); ואילו מצוות היראה באה בפרשת קדושים, וזה לשונה: “איש אמו ואביו תיראו” (ויקרא יט, א). התלמוד מבאר את ההבדל בין שני הציוויים כך: הכיבוד עניינו עשיית מעשה ומתן שירות להורה; ואילו היראה עיקרה הימנעות ממעשה הפוגע בהורים, מביישם או מבזה אותם (צבי ויצמן, “מזונות לילד מרדן”, דעת – גיליון מס’ 297).

בן מרדן הוא מי שאינו נוהג באביו במידת הכבוד המקובלת והראויה להורה. חובה זו מוטלת על כל ילד, ואין הוא יכול לנער חוצנו ממנה (ע”א 66/84 למברג נ’ למברג). בפס”ד למברג, נדונה שאלת חובתו של האב לשאת במזונות בתו, אשר סירבה להיפגש עימו, בניגוד למוסכם בין האם לאב בהסכם הגירושין ביניהם.

סעיף 9 לחוק המזונות נוקט במבחן מחמיר מהלכת “בן מרדן”, לפטור ממזונות, והוא – בשל התנהגות מחפירה, שנהג הבן הזכאי לכאורה למזונות כלפי החייב במזונותיו-אביו. אם כן, טענת בן מרדן לא תוכל לעמוד לאב כטענה לפטור ממזונות ילדיו, אלא אם כן הגיעה התנהגות הבן כדי התנהגות מחפירה. בחינת התנהגות הבן נבחנת עפ”י קנה מידה אובייקטיבי. כפי שנקבע בפסיקה ניתוח המצב העובדתי בתיק זה יביא בענייננו למסקנה כי עסקינן בהתנהגות מחפירה של בן כלפי אביו.

מבחינה משפטית, ניתן לצמצם את חובת המזונות כולה או מקצתה, כאשר המדובר בילד מורד. להתנהגות המרדנית של קטין, באי ציות לזמני שהייה וקשר עם האב, עשויות להיות השלכות לעניין המזונות, עד כדי צמצום החבות במזונות כולה או מקצתה (ע”א 4322/90 אדלשטיין נ’ אדלשטיין).

הפסיקה הבחינה בין ילד קטין שגילו נמוך, לבין בגיר, והחמירה עם הבגיר (מ.א. 698/93 סולי נ’ סולי). ההיגיון בכך נעוץ בעובדה שניתן לצפות מילדים בגילאי העשרה ומעלה כי יבינו את המשמעות של התנהגות מעליבה ומשפילה כלפי האב, והבנה כי להתנהגותם השלכה כלכלית. שונה המצב לגבי ילדים קטנים שאינם מסוגלים להבין את משמעות התנהגותם. לגבי ילדים בגירים יותר יש ציפיה להתנהגות אחרת ולהבנה של הסיטואציה.

פוסקים ודיינים מצאו טעמים אחדים למניעת מזונות מבן מרדן.
הרב עובדיה יוסף אומר שחובת המזונות של האב כלפי בנו נובעת בין השאר מעצם מגוריו אצלו או למצער מכוח הסדרי הראיה שנקבעו לאב עם בנו, ומשעה שהפר הקטין את החובה הבסיסית הזאת, נשמט המקור לחיוב אביו לזונו.

הרב ש’ דיכובסקי סובר שהסיבה לאי חיוב האב לזון את בנו המרדן היא משום שחיובו של האב הוא מדין “תקנת אושא”, שניתנו לה גדרי צדקה. ומכיוון שלא ניתקנה התקנה לטובת בן מרדן, אין חלים בה דיני הצדקה במתכונתם החמורה והאב אינו חייב לפרנס בנו המרדן יותר מגדרי הצדקה הרגילים.

סברה אחרת לגישתם של האוחזים בדעה שחובת המזונות כלפי ילדים בני שש שנים ומעלה היא מכוח דיני צדקה, היא כי אין דיני הצדקה חלים כשנתינת הצדקה היא מעשה לא חינוכי.

