נאמן שמונה לנכסי חייבת הגיש תביעה לפסק דין הצהרתי
בתאריך 24/6/13 הגישה החייבת בקשה למתן צו לכינוס נכסיה ולהכרזתה כפושטת רגל ואכן בקשתה נענתה, ובתאריך 19/1/14 ניתן צו כינוס לנכסי החייבת, ובתאריך 7/1/16 הוכרזה החייבת כפושטת רגל.
מחקירתה של החייבת אצל המנהל המיוחד, התברר כי החייבת והמשיב היו בעלי זכויות משותפות בנכס, שהרישום לגביו מתנהל ברשות מקרקעי ישראל אשר נרכש על שמם בשנת 2005.
שנים לאחר מכן, נערך בין החייבת ובין בעלה הסכם גירושין ופירוק שיתוף, ובהסכם הגירושין העבירה החייבת אל בעלה את זכויותיה בנכס ללא תמורה, כאשר הצדדים מסכימים להמשיך להתגורר תחת קורת גג אחת בנכס, ובתקופה זו לא יידרש מי מהצדדים לשלם מזונות איש לרעהו. הסכם הגירושין אושר בבית המשפט לענייני משפחה בקריות.
בית המשפט קובע כי על פני הדברים מוזר הוא כי צדדים המתגרשים ממשיכים להתגורר תחת קורת גג אחת, מה גם שמבחינה הלכתית הדבר אסור, שכן זוג שהתגרש אמור להימנע ממצב של חשש מייחוד (חשש מקיום יחסי אישות שעשויים לבטל את הגט). הסכמה זו אם כן, כבר מעוררת חשד כבר מקריאת תחילת פסק הדין.
טענות הנאמן בדבר הענקה אסורה הנופלת למסגרת של שנתיים ימים
הנאמן טען כי ויתור זה של החייבת על חלקה בדירת המגורים ללא תמורה במסגרת הסכם הגירושין, הוא בגדר הענקה אסורה לפי סעיף 96(א) לפקודת פשיטת הרגל תש”ם – 1980 הקובע כדלקמן: העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן”
לטענת הנאמן חל סעיף זה והוא מפנה לסעיף 84(א) לפקודה הקובע: “יראו פשיטת רגל של חייב, בין על פי בקשתו ובין על פי בקשת נושה או נושים, כחלה למפרע בזמן שבו נעשה מעשה פשיטת הרגל שבגללו ניתן צו הכינוס נגד החייב וכמתחילה בזמן ההוא.
הנאמן טוען, כי היות שהמועד בו נחתם הסכם הגירושין במסגרתו ויתרה החייבת, ללא תמורה, על חלקה בדירה לטובת המשיב, היה ביום 28/11/11 הוא מה שקרוי יום ההענקה, תאריך זה נופל בתוך תקופת השנתיים שממועד תחילת הליכי פשיטת הרגל, ומכאן ניתן לקבוע כי בכל מקרה אנו מצויים בגדרה של החלופה האמורה בסעיף 96(א) לפקודה.
שאלת כושר פירעונה של החייבת ליום ההענקה
מוסיף וטוען הנאמן, כי היות שמדובר בביטול הענקה בתוך שנתיים ממעשה פשיטת הרגל ועל פי סעיף 96(א) לפקודה, ממילא אין צורך להתייחס לשאלת כושר פירעונה של החייבת עובר ליום ההענקה, דבר שיכול היה למנוע את ביטולה של ההענקה, כאמור בסייפא של סעיף 96(ב) לפקודה.
עוד מציין הנאמן כי החייבת לא טענה בתצהירה שהוגש בתמיכה לבקשה לביטול הענקה, כי במועד עריכת הסכם הגירושין, היא הייתה בעלת יכולת פירעון כל חובותיה לנושיה, גם מבלי לקחת בחשבון את שווי זכויותיה בנכס.
עוד הוסיף הנאמן וטען בנקודה זו, כי על פי סייפת סעיף 96 לפקודה, יימנע ביטול הענקה אם יוכיח מקבל ההענקה, כי בעת ההענקה היה המעניק בעל כשר פירעון של כל חובותיו, בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה (ע”א 5709/99 לוין נ’ שילר).
נטל השכנוע להוכחת כושר פירעונה של החייבת במועד הענקה, היה מוטל על המשיב, בעלה לשעבר, ככל שהיה ברצונו למנוע את ביטול ההענקה שנעשתה לטובתו. ברם, המשיב – הבעל לא רק שלא הביא כל ראיה פוזיטיבית להוכחת כושר פירעונה של החייבת, נכון למועד עריכת הסכם הגירושין, אלא שהוא בחר כלל לא להגיש תצהיר מטעמו, והדבר משמש לחובתו.
