תביעה לביטול הסכם גירושין בבית הדין הרבני בשל כפיה ואיומים
הסכם גירושין אושר לפני מספר שנים בבית הדין הרבני, וכיום מבקש הבעל לבטלו בטענה שחתם עליו בשל כפיה, ולצורך כך הגיש תביעה. עיקר הטרוניה של האב הינה כי סכום המזונות הינו מעבר ליכולתו הממשית ואין ביכולתו לשאת בתשלום של 6,000 ₪ עבור ששה ילדים.
האב מוגדר “נכה” עם 100 אחוז נכות, ויש בידיו להציג מסמכים המעידים על נכות נפשית, אך גם טענה זו לא שכנעה את בית הדין ולא גרמה לו להפחית במזונות שמושתים על האב/הבעל.
לטענתו של הבעל, בעבר התחייב לשלם 6,000 ש”ח עבור דמי מזונות הקטינים, אך הוא אולץ לחתום על הסכם גירושין זה, מאחר ואויים שאם לא יחתום יכניסו אותו לכלא, וכי האיום בוצע על ידי בא כוחה של האשה.
לטענת הבעל הוא אינו יכול לשלם מזונות של 6,000 ש”ח מאחר ומתקיים מקצבת נכות ולא זו אף זו אלא שקצבת הנכות הופחתה בגין התלויים ונותר לו סכום זעום מהקצבה המקורית שהייתה לו.
לאחר הפחתת הקצבה בשל הפחתת התלויים, תשלום של 1200 לאשה והפחתה מן המלל בגלל חוב של 1300 שח נותר לו רק סכום מועט המגיע כדי 1000 ₪.
במצב זה האב לא מצליח לשלם וגם מתדרדר והולך וצובר חובות. לעומת זאת טענת בא כוח האשה – דווקא האב ובא כוחו ערכו את ההסכם, והציגו להם הסכם גמור ומוכן.
לטענת האשה בפועל היא מקבלת כל חודש 3,400 ₪ מהמל”ל וכן 1,600 ₪ מלשכת ההוצאה לפועל. עוד טוענת האשה כי הבעל יכול לעבוד למרות מצבו, וכי גם כך קשה לה לקיים את הקטינים.
הבעל טוען כי היה תחת איום ובמצב פסיכוטי, וכי חשש שיכניסו אותו לכלא, כי כך איים עליו בא כוחה של האשה. למותר לציין כי בא כוח האשה מגיב וטוען כי לא היו דברים מעולם וכי לא איים על הבעל בכל נושא שהוא.
בית הדין האזין לתביעת האב-התובע, ולא מצא בה הצדקה להפחתת סך המזונות עליו הוא התחייב בהסכם הגירושין.
בית הדין הרבני מסתמך על עילות הידועות בדין האזרחי ומחזיק אחריהן
בית הדין מכיר בעילות של כפיה ואונס כעילות לביטול הסכם, וכן במצבים של שינוי נסיבות מהותי אך קובע בפסק דינו שאף אחד מהמקרים לא מתקיים כאן במקרה זה.
כידוע בדין, לא ניתן להפר או לבטל הסכם גירושין, אלא במסירת הודעה קודמת כשישנה טענת אונס (מה שלא ארע בנידון דנן) או כאשר קיים שינוי נסיבות משמעותי, ויש אומדנא ששני הצדדים מסכימים שעל דעת המצב החדש לא נחתם ההסכם. בית הדין הרבני קובע כי במקרה שלפנינו לא מצויים שני הגורמים הללו.
בית הדין עיין בהסכם הגירושין מחודש יוני 2017 ושם נאמר שכל ששת הילדים במשמורת האם, מזונות ילדים ישולמו בסך 6,000 ש”ח, וכן שסך זה כולל את כל הוצאות הילדים, כולל מדור והוצאה רפואית. כן נרשם שם שהאישה מוותרת על כתובתה.
בסעיף 11 שם נרשם כי פרט לאמור, לא תהיה להם כל תביעה זה כלפי זה בעניין, והסכם זה מהווה הסדר סופי ומוחלט של כל התביעות ההדדיות זה כלפי זה. ובסעיף 12 אף נרשם כי הצדדים מצהירים שחתמו על הסכם הגירושין מרצונם החופשי לאחר שהתייעצו עם באי כוחם והבינו היטב את משמעות ההסכם ותוצאותיו.
הצדדים היו נשואים זה לזה ולהם ששה ילדים משותפים והאישה הגישה תביעה לגירושין וכאשר הופיעו הצדדים ובאי כוחם הם הגישו הסכם גירושין, וביקשו לאשרו כפס”ד.
הצדדים קיבלו בקגא”ס (קנין גמור אגב סודר) את התחייבויותיהם שבהסכם. האישה מחלה כתובתה ותוספת כתובתה עם קבלת הגט. אין ספק שבית הדין דאז לא היה מאשר הסכם, לו היה לבית הדין חשש קל שבקלים, כי מי מהצדדים נתון תחת איום או כפיה, אגב אישור הסכם הגירושין.
