מרוץ הסמכויות בין בית הדין הרבני לבית המשפט לענייני משפחה
עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין גישור ודיני משפחה
מנהלת את פורום הגירושין בוואלה! מנהלת ובעלים של אתר gerushin.co.il
מה קורה כאשר תביעות לבית המשפט ולבית הדין מוגשות בפער של 15 דקות?
במקרה שלפנינו נאלץ להכריע בג”ץ במקרה בו תביעת האישה לבית המשפט לענייני משפחה בנושאי מזונות משמורת ורכוש הוגשה 15 דקות בלבד לפני תביעת הבעל לבית הדין הרבני, בה ביקש כי בית הדין ידון באותם נושאים ממש.
בית הדין הרבני קבע כי נוכח הפער המזערי בין זמני הגשת שתי התביעות יש לראותן כמוגשות באותו יום ולפיכך מוקנית הסמכות לבית הדין הרבני. בג”ץ פסל קביעה זו וקיבל את העתירה.
המבחן הרגיל להכרעה ב“מרוץ הסמכויות” הוא מבחן הזמן, גם כאשר מדובר בהפרש זמנים של דקות בודדות בלבד. רק במקרים נדירים ומיוחדים וגם חריגים ניתן לסייג את מבחן הזמן בדרישה לקיומו של תום-לב במישור הדיוני.
עתירה זו מעלה לדיון פעם נוספת את שאלת “מרוץ הסמכויות” בין בתי הדין הרבניים לבין הערכאות האזרחיות. שתי סוגיות מרכזיות נמצאות בליבה של העתירה. האחת, השפעת פתיחת הליכים בערכאות השונות באותו יום על “מרוץ הסמכויות”.
בענייננו, התביעה הראשונה הוגשה ע”י העותרת בביהמ”ש לענייני משפחה, כחמש-עשרה דקות לפני שהוגשה התביעה המתחרה לבית הדין הרבני.
בית הדין הרבני הגדול סבר כי יש מקום לחרוג ממבחן הזמן כאשר שני ההליכים נפתחים באותו יום. לשיטתו, במקרה כזה יש לראות בשתי התביעות כאילו הוגשו בו בזמן, שאז הסמכות מוקנית לבית הדין הרבני;
הסוגייה השנייה העולה היא האם קיימת האפשרות להחיל מבחני “כנות” ותום לב על פתיחת ההליכים בבתי המשפט לענייני משפחה ולא רק על הגשת תביעות בבית הדין כפי שבדרך כלל קורה.
בית הדין קבע כי בנסיבות מתאימות יש לבחון את כנות התביעה המוגשת לביהמ”ש האזרחי כפי שהדבר נעשה ביחס לכריכת תביעה רכושית בתביעת גירושין המוגשת לבית הדין הרבני וכי בנסיבות, לאור העיכוב בהמצאת תביעתה של העותרת למשיב 3 – עיכוב של למעלה מארבעה חודשים – יש לקבוע כי תביעתה אינה כנה ולפיכך אין בה כדי לשלול את סמכותו של בית הדין הרבני.
בג”ץ (מפי המשנה לנשיאה א’ ריבלין בהסכמת השופטים א’ פרוקצ’יה וח’ מלצר) דחה את העתירה מהטעמים הבאים:
המבחן הרגיל להכרעה ב”מרוץ הסמכויות” הוא מבחן הזמן, שלפיו מוקנית הסמכות לערכאה הראשונה שבה נפתח ההליך. ברגיל, כל עוד ניתן להוכיח מהי התביעה שהוגשה קודם לכן ראוי כי הסמכות תוקנה לערכאה שאליה הוגשה התביעה הראשונה בזמן גם אם מדובר בתביעות שהוגשו באותו יום. אין מחלוקת על כך שתביעתה של העותרת הוגשה קודם לתביעתו של המשיב 3. (מעבר לצורך ומבלי להכריע בעניין נאמר, כי ספק רב אם במצבים שבהם תביעות מוגשות בזמנים כה קרובים עד שאין כל אפשרות לדעת איזו מן התביעות קדמה לרעותה נכון לקבוע שהסמכות תהא מסורה תמיד לבית הדין הרבני, שכן בוודאי אין לראות בבית הדין הרבני כאוחז בסמכות בדרג נורמטיבי גבוה יותר מזו המסורה לביהמ”ש לענייני משפחה.).
עם זאת, הכירה הפסיקה באפשרות שתביעה מאוחרת בזמן – המוגשת לביהמ”ש לענייני משפחה, היא שתגבר ב”מרוץ הסמכויות“ וזאת על-פי מבחן כנות הכריכה (בבית הדין הרבני).