מוסיף וטוען הנאמן, כי מחצית הזכויות בנכס היו שייכות לחייבת, וכי בדו”ח חובות ונכסים שהגישה החייבת במסגרת בקשה למתן צו הכינוס, ציינה החייבת כי העבירה 50% מהזכויות בדירה למשיב בהתאם להסכם הגירושין.
מדגיש הנאמן, כי ויתורה של החייבת על חלקה בנכס לטובת המשיב מהווה הענקה במובן סעיף 96 לפקודה. לכן הוגשה הבקשה הנדונה, שמטרתה להביא לביטול גריעת נכס ממצבת הנכסים של פושט הרגל, אשר ארעה עקב הענקת נכס בלא תמורה, בעת שהחייב היה חדל פירעון, ובטרם נעשה פושט רגל (ע”א 3853/98 סדן נ’ רוזנטל פד”י נ”ז(4) 699; ע”א 5709/99)
בנדון מציין הנאמן, כי אפילו נערך הסכם הגירושין בין החייבת ובין המשיב בתום לב ולא לצורך הברחת נכסים במסגרת הסכם גירושין, הלכה היא כי בגדרו של סעיף 96 לפקודה, אין צורך להוכיח קיומה של כוונת תרמית מצד המעניק במובן של העדפת נושה, כוונה להבריח נכסים, או פגיעה אחרת בעיקרון המוסרי, וההענקה עשויה להתבטל גם אם לא הייתה מלווה בכוונה בלתי הוגנת מצד המעניק.
במקרה דנן הן החייבת והן המשיב (הבעל) ראו בנכס כנכס משותף, ולכן יש לברר אם במסגרת הסכם הגירושין ופירוק השיתוף נערכה ביניהם התחשבנות, שתלמד כי תמורת ויתור על מחצית הזכויות בנכס, קיבלה החייבת מהמשיב כספים ו/או רכוש דומה., אך מעיון בכל סעיפי הסכם הגירושין, נראה כי המשיב, כלומר הבעל, לא נתן תמורה כלשהי לחייבת כנגד ויתורה על זכויותיה בנכס לטובתו.
הנאמן היה ער לטענתה של החייבת בתגובה לבקשה לביטול ההענקה, ל”איזון” שנערך כביכול בינה לבין המשיב במסגרת הסכם הגירושין, אך סבר כי מדובר בטענה שלא הוכחה, ונטענת “מן הפה אל החוץ”, שאין בה אמת.
לטענת הנאמן הוכחו כל שלושת היסודות שקיומם מהווה תנאי לתחולת סעיף 96 לפקודה. היינו מדובר ב”נכס”, שהיה שייך ל”חייבת”, והיא “העניקה” אותו למשיב ללא קבלת תמורה כלשהי.
טענות החייבת
אין עילה להתערב בהסכם הגירושין שקיבל תוקף של פסק דין וכי היא ויתרה על זכויותיה בנכס, כיוון שדירת המגורים נבנתה על מקרקעין שהמשיב קיבל מהקיבוץ מכוח זכויותיו כ”בן ממשיך”, במימונו ובמימון חלקי של מי מבני משפחתו, בעיקר אמו של המשיב, והלוואת משכנתא שלמיטב ידיעתה עדיין קיימת.
המשיב אינו קשור להסתבכותה הכלכלית, ואין לו חלק בחובותיה.
רכישת הקרקע ובניית הבית, המימון וגיוס ההון העצמי, נעשו על ידי המשיב ובני משפחתו, ועל-ידי נטילת משכנתא.
בהסכם הגירושין נטל המשיב את תשלום המשכנתא על כתפיו.
הסכם הגירושין שיקף את חלוקת הנכסים באיזון בין בני הזוג, החייבת והמשיב, בהתאם לסעיף 5 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג – 1973, במסגרתו הם יכולים להסכים על אודות נכסים שלא יאוזנו ביניהם בזמן הגירושין.
הסכם הגירושין נערך בתום לב, קיבל תוקף של פסק דין, ואין מקום להתערב בו, אחרת יפגע עיקרון סופיות הדיון.
גם אין עסקינן בחוזה למראית עין, במובנו של סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל”ג – 1973, אלא עסקינן בחוזה אמיתי.