ויש גם מי שסובר כי הזכות לפגוע במזונות קטין מרדן נובעת מכוח מצוות חינוך הילדים המוטלת על האב, שבמסגרתה האב רשאי “ליסרו ללמוד תורה אפילו ברצועה ובהחסרת לחמו”. אם כן, נראה שהאב רשאי לחנך את בנו המרדן אף במניעת מזונותיו. ודוק: בפסיקת בית הדין הרבני הודגש שחובת החינוך המוטלת על האב כלפי בנו אינה רק ללמדו תורה אלא אף דרך ארץ. לכן, “למידות טובות שבין אדם לחברו ולישובו של עולם”, רשאי האב לנהוג מנהג כפייה בילדיו לצורך חינוכם, כולל במניעת מזונותיהם.

בסופו של יום, נמצאנו למדים שיש ידיים רבות במשפט העברי לגישה המאפשרת לשלול מזונות מבן מרדן שהוא גדול מגיל שש, כמו שאומר הרב שלמה דיכובסקי במאמרו:

אמנם, כאשר קובע ביה”ד שטובת הילד להימצא אצל אימו, אין הבן נחשב כמורד באבא, אלא כשומע בקול בי”ד, ובכגון זה אין להפסיד לו מזונות – ועיין פד”ר א, 157-158 בדברי הרב א’ גולדשמיט. יחד עם זאת כאשר ביה”ד מצווה על הבן להיפגש עם אביו לצורך חינוכו ועיצוב דמותו – וגם באב לא דתי יש דין חינוך שלא יצא לתרבות רעה… יש מקום… למנוע ממנו מזונות.

יחד עם זאת, ראוי לציין כי הרב דיכובסקי סבור שאם מרידת הילד היא פועל יוצא וברור של “ניכור הורי” והסתת האם את ילדיה נגד האב, הילדים הם בגדר “תינוקות שנישבו”, ואין להפסידם את מזונותיהם.
ההלכה שהשתרשה בדין האזרחי מזה עידן ועידנים היא כי ”

מבחינה משפטית ניתן לצמצם את חובת המזונות כולה או מקצתה, כאשר המדובר בילד מורד.

יחד עם זאת, בית המשפט אינו מביט בעין יפה על אב המבקש להסדיר את יחסיו עם ילדיו בעזרת שוט המזונות ומפקפק ביעילותו וכנותו של הנימוק החינוכי שהזכרנו לעיל במסגרת סקירת המשפט העברי. בפרשת משכיל, קבע בית המשפט:

אין למדוד התנהגותו של ילד בגיל זה – בקנה מידה של אדם מבוגר. בעיני דבר חמור הוא מבחינה חינוכית להשתמש בעניין המזונות כדי להשפיע על הילד שישמע לצו בית הדין. ספק רב אם זו הדרך לקרב את לב הילד אל אביו, אדרבא, יש לחשוש שדרך זו עוד תעמיק את הקרע ביניהם.

ובפרשת קטן, הבהיר בית המשפט כי הילד אינו יכול להשתחרר מחובתו לנהוג באביו במידת הכבוד המקובלת ובכללה חובתו לקיים קשר עם הוריו. יחד עם זאת, הדגיש בית המשפט שיש לנהוג ב”זהירות ובריסון” קודם להסקת מסקנה כי דחיית הקשר על ידי הבן מצדיקה את הפחתת מזונותיו. בית המשפט מגדיר את קיצוץ המזונות כסנקציה חמורה וכאמצעי קיצוני שאין לאחוז בו אלא במקרים של מרדנות בעלת ביטויים בולטים גסים ועולבים.

בית המשפט מעמיק אפוא בבחינת הגורמים בניתוק הקשר, וכל זמן שאינו מגיע למסקנה שמדובר באשם המוטל בעיקרו על שכמו של הילד הסרבן אינו מטיל את סנקציית ביטול המזונות. וכך מציין בית המשפט בפרשת אזולאי:

אין לשכוח שהמרירות ויחסי הניכור נובעים בראש ובראשונה מן הטורא שגבהה בין ההורים… הילד לא הרס את בית ההורים אלא הם שעשו זאת, ואל להם לכן להתפלא אם הנזק הוא בעל השלכות על גישתו של הקטין שגדל באווירה בלתי נורמלית.

