האם זכייה בפיס הינה נכס בר איזון בין בני זוג – על שלושה פסקי דין שניתנו בסוגיה זו בבית המשפט לענייני משפחה במהלך השנים

לאחרונה פורסם פסק דין שניתן על ידי כב’ השופטת עפרה גיא, מבית המשפט לענייני משפחה באשדוד ב- תמ”ש 61761-02-15 לפיו דחתה תביעה של גרוש לשיתוף בזכייה בפיס של גרושתו, אשר זכתה ב- 13 מיליון ₪, מהטעם כי לאחר שבני הזוג חזרו לחיות כידועים בציבור, הרי שלא התקיימה ביניהם כוונת שיתוף בנכסים, ועל כן הגרוש אינו זכאי להשתתף בפירות הזכייה בפיס.

לא התקיימה כוונת השיתוף בין ידועים בציבור

בית המשפט ניתח את המקרה וקבע כי למרות שהצדדים חזרו לחיות יחד כבני זוג ידועים בציבור לאחר הגירושין ועל אף שקיימו חיי משפחה שגרתיים הרי שהגרוש לא הרים את הנטל שמוטל עליו, נטל ההוכחה בדבר כוונת שיתוף.

קביעת בית המשפט הייתה כי התובע לא הוכיח כוונת שיתוף בנכסים וניכר שממועד הגירושין ביצעו הצדדים הפרדה רכושית מוחלטת. על אף שהצדדים התנהלו בשיתוף בכל הקשור להוצאות משק הבית, השיתוף לא חלש על הרכוש שהמשיכו לצבור בנפרד.

השופטת הדגישה בהקשר זה שהשניים הפרידו חשבונות בנק, וכי כרטיס הזכייה נקנה באמצעות כרטיס האשראי של הנתבעת ולא מכספים משותפים, ובנוסף לכך התובע לא התנגד בזמן אמת להפקדת כספי הפרס בחשבון על שם האישה בלבד ולרישום הנכסים שקנתה על שמה, דבר המהווה אינדיקציה לצורה בה הוא עצמו ראה את הנושא.

פסק הדין זכה לפרסום ולתגובות רבות ואולם לא היה זה פסק הדין הראשון שדן בסוגיות מאין אלו, המתייחסות לזכייה בפיס או לכוונת שיתוף בין ידועים בציבור. לו בני הזוג היו נשואים ולא גרושים סביר להניח שהתוצאה הייתה אחרת, כעולה מהפסיקה שניתנה במספר מקרים.

כך גם קבע כב’ השופט שוחט לפני שנים במקרה שבא בפניו בתמ”ש (ת”א) 74231/99 אשר מתאר מקרה אחר, ובו בשנת 1993 התערערו יחסים בין בני הזוג והם פתחו בהליכים משפטיים שונים האחד כנגד השנייה ולהיפך. עם פרוץ הסכסוך עזב הנתבע את בית המגורים המשותף של בני הזוג ובני הזוג חתמו ואישרו הסכם ממון.

במקרה זה קבע בית המשפט כי הגירושין עצמם לא יצאו לפועל בשל התנגדות הנתבע. אך השלום לא חזר לבית המשפחה והם נותרו חיים בפירוד במשך תקופה של כשלוש שנים. במהלך תקופה זו זכה הנתבע בהגרלת הפיס בסכום של מיליון ₪, וכחצי שנה לאחר הזכייה, חזרו בני הזוג לחיות תחת קורת גג אחת, בבית המגורים המשותף שלהם, וניהלו חיים של בעל ואישה, עד אשר הסתכסכו פעם נוספת.

עוד בטרם חזרו בני הזוג להתגורר יחדיו רכש הנתבע, מכספי הזכייה, דירת מגורים שנרשמה על שמו והייתה בבעלותו מחד, ומאידך סילק הנתבע, מתוך כספי הזכייה, את יתרת המשכנתא לסילוק שרבצה על בית המגורים המשותף ורכש יחידת נופש יחד עם הנתבעת תוך רישום הזכויות בה על שמו ועל שמה. כלומר מצד אחד דירה חדשה שרכש נרשמה על שמו בלבד אך בה בעת שיתף הנתבע את התובעת בזכייה בכך שסילק משכנתא משותפת ועוד ועוד.

בנוסף מימן הנתבע לתובעת תשלום אחד של שכר לימוד, רכש מיטלטלין לבית וביצע שיפוצים בו לשיפור איכות החיים.

במהלך כל התקופה, מאז חתימת הסכם יחסי הממון והגירושין ועד לזכיית הנתבע בכספי הפיס, חיו בני הזוג בנפרד ובמנותק תוך שכל אחד מהם שומר על הפרדה מוחלטת של המשאבים הכספיים שלו מאלה של בן זוגו.

הפרדה זו אפיינה את מערכת היחסים הרכושית של בני הזוג גם לאחר הזכייה בפיס, בוודאי עד לחזרתו של הנתבע לחיות עם התובעת בדירת המגורים המשותפת כידועים בציבור. כספי הזכייה בפיס, הופקדו ע”י הנתבע בחשבון על שמו בלבד בלא שהייתה לתובעת כל נגיעה בכספים הללו.

