עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין גישור ודיני משפחה
מנהלת את פורום הגירושין בוואלה!
מהי צוואה?
אדם יכול לנסח בעצמו את צוואתו, אולם תמיד רצוי ומומלץ להיוועץ, על מנת למנוע סכסוכים עתידיים בין היורשים וקרובי המשפחה.
“הצוואה היא מסמך מיוחד במינו. היא מסמך משפטי, אך מסמך זה אינו חסר נשמה. הוא כמו מכתב אישי אחרון, ביטוי של משאלות, אהבות, רגשות ואף חשבונות, היוצאים ממעמקי לבו של אדם המהרהר במותו ובמה שיקרה אחרי מותו. כאן צופה הוא אל התחנה האחרונה של חייו – והראשונה שאחרי מותו. כאן הניסיון האחרון שלו לעצב את חייהם של הנשארים אחריו, ולמצער, להשפיע עליהם. כאן תקוותו האחרונה לחיות בזיכרונם באהבה ובהכרת תודה. ולא רק בשל כך קשה פרשנותה של צוואה מפרשנותו של כל מסמך משפטי אחר. אין היא כפרשנותו של חוק, שצור מחצבתו, ההליכים שקדמו לחקיקתו ומטרותיו ותכליותיו ידועים. אין היא כפרשנותו של חוזה שהצדדים לו, בדרך-כלל, בין החיים, והם או הנסיבות מעידים על הכוונות ועל התכליות שעמדו ביסודו. כאן מונח לפנינו דף נייר שבתוכו גלומים דבריו של המנוח, ואנו, שמצווה עלינו לקיים את דבר המת, עלינו לשמוע את קולו, להבין את דבריו ולהטות אוזן לבנות הקול המשתמעות מתוך דבריו…” (כב’ השופט טירקל בע”א 7735/02 עזבון המנוח ניסים אלבז ז”ל נ. פז)
מכאן, שעל בית המשפט להתחקות אחר רצון המצווה, לנסות ככל שניתן לבדוק האם הצוואה משקפת את רצונו האחרון והאמיתי ולקיים הוראתו זו, שהינה מסמך משפטי מחד ומאידך הינה משאלת ליבו האחרונה.
על פי חוק הירושה קיימים ארבע סוגים של צוואה ואלו הם :
צוואה בכתב יד
צוואה בעדים
צוואה בעדים היא אחת הצורות המרכזיות והנפוצות לעריכת צוואה בישראל. בניגוד לצוואה בכתב יד, כאן אין חובה שכל המסמך ייכתב בכתב ידו של המצווה. הצוואה יכולה להיות מודפסת, ערוכה בצורה מסודרת, ולעיתים מנוסחת על ידי עורך דין, כל עוד מתקיימים התנאים שקובע חוק הירושה: הצוואה צריכה להיות בכתב, לכלול תאריך, להיחתם על ידי המצווה בפני שני עדים, ולאחר מכן העדים צריכים לאשר בחתימתם שהמצווה הצהיר בפניהם שזו צוואתו וחתם עליה באותו מעמד.
המשמעות המעשית היא שהעדים אינם “מאשרים את תוכן הצוואה” ואינם קובעים אם החלוקה הוגנת, נכונה או ראויה. תפקידם הוא להעיד על עצם המעמד: שהמצווה עמד בפניהם, הצהיר כי המסמך הוא צוואתו, וחתם עליו מרצונו.
לכן, צוואה בעדים נחשבת לכלי חזק יחסית מבחינה ראייתית, משום שיש שני אנשים שיכולים להעיד בעתיד על אופן עריכת הצוואה, אם תעלה התנגדות לקיומה. לפי כל זכות, העדים אינם נדרשים לדעת מהו תוכן הצוואה, אלא להיות עדים לעצם עריכתה.