לפיכך, מצאנו שסירב בית המשפט לנקוט בסעד של פגיעה במזונות, כיוון שראה שעדיין יש סיכוי, אפילו קלוש, לחידוש הקשר בין האב לילדיו:

בתמ”ש 15303/04 (כב’ הש’ נילי מימון), נקבע כי בנסיבות לפיהן מזה שנים מסרבים הקטינים להיפגש עם אביהם, בעידודה של אמם, ולנוכח העובדה כי האם והקטינים מסרבים לפנות לטיפול, אין מנוס אלא לשקול ביטול או הפחתת דמי המזונות נוכח התנהגותם המתנכרת של הקטינים כלפי אביהם, הנתמכת בהתנהגותה אמם אשר על שולחנה הם סמוכים. בנסיבות אלו, בהם הבת הגדולה (בת ה-17) עצמאית להחליט בדבר התנהלותה, מסרבת בעקשנות לכל טיפול בעניין, הרי שנוכח גילה, כאשר החיוב למזונותיה הוא “מדין צדקה”, מכוח החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), התשי”ט-1959 ונוכח התנהגותה הסרבנית לקיום קשר כלשהו עם אביה – יש לבטל חיוב התובע במזונותיה.   אין ספק כי זוהי החלטה מרחיקת לכת ויש להחילה גם בענייננו באשר לקטין שהינו כבן 15 שנה והוא מפותח ודעתן ואף פועל בשליחות האם.

בעניין אזולאי (ע”א 1741/93), הגישה קטינה ערעור על פסק דינו של ביהמ”ש המחוזי, אשר הפחית את מזונותיה, בשל מרדנותה כלפי אביה, שבאה לידי ביטוי בסירובה להיפגש עימו ובכך שגילתה כלפיו יחס עוין. ביהמ”ש העליון, קבע כי מרדנות עשויה להשפיע על שיעור דמי מזונות בהם חייב ההורה הלא משמורן, בתנאי שמי שהקטין נמצא במשמורתו, מסוגל להחזיק בו ולפרנסו. אם מי שמשמורתו של קטין בידיו, אינו מסוגל לפרנסו, על ההורה החייב במזונות להשלים את מחסורו מדין צדקה, אף אם אין זה עד לאותה רמה שההורה המחזיק בו רוצה לקבוע.  במקרה דנן בו אנו עוסקים – ודאי, וללא כל ספק – אמו של הקטין מסוגלת לפרנסו ושלילת הזכות למזונות לא תפגע באף צרך מצרכי הילד.

אמנם מגמת הפסיקה בביהמ”ש העליון היא בצמצום תוצאות הלכת בן מרדן, כך שאב עשוי להיות פטור ממזונות רק במקרים בולטים של מרדנות בעלת מאפיינים משמעותיים. האינטרס העיקרי של הלכת “בן מרדן” הוא באכיפת זכות המגע (הזכות לקיומם של זמני שהייה) בין ההורה שאיננו משמורן לילדו.

כאשר החיוב במזונות נעשה ע”פ הדין העברי, הכירה הפסיקה באפשרות להפחית או לבטל חיוב של מזונות ילדים מקום שמוכחת ‘מרדנות’ מצדו של הילד כלפי ההורה החב במזונותיו. על גישת המשפט העברי בכל הנוגע למזונות הבן המרדן ר’ פסק דינו המקיף והמפורט של השופט אסף זגורי בתלה”מ (נצרת) 44950-12-18 ד.פ נ’ מ.ב.ל.

שאלת המרדנות והפחתת המזונות בעקבותיה היא שאלה עתיקת יומין ואינה חדשה ונדונה בעבר בע”א 425/68 משכיל לאיתן נ’ משכיל לאיתן, שניתן לפני למעלה מחמישים שנה נפסק כי השימוש בסנקציה של ביטול מזונות כדי להשפיע על ילד שיפגוש את הורהו, לא בהכרח תביא לתוצאה הנכונה יחד עם זאת נפסק באותו מקרה כי לפי הדין העברי, קטין שמסרב להיות בקשר עם  האב הרי שפטור הוא מתשלום מזונו במקרה זה האם היא זו שתפרנס את הילד, ואין לה זכות לחזור בתביעה להשבת הוצאותיו כנגד האב.