עקרון ההפרדה הרכושית שלט במערכת היחסים של בני הזוג בכל הנוגע לכספי הזכייה גם לאחר חזרת הצדדים יחדיו. יתרת כספי הזכייה נותרה בחשבונו של הנתבע, שאליו הופקדו כספי הזכייה בפיס, וכך נעשה גם בנוגע לדמי השכירות שנתקבלו מהשכרת מהדירה. הם הופקדו לאותו חשבון הגם שנעשה בהם שימוש לצרכי משק הבית.

לא הייתה מחלוקת כי הכרטיס עצמו נרכש שלא מכספים משותפים ולאחר שהצדדים נפרדו ויש לכך חשיבות. גם התנהגות הנתבע הייתה כזו שניתן ללמוד ממנה גם על כוונת שיתוף וגם על הפרדה רכושית, והדברים הינם לכאן ולכאן.

כספי זכייה בהגרלה בעקרון הינם רכוש משותף ונכס בר איזון בין בני זוג

אין ולא יכולה להיות מחלוקת שכספי זכייה של מי מבני הזוג, בלוטו או בפיס וכיוצ”ב, במהלך החיים המשותפים, מהווים הם רכוש משותף או נכס בר איזון, בין אם נרכש הכרטיס הזוכה מחשבון משותף, מחשבון פרטי של מי מבני הזוג ובין אם מדובר במנוי קבוע שהתשלום החודשי עבורו משולם מחשבון משותף או פרטי של אחד מבני הזוג.

בין אם הניתוח המשפטי ייעשה לפי הלכת השיתוף, ובין אם ייעשה על פי הסדר איזון משאבים – יש לראות בכרטיס פיס אשר נקנה במהלך חיי נישואין כנכס משותף שיש לחלוק בו אגב הגירושין. משום כך מקור הכספים ששימשו לרכישתו של הכרטיס הינו רק אחד המבחנים.

ברור הוא כי עצם הזכייה של אחד מבני הזוג במהלך החיים המשותפים בהגרלה, לא הופכת את כספי הזכייה שלו לרכושו הבלעדי/הפרטי של בן הזוג שזכה רק משום שהוא רכש את הכרטיס הזוכה בעצמו.

ודאי שהדברים נכונים כאשר הכספים ששימשו לרכישתו של הכרטיס הזוכה היו משותפים. המבחן הקובע, בשאלת גורלם של כספי הגרלה כרכוש בר איזון אינו צריך להיות שונה מזה הקובע את גורלו של כל נכס אחר שנרכש במהלך החיים המשותפים.

זכייה בפיס הינו ככל נכס משפחתי שנצבר במהלך החיים המשותפים של בני זוג.

מבחן השימוש בכספי הזכייה

מבחן השימוש שנעשה בכספי הזכייה, כאמת מידה לקביעת גורלם כרכוש משותף או בר איזון, חל רק באותם מצבים בהם מלכתחילה, על פי המבחנים של הלכת השיתוף והקריטריונים של חוק יחסי ממון אין מקום לראותם ככאלה.

ואז יש מקום לבחון אם שינו כספי הזכייה את אופיים והפכו עם השנים לרכוש משותף או בר איזון כגון שהושקעו בדירת מגורים משותפת, בשיפור תנאי המגורים וכיוצ”ב וגם אז יש לבחון אם כולם או חלקם בהתאם לכוונות הצדדים ובעיקר כוונתו של אותו בן זוג שזכה בנפרד.

ב- המ”פ 335/93 אילוז נ’ אילוז ואח’, פס”מ נו(3), 441  זכה הבעל במהלך החיים המשותפים בסכום של 20,000 ל”י. כספים אלה שימשו לשיפור תנאי המגורים של בני הזוג והמשפחה. משקבע בית המשפט כי על בני הזוג שבפניו חלה הלכת השיתוף הקפיד להבהיר כי מקורות המימון של אותה דירה משופרת שהאישה תבעה את מחציתה – עסקיו של הבעל, יגיע כפיו וזכייה כספית – אין בהם כדי להוות משקל נגד לסתירתה של הלכת השיתוף לאחר שכל יתר הנסיבות מצביעות על כך שהיא קמה בין בני הזוג באותו עניין.

במקרה הנדון לעיל ברור היה שכרטיס הזכייה נרכש במהלך החיים המשותפים ומכספים משותפים, ועל כן כספי הזכייה הפכו לכספים משותפים עוד טרם שימשו לשיפור תנאי המגורים, לא כל שכן אם שימשו למטרה זו.

מכאן עולה כי כספי זכייה בהגרלה של אחד מבני הזוג, במהלך חיים משותפים הינם כספים משותפים הם או ברי איזון אלא אם הוכח אחרת ע”י בן הזוג הזוכה על פי הכללים של הלכת השיתוף ו/או הקריטריונים של חוק יחסי ממון.