המניעים והנימוקים לדחות את התביעה להפחתת מזונות
בית הדין דנן האזין לטענת האב באשר לטענתו כי ההסכם נכפה עליו על ידי בא כוח האם -הנתבעת, שאמר לו שאם הוא לא יחתום, הוא יכניס אותו לכלא, אך אין הוא יכול להסתמך על כך כדי לבטל את ההסכם וזה מחמת כמה טעמים:
א. עורך הדין של האישה הכחיש בכל וכל כי איים על הבעל לחתום על ההסכם.
ב. הבעל מודה שאין לו מסמך או הקלטה או כל ראיה והוכחה אחרת להוכיח את טענתו כי אולץ לחתום על ההסכם מחמת איומים.
ג. אין חולק שהבעל עצמו יזם את ההסכם והוא ועורך דינו הכינו אותו וההסכם הוגש לחתימת האישה, כך שההנחה הבסיסית היא שהתובע רצה את ההסכם מיוזמתו וקידם את החתימה עליו.
ד. מה גם שספק אם איום על הכנסה למאסר הינו כפייה. האם יש ביכולתה של האישה או בא כוחה להכניס את התובע למאסר, וכי הדבר מצוי במסגרת סמכותם? אם אין חשש ממשי ואמיתי, אז ממה היה על התובע לחשוש, והיכן יש כאן איום?
למעשה, הסכם הגירושין מיטיב עם התובע. כאשר לפי ההסכם האישה ויתרה על כתובתה, וסך המזונות נמוך משמעותית לכל ילד. מדובר על 1000 ש”ח לילד כולל מדור וכל ההוצאות, כולל הוצאות חריגות בחינוך ובריאות, כאשר בדרך כלל דמי מזונות הכוללים את הרכיבים כולם, עומדים על סך הגבוה מ 1,000 ש”ח לחודש לילד. עובדה זו תומכת בהנחה הבסיסית, כי הבעל, התובע דנן, הוא זה ש”רדף” אחרי האישה, כדי שתחתום על הסכם מזונות זה המיטיב עמו כלכלית.
יתר על כן, עברו שנתיים וחצי מעת החתימה ואישור הסכם הגירושין, ועד למועד הגשת התביעה לביטול הסכם. אם הסכם הגירושין נכפה על התובע, היה עליו לזעוק מיד על כך שהוא רומה בכפיה! בית הדין הרבני קובע כי אי אפשר להבין ולקבל שאדם ממתין עם טענה כזו במשך שנתיים וחצי.
הבסיס ההלכתי אליו מתייחס בית הדין הרבני בפסיקתו:
וראה תשובת הרא”ש (מובאת בשולחן ערוך חושן משפט סימן ס”א סעיף ט’ וכן בסימן צ”ח סעיף ב’) הטוען כי שטר ישן שלא גבו אותו זמן רב לאחר מועד פרעונו, יש לבודקו האם אכן הוא שטר כשר. בנוסף, ידוע הדין בהלכות אונאה (שולחן ערוך חושן משפט סימן רכ”ז סעיף ז’) “עד שיראה לתגר או לקרוביו”, דהיינו שיהוי התביעה לאחר זמן סביר המאפשר בדיקת המחיר האמיתי, מוכיח על מחילתו והסכמתו של המתאנה למחיר הגבוה ששילם בעד המוצר. גם בנסיבות דידן, חלוף הזמן מעת ההסכם ועד להגשת התביעה, מאשש את ההנחה כי אכן הסכם הגירושין נחתם לשביעות רצונו של התובע, כאמור.
שיהוי כפרמטר לדחיית התובענה לביטול הסכם הגירושין בבית הדין הרבני
בנוסף, על פי האמור בסעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי, ב) אכן ניתן להעלות טענה לביטול הסכם עקב כפיה, אולם סעיף 20 שם קובע כי: “ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה – תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה.
ברם, בנסיבות דנן נראה כי חלפו שנתיים וחצי מאז אישור ההסכם, והשיהוי כבר בלתי סביר, מה שמוכיח כי לא הייתה כל כפיה על התובע כטענתו. יש צורך בראיה משמעותית על מנת לבטל הסכם גירושין שכן הסכמים אין לבטל בקלות אלא אך ורק בנסיבות מיוחדות וחריגות.
נדרשת ראיה משמעותית לביטול הסכם שנחתם בין צדדים וקיבל תוקף של פסק דין. וראה בעניין זה פסק דין בית הדין הרבני האזורי בטבריה, (תיק 814807/3), שם כתבו בעניין דומה: ביחס לטענה שבעת החתימה על ההסכם הבעל היה מאושפז ייאמר כדלהלן: מאחר שבפנינו הסכם גירושין בר תוקף עם פסק דין המאשרו, נטל הראיה להעדר כשירות הבעל בעת חתימת ההסכם מוטלת עליו. מהתיקונים שהבעל ביקש לבצע בכתב ידו בגוף ההסכם במועד חתימת ההסכם נראה שבאותה עת הבעל היה כשיר וידע לעמוד על זכויותיו.