מסקנות בית המשפט לעניין העברת מחצית הדירה לבעל אגב גירושין
ס’ 96 לפקודה מבדיל בין הענקה שבוצעה שנתיים קודם לפשר לבין הענקה שבוצעה עד שנתיים לפני הפש”ר. הפקודה מבחינה בין הענקות שבוצעו עד שנתיים לפני פשיטת רגלו של החייב, שדינן בטלות, בלא קשר לשאלת כושר פרעונו של החייב באותה עת, לבין הענקות שבוצעו בתקופה שבין שנתיים עד עשר שנים קודם לפש”ר, שאז בטלותן מותנית בשאלת כושר פרעונו של החייב במועד ביצוע ההענקה.
משמע, הרבה יותר קל לבטל הענקה אם היא במסגרת השנתיים שקדמו לפש”ר.
על מי חל נטל ההוכחה
הנטל להוכיח את כושר הפרעון במועד ביצוע ההענקה מוטל על מי שקיבל את אותה הענקה, קרי, על המשיב-הבעל, ולא על הנאמן בפשיטת הרגל: נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על מקבל ההענקה, אשר מבקש כי הנכס יישאר בידיו (ע”א 255/69 פיק נ’ הנאמן לנכסי שמואל פיק, פ”ד כג(2) 803 ע”א 5709/99 ע”א 3496/12 עו”ד עמית סייג נ’ עו”ד איתן ארז נאמן בפש”ר.
הרציונל העומד בבסיס הוראת ס’ 96 לפקודה הוא הגנה על נושי החייב מפני פגיעה במסת הנכסים של החייב:
הרציונל העומד בבסיס הסעיף הוא הגנה על נושי החייב באמצעות ביטול הענקות וולונטריות שנעשו על-ידו עובר להליך פשיטת הרגל, בין אם אלו נעשו ללא תמורה ובין אם בתמורה מופחתת, שכן תוצאתן של הענקות מעין אלו תהא הקטנת נכסי החייב ופגיעה בכושר הפירעון שלו כלפי נושיו ..ע”א 8147/13 גרנות ונצ’ורס בע”מ נ’ ארנון גיצלטר.
זוהי נטייה של אנשים שהסתבכו כלכלית לנסות ולהבריח נכסים לקרובי משפחה כדי להתחמק מתשלום לנושים והדברים ברורים ידועים ואף מובנים ומתפקידו של בית משפט למנוע זאת.
כך גם נקבע כי תכליתו של סעיף 96 לפקודה היא למנוע ביצוע פעולות שיפחיתו בלא תמורה או בלא תמורה הולמת את מסת הנכסים של החייב. זאת, מתוך רצון להגן על כלל הנושים, ע”א 2887/13 שמעון נאור נ’ חברת אל-יה נר השקעות בע”מ.
מאיזו מועד נחשב אדם לפושט רגל לצורך ביטול הענקות?
תשובה לכך מצוייה בס’ 84(א) לפקודה, הקובע כי: יראו פשיטת רגל של חייב, בין על פי בקשתו ובין על פי בקשת נושה או נושים, כחלה למפרע בזמן שבו נעשה מעשה פשיטת הרגל שבגללו ניתן צו הכינוס נגד החייב וכמתחילה בזמן ההוא. בענייננו חל סעיף 96(א) לפקודה, שכן מעשה פשיטת הרגל ארע תוך שנתיים מיום הענקה, כפי שציין ופירט הנאמן בבקשתו ובסיכומיו, ומשזה מצב הדברים, ממילא שאלת כושר פירעונה של החייבת במועד ביצוע הענקה אינו רלוונטי לשאלת ביטול הענקה לפי סעיף 96(א) לפקודה.
צודק הנאמן שבכל מקרה, נטל השכנוע להוכחת כושר פירעונה של החייבת במועד ההענקה מוטל על המשיב, והוא לא עמד בו, שכן אפילו תצהיר לא הגיש במסגרת הבקשה לביטול הענקה.
כמו כן צודק הנאמן בטענתו, לנוכח טענות החייבת, כי אפילו הסכם הגירושין נעשה בתום לב אין בכך למנוע ביטול הענקה שהתבצעה במסגרתו בהתמלא התנאים לכך כיוון שאין צורך להוכיח כוונת תרמית מצד המעניק במובן של העדפת נושה, כוונה להבריח נכסים או פגיעה אחרת בעיקרון המוסרי, וההענקה עשויה להתבטל גם אם לא הייתה מלווה בכוונה בלתי הוגנת מצד המעניק.