כדי שצוואה בעדים תהיה תקינה, חשוב להקפיד על סדר הפעולות: המצווה מצהיר בפני שני העדים כי זו צוואתו, חותם על הצוואה בפניהם, ואז העדים חותמים על גבי הצוואה ומאשרים שהמצווה הצהיר וחתם כאמור. רצוי שכל הפעולות ייעשו באותו מעמד, בלי פיצול, בלי חתימה מוקדמת של אחד הצדדים ובלי מצב שבו עד אחד מצטרף רק לאחר מכן. טעויות טכניות כאלה עלולות להפוך בעתיד לנקודת אחיזה עבור מי שירצה להתנגד לצוואה.
יש משמעות גם לזהות העדים. העדים צריכים להיות כשירים לשמש עדים לצוואה; קטין או אדם שהוכרז פסול דין אינם כשרים לשמש כעדים לעשיית צוואה. בנוסף, באתר הממשלתי מצוין כי העדים אינם יכולים להיות זוכים על פי הצוואה או בני הזוג של הזוכים. הסיבה ברורה: עד שאמור לתמוך בתוקף הצוואה צריך להיות גורם ניטרלי ככל האפשר, בלי אינטרס אישי בתוצאה.
היתרון הגדול של צוואה בעדים הוא שהיא מאפשרת לערוך צוואה מסודרת, מפורטת וברורה יותר מצוואה בכתב יד.
אפשר לכלול בה הוראות לגבי דירה, חשבונות בנק, זכויות עסקיות, רכוש דיגיטלי, תכשיטים, חובות, חלוקה בין ילדים, הוראות למקרה שאחד היורשים נפטר לפני המצווה, ואף הסברים שמפחיתים סיכון למחלוקות משפחתיות. כאשר הצוואה מנוסחת היטב, היא לא רק אומרת מי מקבל מה, אלא גם מצמצמת אזורים אפורים שעלולים להפוך בעתיד לסכסוך.
עם זאת, עצם קיומם של שני עדים אינו מבטיח שהצוואה לא תותקף. עדיין אפשר לטעון להשפעה בלתי הוגנת, חוסר כשירות של המצווה, מעורבות פסולה של אחד הנהנים בעריכת הצוואה, פגמים במעמד החתימה או ניסוח שאינו ברור. לכן במקרים רגישים — למשל משפחה מורכבת, נישואים שניים, נישול של יורש, נכסים משמעותיים או חשש לסכסוך בין אחים — מומלץ לא להסתפק בטופס כללי, אלא לערוך צוואה מקצועית ומדויקת.
צוואה בפני רשות
צוואה בפני רשות, או צוואה נוטריונית, היא צוואה שנערכת מול גורם רשמי, או מוגשת לו על ידי המצווה עצמו. בשונה מצוואה בכתב יד, אין כאן חובה שכל המסמך ייכתב בכתב ידו של המצווה; ובשונה מצוואה בעדים, אין צורך בשני עדים רגילים שיחתמו על הצוואה.
המרכז כאן הוא המעמד הפורמלי מול רשות מוסמכת: שופט, רשם של בית משפט, הרשם לענייני ירושה, חבר בית דין דתי או נוטריון.
לפי החוק, צוואה בפני רשות יכולה להיעשות באחת משתי דרכים. הדרך הראשונה היא שהמצווה אומר את דברי הצוואה בעל פה בפני נציג הרשות, והנציג רושם את הדברים ומקריא אותם בפניו. הדרך השנייה היא שהמצווה מגיש לנציג הרשות צוואה כתובה, בעצמו. לאחר מכן המצווה צריך להצהיר כי זו אכן צוואתו, ונציג הרשות מאשר על גבי הצוואה שהיא נרשמה או הוגשה בפניו וכי המצווה הצהיר שזו צוואתו.
הנקודה החשובה היא שצוואה בפני רשות נשענת על מעורבות של גורם רשמי, ולכן יש לה משקל ראייתי משמעותי יותר במקרים רבים.