כבוד השופטת ע’ מילר שקללה בפסיקתה את הקווים המנחים לעניין פגיעה במזונות בן מרדן, וקבעה שילד בוגר העומד על דעתו מסרב להיפגש עם אביו, יש להפחית במזונותיו, אבל רק עד לרמה של צרכים חיוניים ולא פחות. וזה לשונה:

לא בקלות מחליט בית המשפט לקבוע כי מזונות יבוטלו בגלל העדר קשר. הנטייה הטבעית היא לחשוב שילדים אינם אחראים להתנהגות הוריהם במהלך גירושין ולא לתוצאות הנגרמות כתוצאה מההליך הזה ובוודאי לא אמורים לשלם את המחיר על ידי צמצום רווחתם הכלכלית. מאידך, אב איננו “כספומט וכאשר ילדים בגילאים 15-14 מסרבים לכל קשר עם האב ולכל טיפול שמטרתו ליצור קשר ופועלים כלפי האב בעלבון והשפלה, אינם יכולים לצפות ממנו לרווחה כלכלית.

מהטעמים שציינתי ובשל גילם של הילדים וחוסר יכולתם לספק לעצמם את צרכיהם, אין מקום לקבוע כי הילדים נכנסים להגדרת “בן מרדן” ואינם זכאים כלל למזונות וחשוב לציין כי האב גם לא בקש זאת. האב חייב במזונותיהם אולם כדי סיפוק צרכים הכרחיים בלבד ולא עבור הוצאות שהן בבחינת מותרות או רמת חיים.

סיכומו של דבר: הן דעת הרוב בפסיקת בית הדין הרבני והן פסיקתו של בית המשפט מאפשרות פגיעה במזונותיו של בן מרדן מטעמים אחדים, אלא שסנקציה זו תינקט רק במקרים חריגים ובולטים של התנכרות חמורה של ילד כלפי אביו.

לפני שלילת המזונות גם בית משפט וגם בית הדין יעשו ניסיון לחידוש הקשר בין האב לילדיו, ורק בלית ברירה ואם האשם בילד ולא בהורה המנוכר – רק אז יפחיתו מזונות.

 

עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין, דיני משפחה, ירושה וגישור משפחתי

כתובת המשרד: תובל 40, מגדל ספיר, רמת גן 

יצירת קשר: 03-6969916

רוצים להתייעץ?

השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם!

צריכים עורך דין לענייני משפחה/גירושין?

לתיאום פגישת ייעוץ ללא התחייבות

מלאו את הפרטים שלכם | נחזור אליכם בהקדם

עוד בנושא

החלטה חריגה של בית המשפט המחוזי הביאה לפסילת חוות דעתו של מומחה בתחום הנפשי והחלפתו במומחה חילופי, נוכח עבודה רשלנית משהו. בהחלטה הנוגעת לפסילת מומחה התנהל מאבק עז בין ההורים אודות קטין פעוט, כאשר האם עתרה להגבלת המפגשים ועתרה להערכה פסיכיאטרית, ואילו האב טען שאין לכך כל הצדקה עניינית, וכי העבר שאליו מתייחסת האם, שייך […]

שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות השתהות בהגשת תביעה אינה, כשלעצמה, שיהוי כמובנה המשפטי.   שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית-המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע.  במקרים בהם שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי  יביע על כך בית המשפט ביקורת. ישנם מקרים […]

ברוב המקרים הבעל הוא זה שהינו המפרנס העיקרי וזה שמביא את מירב האמצעים לכלכלת המשפחה, ועדיין הדברים נכונים בשנת 2023 במאה הנוכחית. אמנם אין ספק שיש נשים יזמיות ומרשימות ביכולות שלהן אך אחוזן הוא נמוך, וכאמור הגבר הוא זה שאחראי על אספקת אמצעי הקיום למשפחה, ובין היתר ישנם גברים המנהלים חברות, בין גדולות ובין קטנות. […]

דילוג לתוכן