התיזה האפשרית שעומדת לחייבת ולמשיב מצויה בסייפת סעיף 96 לפקודה, והכוונה לכך כי הענקה נעשתה “בשל נישואין ולפניהם” – סעיף 96(ג)(1) לפקודה אך הגנה זו אינה רלוונטית במקרה דנן, שכן לא מדובר בנכס שהגיע למעניק בעקבות נישואיו, אלא בנכס שנרכש על ידי בני הזוג יחדיו, לאחר נישואיהם, כאשר החייבת עצמה הודתה בחקירתה כי עד לעריכת הסכם הגירושין היה מדובר בנכס משותף. לפיכך אין כל קשר בין הנישואין של בני הזוג ובין הנכס.
אומנם החייבת טענה בתצהירה ובסיכומיה כי המקרקעין ניתנו על ידי הקיבוץ, ובניית הבית נעשתה בעיקר על ידי כספים של מי מבני משפחתו של החייב, אולם טענותיה אלה לא הוכחו. הוכח כי המקרקעין נרכשו מהקיבוץ בסכום של 378,742 ₪ על ידי שני בני הזוג, ולא ניתנו על ידי הקיבוץ ללא תמורה למשיב.
אפילו לא הוכח ע”י החייבת ו/או המשיב כי המקרקעין נמכרו להם ע”י הקיבוץ בהנחה ניכרת ממחיר השוק, מכוח היותו של המשיב “בן ממשיך” של חבר קיבוץ.
בכל מקרה לא הובא על-ידי החייבת ו/או המשיב מי מטעם הקיבוץ להעיד על נסיבות מכירת המקרקעין לחייבת ולמשיב ו/או על אודות סכום המכירה (שאולי היה נמוך ממחיר השוק), והדבר משמש לחובת גרסת החייבת והמשיב בבקשה הנדונה, מכח הכלל שבפסיקה על אודות הימנעות מהבאת עדים רלוונטיים .
הוכח כי דירת המגורים נבנתה בתקופת נישואי הצדדים. טענת החייבת כי מי מבני משפחתו של המשיב מימן את רכישת המקרקעין ו/או את בניית הבית, במיוחד אמו של המשיב, לא הוכחה שכן לא הובאו כל מסמכים תומכים בטענה זו. אף לא הובאו לעדות מי מבני משפחתו של המשיב, שלא לדבר על כך שהמשיב עצמו בחר שלא הגיש תצהיר עדות ראשית בבקשה הנדונה.
צד שנמנע מלהעיד עד רלוונטי הדבר פועל לרעתו
מצב דברים זה משמש לחובת גרסת החייבת והמשיב בבקשה הנדונה, מכח הכלל שבפסיקה הקובע לאמור, כי צד שנמנע מלהביא עד רלבנטי בהעדר הסבר אמין וסביר, מעורר מדרך הטבע את החשד שיש דברים בגו, וכי נמנע מהבאתו לעדות כי הוא חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה נגדית. לשון אחרת, מחדל זה פועל לחובתו, ויש בו בכדי לתמוך בגרסת הצד היריב. על כן, ביהמ”ש רשאי להסיק מאי הזמנת עד רלבנטי כאמור, מסקנות מחמירות וקיצוניות נגד מי שנמנע מהבאת העד.
גם טענת החייבת כי עסקינן בהסכם גירושין שאושר על ידי בית המשפט ולכן אין מקום להתערב בו, היות שהדבר פוגע בסופיות הדיון, אין בה כדי למנוע בחינת הענקה אסורה על פי סעיף 96 לפקודה, וביטולה במידה ויש לכך מקום.
ההלכה בנושא ביטול הענקה שנעשתה במסגרת הסכם גירושין ו/או הסכם ממון סוכמה היטב בפש”ר (ת”א) 1500-12-14 שם נקבע על ידי בית המשפט כי דומה שהתפתח תת ענף בסוגיה זו וקיימים מבחנים נוספים אותם יש לבחון, עת נטען כי ההענקה בוצעה לכאורה במסגרת הסכם גירושין ו/או הסכם ממון ו/או הסכם הפרדת רכוש.
עוד נאמר על ידי בית המשפט כי כאשר נדרשת הכרעה בעניין נפקות הסכמות אליהן הגיעו בני זוג במסגרת הסכם גירושין או הסכם ממון, ראוי לעשות זאת במשנה זהירות ובכפוף לנסיבות המקרה וסבירות העניין.