עצם העובדה שהמצווה הופיע בפני נוטריון, רשם או גורם מוסמך אחר, הצהיר שזו צוואתו, וההליך תועד ואושר, מקשה בדרך כלל על טענות עתידיות כאילו המסמך לא נערך ברצינות, לא הובן, או לא שיקף את רצון המצווה. ועדיין, גם צוואה כזו יכולה לעמוד לביקורת אם קיימות טענות של חוסר כשירות, השפעה בלתי הוגנת, לחץ פסול או פגם מהותי אחר.
אחד המאפיינים הבולטים של צוואה בפני רשות הוא שאין צורך בחתימת המצווה על הצוואה כתנאי לעריכתה בדרך זו, כאשר ההליך נעשה לפי הכללים הקבועים בחוק. זה לא אומר שחתימה מזיקה או אסורה, אלא שהדגש המשפטי נמצא בהצהרה בפני הרשות ובאישור שניתן על ידי הגורם המוסמך. לכן חשוב מאוד שההליך ייעשה בצורה מסודרת: שהמצווה יבין את תוכן הצוואה, שהדברים יוקראו לו אם נדרש, ושלא יישאר ספק שהוא מאשר את הצוואה מרצונו.
לצוואה בפני רשות יש יתרון מיוחד במצבים שבהם רוצים להפחית סיכון למחלוקות עתידיות. למשל, כאשר מדובר באדם מבוגר, בצוואה שמדירה יורש מסוים, במשפחה מורכבת, בילדים מנישואים קודמים, ברכוש משמעותי, או במצב שבו צפויה התנגדות לצוואה. במקרים כאלה עצם המעמד הרשמי יכול לחזק את תחושת הסדר והוודאות סביב עריכת הצוואה.
עם זאת, צוואה בפני רשות אינה מחליפה ניסוח משפטי טוב. גם אם ההליך הרשמי בוצע בצורה תקינה, צוואה שמנוסחת באופן עמום עלולה ליצור מחלוקות: מה בדיוק נכלל בעיזבון, מי מקבל איזה נכס, מה קורה אם יורש נפטר לפני המצווה, כיצד מחלקים חשבונות בנק, מה עושים עם דירה משותפת, והאם מדובר בהוראה מוחלטת או מותנית.
לכן, במקרים מורכבים, רצוי שהצוואה תיערך לאחר חשיבה משפטית מוקדמת ולא רק כמסמך קצר שמוגש לרשות.
ניתן להפקיד צוואה בפני רשות אצל הרשם לענייני ירושה, אך אין חובה לעשות זאת כדי שהצוואה תהיה תקפה. ההפקדה מסייעת בעיקר בשמירה על הצוואה ובאיתורה לאחר פטירת המצווה. אדם שערך צוואה יכול לשמור אותה בעצמו, אך הפקדה אצל הרשם מקטינה את הסיכון שהמסמך יאבד, יינזק או לא יימצא בזמן.
*שימו לב למקרה מעניין זה:
צוואה בעל פה
צוואה בעל פה היא הצורה החריגה ביותר של צוואה במשפט הישראלי. בניגוד לצוואה בכתב יד, צוואה בעדים או צוואה בפני רשות, כאן המצווה אינו משאיר אחריו מסמך חתום ומסודר, אלא מוסר את רצונו בדיבור בלבד. לכן החוק מאפשר צוואה כזו רק במצבים קיצוניים: כאשר האדם הוא שכיב מרע, כלומר מצוי במצב רפואי קשה מאוד, או כאשר הוא רואה את עצמו, בנסיבות שמצדיקות זאת, מול פני המוות.
המטרה של צוואה בעל פה היא לתת מענה למצב חירום אמיתי: אדם שלא הספיק לערוך צוואה מסודרת, אך נמצא ברגע קריטי שבו הוא מבקש לקבוע מה ייעשה ברכושו לאחר מותו. למשל, אדם שמצבו הבריאותי הידרדר בפתאומיות, אדם שנמצא בסכנת חיים ממשית, או מצב חריג אחר שבו אין אפשרות מעשית לערוך צוואה בכתב בדרך הרגילה.