מפסק דינו של בית הדין הרבני עולה תרעומת על הגישה שלפיה קיים שוני מהותי בין הערכאות המצדיק שימוש במבחן הכנות לגבי סמכותם של בתי הדין הרבניים אך שולל שימוש במבחן זה לגבי סמכותן של הערכאות האזרחיות. אין לקבל עמדה זו כפשוטה.
לפי גישה מקובלת בפסיקה, הבסיס למבחני הכריכה הוא עקרון תום הלב הדיוני. השימוש בעקרון תום הלב במישור הדיוני נעשה בכל מקרה על פי נסיבותיו ובהתאם לאופי ומהות ההליך שבו מדובר.
בחינת אופיים של ההליכים “הרגילים” הנפתחים בביהמ”ש לענייני משפחה מעלה כי קיים שוני מהותי בינם לבין ההליכים הנפתחים בבית הדין הרבני מכוח סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (קרי: באמצעות כריכה), ואין מקום להחיל את מבחני הכריכה על הליכים אלה. שכן, הנחת המוצא בפסיקה היא שהסמכות המקורית לדון בעניינים הכרוכים שייכת לערכאות האזרחיות ואילו הקניית הסמכות באמצעות הכריכה היא החריג. על רקע זה, ולאור החשש (שיש לו על מה לסמוך) מפני פתיחת הליכים שבהם תביעת הגירושין מהווה אך ורק כיסוי לתביעות ה”נכרכות”, מובנת יצירתו של המבחן הייחודי לבחינת הסמכות המוקנית לבית הדין הרבני מכוח סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים. לעומת זאת, כשם שלא קיים מבחן מקביל לבחינת כנותה של תביעת גירושין המוגשת ללא כריכה לבית הדין הרבני, כך גם אין מקום להחלת מבחן דומה לגבי תביעות הנמצאות במסגרת סמכותן “המקורית” של הערכאות האזרחיות.
לפיכך, אין מקום לגישה כי צריכה להיות חפיפה מוחלטת בהחלת “מבחני כנות” בערכאות השונות.
עם זאת, הגם שאין מקום, כאמור, לקיומו של מבחן מקביל למבחן “כנות הכריכה” לגבי הליכים הנפתחים בביהמ”ש לענייני משפחה, במקרים חריגים ניתן לסייג את מבחן הזמן בדרישה לקיומו של תום-לב במישור הדיוני. משמעות הדבר היא שהסמכות לדון בתביעה עשויה להימסר במקרים אלה לבית הדין הרבני חרף קיומה של תביעה קודמת בזמן בביהמ”ש האזרחי. אולם, הפעלתו צריכה להיעשות בזהירות רבה. רק חוסר תום לב הקשור קשר ישיר והדוק לשאלת “מרוץ הסמכויות” בכלל, ולשאלת מועד פתיחת ההליכים בפרט, עשוי להוביל לסטייה ממבחן הזמן. (בענייננו, הסוגיה היחידה שבה יש מקום לבחון את שאלת תום הלב הדיוני היא מועד המצאת כתב התביעה למשיב 3 ואילו דין שאר טענותיו של המשיב 3 לעניין תום ליבה של העותרת להידחות ללא דיון לגוף העניין).
שלילת נפקותו של מבחן הזמן בגין חוסר תום לב, המתבטא בהמצאה מאוחרת, צריכה שיעשה במשורה, במקרים חריגים שבהם חוסר תום הלב הוא מהותי במידה המצדיקה לחרוג מן הכללים הרגילים של הקניית הסמכות. בחינת תום הלב של הצד שהמציא את כתב התביעה באיחור צריכה לכלול, בין השאר, את זמן העיכוב בהמצאה, את הסיבה לאיחור בהמצאה, את מצב ההליכים בין הצדדים ואת הפגיעה שנגרמה לצד השני להליך עקב העיכוב בהמצאה.
שקלולם של גורמים אלה, ואיזונם עם הצורך לתחום את החריג למבחן הזמן הרגיל, הם שיקבעו את התוצאה בנסיבותיו של כל מקרה.
בחינת הנסיבות בענייננו מעלה כי, בסופו של יום, אף שמדובר במקרה גבולי אין להתערב בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול שסבר כי היה בהתנהלותה של העותרת, בכל הנוגע להמצאת התביעה למשיב 3, חוסר תום לב דיוני.
הסמכות אם כן נותרה בידי בית הדין הרבני ולא בידי בית המשפט לענייני משפחה.