הסכם גירושין עשוי להוות ביטוי לרצונם הכנה של בני הזוג לסיים את שיתוף הנכסים ביניהם ולעבור למשטר של הפרדה רכושית. רצון זה ראוי כי בית המשפט יכבד. בעניין זה קבע בית המשפט העליון בע”א 4374/98 עצמון נ’ רפ כי: הכרה בריבונותם של בני הזוג להתנות תנאים בעניין ההסדר הרכושי ביניהם עולה בקנה אחד עם הגישה הרואה בנישואין קשר חופשי בין שני יחידים, המותיר בידם את הברירה לשמור על זהותם הנפרדת […] תפיסה זו משמיעה לנו כי גם בני זוג, במסגרת האוטונומיה של כל אחד מהם, ובכלל זה בכל הנוגע להסדרת יחסיהם הרכושיים, יש לקיים את עקרון חופש החוזים ולאפשר להם, עקרונית, לקבוע את חלוקת הרכוש ביניהם בכפוף למגבלות שנועדו להגן במקרה הצורך על מי מביניהם שנזקק להגנה תוך התחשבות באינטרס המשפחה ויחידיה.
בבש”א 12735/07 נאמר כי בית המשפט ינקוט משנה זהירות בבואו להתערב בהסכם גירושין תקף וזאת בשים לב לאופי הייחודי של הסכם הגירושין אשר נועד להביא את נישואי בני הזוג לכדי סיום תוך יצירת מאגר של יתרונות וחסרונות לשני הצדדים. זהירות יתרה תינקט במיוחד כאשר התרשם בית המשפט כי הצדדים פעלו בתום לב וכי לא היה ניסיון להבריח נכסים באמצעות ההסכם. אולם ככל שיתרשם בית המשפט כי במסגרת ההסכם לא נעשתה חלוקה מאוזנת וסבירה של הנכסים, לא יהיה מנוס מהתערבות בהסכמות הצדדים, על ידי ביטולן.
בחינת ההענקה וביטולה נעשים על-פי הוראות הפקודה, ובכללן הוראות סעיף 96, ואין באישור הסכם גירושין ו/או הסכם ממון ע”י בית משפט לענייני משפחה או בית דין רבני בכדי למנוע זאת. ככל שבית המשפט של פש”ר יתרשם, כי במסגרת ההסכם לא נעשתה חלוקה מאוזנת וסבירה של הנכסים, לא יהיה מנוס מהתערבות בהסכמות הצדדים, על-ידי ביטול במסירת סעיף 96 לפקודה.
סעיף 96(ג)(2) לפקודה מעניק הגנה למקבל הענקה אם רכש בתום לב ובתמורה בת ערך.
בהתאם לפסיקה עסקינן בשני תנאים מצטברים: “תום לב” ו-“תמורה בת ערך” [בש”א (ת”א) 11918/07 גדיאל בלושטיין . ניתן במקרה זה להניח לצרכי הבקשה דנן, כי הסכם הגירושין נחתם בתום לב (זאת לנוכח הטעם לגירושין שציינו הצדדים, שמפאת צנעת הפרט לא מפרטו בית המשפט).
עם זאת לא הוכחה תמורה בת ערך בגין ויתור החייבת על חלקה בנכס (מחצית). בית המשפט קובע כי צודק הנאמן בטענתו, כי עיון בהסכם הגירושין, אינו מלמד על תמורה כלשהי שקיבלה החייבת תמורת ויתור על חלקה בנכס כה יקר, מעל 1,400,000 ₪, כקביעת השמאי.
לכן ניתן לומר, כי הגם שהסכם הגירושין משקף לכאורה איזון משאבים בין בני זוג בהתאם לסעיף 5 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג – 1973, יש לומר כי איזון זה אינו סביר והוגן, ויש בו בכדי לגרוע נכס מנכסי החייבת ללא קבלת תמורה. לכן ניתן לבטלו במסגרת סעיף 96 לפקודה.
למען הסר ספק ייאמר, כי העובדה שבמסגרת הסכם הגירושין נטל על עצמו המשיב את המשך תשלומי הלוואת המשכנתא, אינה מהווה תמורה בת ערך. בבוא העת, כשייערך פירוק שיתוף בין הצדדים ויימכר הנכס, תיעשה התחשבנות בנדון בין הנאמן והמשיב.
התוצאה היא ביטול ההענקה
לאור כל המפורט לעיל בית המשפט מבטל את ההענקה מאת האישה לבעל בהסכם הגירושין ומחצית הדירה שהייתה שייכת לאישה תוקנה לנאמן ממנה יוכל חלקית לפחות לפרוע את חובותיה של האישה כפי הנושים. בית המשפט אינו מבטל את הסכם הגירושין אלא רק את הסעיף בו מוותרת האישה על חלקה בדירה לטובת הבעל וקובע כי זוהי הענקה פסולה.