כדי שצוואה בעל פה תיחשב תקפה, לא מספיק שאדם אמר לקרוב משפחה מה הוא רוצה שיקרה לאחר מותו. החוק דורש שהדברים ייאמרו בפני שני עדים, ששומעים את לשונו של המצווה ומבינים את דבריו. לאחר מכן, על העדים לערוך זיכרון דברים שבו יירשמו דברי המצווה, היום שבו נאמרו הדברים והנסיבות שבהן נערכה הצוואה. את זיכרון הדברים שני העדים צריכים לחתום ולהפקיד אצל הרשם לענייני ירושה, ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשות זאת.
הנקודה החשובה ביותר היא שצוואה בעל פה אינה מיועדת לשימוש רגיל. אדם בריא, צלול ומתפקד שרוצה לערוך צוואה, צריך לעשות זאת באחת הדרכים המסודרות שהחוק מאפשר: צוואה בכתב יד, צוואה בעדים, צוואה בפני רשות או צוואה נוטריונית. אמירות כלליות כמו “הבית יהיה של הבן שלי” או “אני רוצה שהכול ילך לאחותי”, שנאמרות בשיחה משפחתית רגילה, אינן הופכות אוטומטית לצוואה בעל פה.
יש גם מגבלת זמן משמעותית: אם חלפו הנסיבות החריגות שהצדיקו את הצוואה בעל פה, והמצווה נשאר בחיים, הצוואה מתבטלת כעבור חודש ימים. כלומר, אם אדם חשב שהוא עומד למות, אמר צוואה בעל פה, ולאחר מכן התאושש — החוק מצפה ממנו לערוך צוואה רגילה ומסודרת, ולא להמשיך להסתמך על אותה אמירה בעל פה.
בפועל, צוואה בעל פה היא אחת הצוואות הקשות ביותר להוכחה. מאחר שאין מסמך שנכתב ונחתם על ידי המצווה עצמו, בית המשפט נדרש להסתמך על עדויות של אנשים אחרים. לכן נבדקות שאלות כמו: האם המצווה באמת היה במצב שמצדיק צוואה בעל פה, האם שני העדים שמעו את הדברים באופן ברור, האם הם הבינו את שפתו, האם הדברים נאמרו כצוואה ולא כשיחה כללית, והאם זיכרון הדברים נערך והופקד בזמן.
בתי המשפט נוהגים לבחון צוואות בעל פה בזהירות רבה, משום שהסיכון לטעות, אי־דיוק או ניצול לרעה גבוה במיוחד. כאשר אדם כבר אינו בחיים, אין אפשרות לשאול אותו למה התכוון, האם רצה לחלק את כל רכושו או רק נכס מסוים, והאם דבריו נאמרו מתוך החלטה סופית ומודעת. לכן, מי שמבקש לקיים צוואה בעל פה צריך בדרך כלל להציג תשתית ראייתית חזקה וברורה.
צוואה הדדית
צוואה הדדית היא צוואה שנערכת על ידי בני זוג, כאשר כל אחד מהם מסתמך על ההוראות שקבע השני. בדרך כלל מדובר במצב שבו בני הזוג מבקשים להסדיר יחד מה יקרה לרכושם לאחר פטירת אחד מהם, ולאחר מכן לאחר פטירת בן הזוג השני. למשל: כל אחד מבני הזוג מצווה את רכושו לבן הזוג שנותר בחיים, ורק לאחר פטירת האחרון מביניהם הרכוש יעבור לילדים או ליורשים אחרים.
הייחוד של צוואה הדדית הוא עקרון ההסתמכות. כל אחד מבני הזוג אינו כותב צוואה מנותקת לגמרי מרצון הצד השני, אלא בונה את ההוראות שלו מתוך הבנה שגם בן הזוג השני קובע הוראות דומות או משלימות.
