בניגוד לדעה שיש אודות בתי הדין הרבניים, ובניגוד לתפיסה לפיה בתי הדין מפלים נשים, להלן נציין דוגמא למקרה בו בית הדין לא אפשר לבעל להשתמש בבית הדין כקרדום לחפור בו, ומנע ממנו להכפיש את אשתו, אשר הסכימה להתגרש.
בתיק 1327814/1 הגיש הבעל תביעת גירושין כנגד האישה וזו הסכימה מיידית להתגרש, וזאת ללא כל צורך בניהול הליך משפטי כלשהו. משכך הורה בית הדין הרבני האזורי על גירושין בהסכמה, אך המערער הגיש ערעור לפתחו של בית הדין הרבני הגדול בטענה שיש לחייב את האישה בגט על סמך הטענות שהעלה כנגדה.
לאחר העיון בדברי הצדדים ובתיק בית דין קמא נדחה הערעור. המערער תבע גירושין, ואילו האישה-המשיבה הסכימה לכך והיא מוכנה להתגרש ממנו בכל שלב ובכל עת, והסיבה לאי־סידורו של הגט בפועל היא כי הצדדים מתגוררים יחדיו.
המערער ערער על כך שבית הדין קבע גירושין בהסכמה ולא קבע גירושין בכפיה ולא נתן פסק דין לגירושין גם מלין כלפי קביעותיו של בית דין קמא, בית הדין האזורי, בנוגע לעילות הגירושין הנטענות וכן על קביעתו של בית הדין כי לא היה צידוק לקיים דיון בעניינן נוכח הסכמת המשיבה לגירושין.
מסתמן כי ערעור זה הינו קנטרני ונקמני ולא היה מקום כלל להגישו. מרגע שהאישה הסכימה להתגרש מתייתר המשך ההליך ואין צורך בקביעות עובדתיות אודת התנהגותה. נראה כי האיש סבור שבית הדין הוא כלי להשתמש בו, ולא ערכאה שיפוטית.
ככלל כל אימת שאדם מגיש תביעה – ולא רק בדיני משפחה – והצד השני, הנתבע, מסכים לקבלה, הרי שאין הצדקה או טעם לנהל את ההליך. כך הם פני הדברים גם בהיבט של תביעת גירושין, שהרי אם הצד השני, הנתבע, מסכים או מסכימה לגט – על מה ולמה צריך לנהל הליך הוכחות?
ואלו הנימוקים לדחיית הערעור על הסף:
הדיון בערכאה שיפוטית אינו מיועד לדיון אקדמי או תיאורטי.
אם התייתר הצורך בניהול תביעה אין צורך לקיים דיון כלשהו.
אולם המשפט לא נועד לאפשר לבעל דין – אף אם נניח כי צודק הוא בטענותיו – לשטוח טענות ולהוכיח הוכחות נעדרות נפקות משפטית, אך משום שחפץ הוא להוכיח אשתו על העוולות שאותן הוא מייחס לה על מנת לבייש ולהכלים אותה, להשפיל אותה ולהעמיד אותה במצב לא נוח בלשון המעטה.
הליך שיפוטי נועד לבירור טענות וראיות כדי לגזור מהן מסקנות ולא כדי ‘למרוח בזפת ובנוצות’ את הצד השני כדברי בית הדין, ודברים אלו אכן יפים. עוד מכנה בית הדין ובצדק את התנהגותו של המערער-הבעל כ”התבוססות במי אפסיים”.
בית הדין מפנה בהחלטתו להחלטה קודמת בתיק 1185575/1 […] הטענות בדבר בגידתה של המערערת בו, שאף אם נניח שנכונות הן – ואיננו קובעים כך […] אינן רלוונטיות לנידון […] דומה שכל עצמה של טענה זו, בהקשר הנוכחי, לא באה אלא כדי להבאיש את ריחה של המערערת ולבזותה […] מתוך התבוססותו של המשיב שוב ושוב במי אפסיים אלה עולה הרושם כי אכן הוא מצידו חש וסבר כי התנהגותה הקלוקלת של המערערת מצדיקה ‘להעניש’ אותה […] חובתנו אפוא לומר לו: לא זו הדרך ולא זו העיר, המערערת – אם חטאה – תיתן את הדין לפני אדון כול, או תשוב בתשובה ככל פרטיה ודקדוקיה. כך על מעשה זה וכך על כל מעשה, כך היא וכל כל אדם, ובכלל זה כמובן גם המשיב בנוגע למעשיו שלו:
דיון חסר תוחלת
קיום של דיון חסר תוחלת משפטית והלכתית שכזה עשוי להיות כרוך באיסור תורה של “לשון הרע” – אף אם הטענות אמת הן. לא כל שכן אם שקריות הן שאזי יהיו בגדר “הוצאת שם רע” החמורה יותר.
ההיתר – במישור של דיני לשון הרע – לטעון, להוכיח ולהעיד, נובע מהחובה המוטלת על בעלי הדין להביא את תביעותיהם לפני בית דין, על הדיינים לדון דין אמת ועל העדים – להעיד,
אך כשאין נפקות משפטית אין לאפשר זאת.
צדק בית הדין הרבני האזורי כאשר לא הסכים לקיים דיון בהתחשב בכך שהאישה הסכימה להתגרש ואף ויתרה על כתובה ותוספת כתובה
לכן צדק בית הדין קמא בקביעתו העקרונית כי בהעדר נפקות – נוכח הסכמת המשיבה לגירושין וויתורה או נכונותה לוותר על כתובתה – אין צידוק לקיים דיון הוכחות בעניינן של עילת הגירושין הנטענות.
בית הדין אף מפנה לפסקי דין נוספים מהם עולה העקרון שאין להוציא שם רע ולעבור על איסור לשון הרע כשאין כל מטרה אשר יש להשיג בעצם הצגת הראיות הללו. להלן פסקי הדין:
970523/20 (פורסמה)
1276417/2 (פורסם),
1078146/10 (פורסמה).
פסק דין לגירושין כולל בתוכו שני רבדים: רובד עקרוני ורובד מעשי.
ברובד העקרוני קיבל בית הדין את תביעתו של המערער, אף שלא עשה כן מחמת עילות הגירושין שלהן טען וביקש להביא ראיות אבל הדבר התייתר נוכח הסכמת המשיבה.
הרובד המעשי של פסק דין לגירושין תלוי לא רק בקבלתה העקרונית של תביעה אלא בקיומה של אפשרות הלכתית לסדר גט, ובעניין זה ביאר בית הדין קמא בהחלטה האמורה את הידוע לכל בר בי רב כי אין אפשרות לסדר גט בין צדדים הממשיכים להתגורר תחת קורת גג אחת.
ברור כי משתוגש לבית הדין הודעה לפיה אין הצדדים מתגוררים יחד, ייקבע מועד לסידור גט בטווח זמן קרוב ואז יינתן גם פסק דין לגירושין.
המקרה שלעיל הוא שימוש לרעה בזכות הגישה לערכאות ולא ברור מהן הנסיבות בהן הוגש ערעור זה שהינו מיותר לחלוטין, אינו משרת את המטרה של הבעל, ואין בו מאומה.
עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין, דיני משפחה, ירושה וגישור משפחתי
כתובת המשרד: תובל 40, רמת גן
יצירת קשר: 03-6969916