אף הדין האזרחי קובע כך ובאותה רוח ולאור אותם עקרונות
וראה אף התבטאות דומה מאת שופט בית המשפט לענייני משפחה כפר סבא, (תמ”ש 3351/07), שם נכתב: אלא שבנדון, מצאתי כי התובע לא עמד בנטל הראיה הכבד המוטל על שיכמו להוכחת פגמים חמורים שכאלו בכריתתו של הסכם הגירושין, הכול כפי שיפורט בהמשך הדברים.
כך שהליך לביטול הסכם הינו הליך אשר נדרשת בו הוכחה משמעותית, וכנגזרת מכך, במידה ומתברר כי לא הוצגה ההוכחה המשמעותית – בית דין יחיייב בהוצאות משפט לטובת הצד השני וטובת אוצר המדינה, על ניהול הליך סרק.
בנוסף לכל האמור, בית הדין מתרשם כי חרף נכותו הנפשית, האב יכול להתפרנס ולעבוד, אך כמובן שהחלטה דנן אינה מסתמכת על התרשמות זו.
יש לצמצם מאוד את ההחלטות לביטול הסכמים
משפט זה שבכותרת, הוא עמדת בית הדין העקרונית (ויש לציין כי גם בית המשפט לענייני משפחה סבור כך) כאשר חדשות לבקרים מוגשות תביעות לביטול הסכמים, תביעות שבדרך כלל אין בהם ממש, אלא שהצד שרוצה להרוויח עוד או שמצא עילה לחזור בו מההסכם עליו חתם, אולי מפני שהבחין בחוסר כדאיות, “מנסה את מזלו” בתביעה לביטול ההסכם – אולי יצליח לו, ופונה לבתי הדין ובתי המשפט לתת יד למהלכים אלו.
טעות בכדאיות העסקה אינה עילה לביטולו של הסכם:
בשנית, ברוב חוכמה, מביא בית הדין גם מובאות מהדין האזרחי ומתייחס לאמור בפס”ד בית המשפט לענייני משפחה כפר סבא (בתמ”ש 028977/02 ותמ”ש 028978/02) באשר לכך:
בית המשפט אינו אמור לשמש אפוטרופוס לאנשים בגירים ולהחלטותיהם, אשר היו צריכים לשקול את שיקוליהם ולבדוק את יכולותיהם הכלכליות טרם כניסתם להתחייבות.
בית המשפט לא ישחררם מהתחייבות לא כדאית בדיעבד, שהרי טעות בכדאיות עסקה אינה עילה לביטול הסכם. שאם לא כן, ייטען שבית משפט נקט בגישה פטרנליסטית. משקיבלה האישה החלטה לחתום על ההסכם והיא התובעת חתמה על ההסכם מרצונה החופשי, יש לכבד הסכם זה.
מדיניות שיפוטית ראויה תומכת בכיבוד הסכמים שנערכו בין צדדים, על אחת כמה וכמה שנערכו בכתב וביתר שאת משאושרו וקיבלו תוקף של פסק דין על ידי בית משפט, לאחר שבית משפט השתכנע בהבנתם, הסכמתם ורצונם של הצדדים.
אם לא נלך בדרך זו, תיגרם אנדרלמוסיה. היציבות המשפטית תיפגם, צדדים שעורכים הסכמים ומשיגים הישגים כאלה ואחרים, לא יוכלו להיות בטוחים שההישגים יעמדו בעינם ולא יוכלו להתנהל על פי הסכם הגירושין או כל הסכם אחר.
לדברי בית המשפט בפסק הדין דלעיל, הבקשה לביטול ההסכם הוגשה כארבע שנים לאחר השגת ההסכם. במהלך שנים אלה לא פעלה לביטול ההסכם, רק משהגט היה בכיסה, כמו גם הכספים שקיבלה במסגרת הסכם הגירושין – הגישה התביעה לביטולו. לא החזירה הכספים שקיבלה עובר להסכם עד היום ולא גילתה הכספים שצברה במהלך הנישואין ונשארו בכיסה.
כל התנהלותה של התובעת חסרת תום לב ובית הדין קובע כך באותן מילים לגבי המקרה שהוא דן בו
על כן קובע בית הדין כי התנהלותו של התובע היא חסרת תום לב מעיקרה. התובע לא פנה לבית הדין לביטול ההסכם כבר שנתיים וחצי, ועתה, כשהחובות שלו ברשויות השונות תופחים, הוא “נזכר” לפתע, כי ההסכם נכפה עליו, אף שאין לו כל הוכחה לכך.
לאור כל האמור, בית הדין לא מצא כל ממש בתביעת האב להפחתת מזונות או לביטול ההסכם, והתביעה נדחית.
עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין, דיני משפחה, ירושה וגישור משפחתי