לכן צוואה הדדית יכולה להיערך במסמך אחד משותף, או בשני מסמכים נפרדים שנערכים באותו היגיון ובאותה מערכת הסכמות. היא יכולה להיעשות באחת מצורות הצוואה המוכרות בחוק: בכתב יד, בעדים, בפני רשות או בעל פה, כל עוד מתקיימים התנאים הרלוונטיים לאותה צורה.
המטרה המרכזית של צוואה הדדית היא ליצור ודאות והגנה על בן הזוג שנותר בחיים. כך, למשל, בני זוג יכולים למנוע מצב שבו לאחר פטירת אחד מהם, הילדים או יורשים אחרים ידרשו מיד למכור דירה או לממש נכסים, בזמן שבן הזוג שנותר בחיים עדיין זקוק להם למחייתו. במקרים רבים הצוואה קובעת שבן הזוג הנותר יקבל את הרכוש תחילה, ורק לאחר מותו הרכוש יעבור לילדים. זהו פתרון נפוץ במיוחד אצל זוגות שרוצים לשמור גם על ביטחון כלכלי לבן הזוג וגם על חלוקה עתידית מסודרת לילדים.
עם זאת, חשוב מאוד להבין שצוואה הדדית אינה רק “צוואה זוגית”. יש לה משמעות משפטית מיוחדת, בעיקר בכל הנוגע לביטול או שינוי. בצוואה רגילה, אדם יכול בדרך כלל לשנות את צוואתו בכל עת לפי רצונו. בצוואה הדדית, יכולת הביטול מוגבלת יותר, משום שכל צד הסתמך על צוואת הצד השני. כאשר שני בני הזוג בחיים, ניתן לבטל את הצוואה ההדדית באמצעות הודעה בכתב לבן הזוג השני, ובמצב כזה שתי הצוואות ההדדיות מתבטלות.
המורכבות גדלה לאחר שאחד מבני הזוג נפטר. אם בן הזוג שנותר בחיים מבקש לבטל את הצוואה ההדדית לאחר פטירת הראשון, החוק מציב תנאים מחמירים יותר. אם העיזבון עדיין לא חולק, בן הזוג שנותר יידרש לוותר על החלק שקיבל מכוח הצוואה. אם העיזבון כבר חולק, הוא יידרש להשיב את מה שירש מבן הזוג שנפטר. הרעיון פשוט: מי שנהנה מהצוואה ההדדית של בן זוגו לא יכול בדרך כלל ליהנות ממנה, ואז להתעלם מההתחייבות ההדדית שעליה היא נשענה.
בני זוג יכולים לקבוע בצוואה הוראות שונות לגבי חופש הפעולה של בן הזוג שנותר בחיים.
אפשר לקבוע שהוא יהיה רשאי לעשות ברכוש שקיבל כרצונו, כולל מכירה, שימוש או העברה. אפשר גם לקבוע מגבלות מסוימות, למשל לשמור נכס מסוים לילדים, למנוע העברה לצדדים שלישיים, או לקבוע מנגנון של יורש אחר יורש. כאן נדרשת זהירות רבה, כי ניסוח לא מדויק עלול ליצור מחלוקת קשה: האם בן הזוג שנותר קיבל בעלות מלאה, או רק זכות שימוש? האם מותר לו למכור דירה? האם מותר לו לתת מתנות בחייו? האם ילדיו מנישואים קודמים מוגנים?
לכן, צוואה הדדית מתאימה במיוחד למצבים שבהם לבני הזוג יש רצון משותף וברור לגבי עתיד הרכוש, אך היא מחייבת תכנון מדויק. היא חשובה במיוחד במשפחות עם ילדים, בנישואים שניים, כשיש ילדים מנישואים קודמים, כשיש דירת מגורים מרכזית, עסק משפחתי, פערים כלכליים בין בני הזוג, או חשש שמחלוקות בין יורשים יתעוררו לאחר הפטירה.