במקרה שבפנינו חתימת הסכם הגירושין ועזיבת הבעל את הבית גרמה להפרדה רכושית בפועל, גם פיזית וגם רכושית. כך עד זכייתו של הנתבע בפיס וגם חצי שנה לאחר מכן, במהלכה רכש דירה מכספי הפיס ורשם אותה על שמו בלבד. הנתבע שמר על כספי הזכייה בנפרד גם לאחר חזרתו הביתה והעניק לשיתוף רק את מה שבחר להעניק (סילוק יתרת המשכנתא על הבית, רכישת מוצרים ושיפוץ הבית, רכישת יחידת נופש, תשלום עבור שכר לימוד עבור התובעת).

את כל היתר שמר לעצמו הנתבע בחשבון הבנק הפרטי שלו. ואם ליתרת כספי הזכייה כך בוודאי לגבי בית המגורים אותו רכש בתקופת הפירוד רשם אותו על שמו והותיר את הרישום על שמו בעוד שכאשר רצה לרשום נכס על שמה ולשתפה בו עשה זאת במפורש לגבי יחידת הנופש.

הפרשנות שנותנת התובעת להתנהגות זו של הנתבע כאילו התכוון הנתבע שכל כספי הזכייה יהיו משותפים אינה מבוססת על רצונו ודעתו של הנתבע.

הלכת השיתוף מבוססת על כוונת הצדדים של שני הצדדים ולא של צד אחד בלבד. ולא הוכחה כל כוונה ספציפית לגבי דירת המגורים או יתרת הכספים להסכם. מה שרצה הנתבע להפוך למשותף עשה זאת בפירוש כמו רכישת יחידת הנופש שנרכשה במהלך החיים המשותפים.

מכל מקום כפי שהובהר לעיל משהתגרשו בני הזוג חלות הוראות חוק יחסי ממון ועל פיהן יש לפסוק וכך נעשה. משכך נקבע כי לא חל שיתוף בנוגע ליתרת הכספים או בנוגע לדירה שרכש הנתבע ורשם אותה על שמו.

פסק הדין השלישי במאמר זה הוכרע על פי מועד הקרע הוא היום בו נפסק השיתוף בין בני זוג

בפסק דין שניתן על ידי כב’ השופט טפרברג, ב- תמ”ש (ב”ש) 4152/02 נקבע כי בהתאם לפסיקת השופט שוחט ב- תמ”ש (ת”א) 74231/99 כספי זכייה בהגרלה של אחד מבני הזוג, במהלך חיים משותפים, הינם משותפים או ברי איזון לשני בני הזוג.

עפ”י הפסיקה, מועד “הקרע” בין בני הזוג הינו מועד הפסקת השיתוף, כאשר במועד זה מפסיקים בני הזוג לנהל קופה משותפת ולאחריו נוהגים עפ”י הכלל “שלי-שלי” “שלך-שלך”.

אין המדובר במועד אחיד, היות ומשך תקופת השיתוף בין בני הזוג הינו עניין שבעובדה הטעון הוכחה-יש לקבוע אותו בכל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו. לא מועד הגשת תביעת הגירושין היא הקובעת כפי שטוען הנתבע, אלא התנהגותם של הצדדים בפועל ומה שקורה במערכת היחסים שביניהם.

הראיות שהוגשו מובילות למסקנה כי מועד פקיעת השיתוף בין הצדדים הינו חודש 3/02. וכי הכרטיס נרכש קודם לכן. על כן הזכייה בפיס הינה ברת שיתוף.

הנתבע לא עמד בנטל הנדרש ממנו על מנת לשלול את זכותה של התובעת במחצית מכספי הזכייה כחלק מהשיתוף שבין בני הזוג ולפיכך זכאית התובעת למחצית מכספי הזכייה.

הנתבע טוען כי חזקת השיתוף בין הצדדים, ככל שהיא נוגעת לכספי הזכייה הנדונים, נסתרה לכל הפחות בחלק מהמרכיבים ההכרחיים לקיומה והחלתה של חזקת השיתוף.

בני הזוג נישאו קודם לכניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג -1973, ע”כ המשטר הרכושי החל על יחסי הממון בניהם הוא הלכת השיתוף.

הלכת השיתוף הינה יציר הפסיקה

בבג”ץ 2222/99 אנג’ל נ’ בית הדין הרבני הגדול ואח’ (פ”ד נ”ד(5) 401) הבהירה כב’ השופטת פרוקצ’יה את משמעות הלכת השיתוף לפיה חזקה על בני-זוג המנהלים אורח חיים תקין תוך מאמץ משותף, כי רכוש שנצבר במהלך חייהם המשותפים מצוי בבעלותם המשותפת.

חזקת השיתוף הרכושי בין בני-זוג הינה עיקרון מתחום דיני הקניין אשר צמח מערך השוויון כעיקרון חוקתי, מחוק שיווין זכויות האישה ומעיקרי דיני החוזים, כאשר כל אלה נשענים על תפיסה מוסרית-חברתית רחבה. חזקת השיתוף ניתנת לסתירה, והנטל מוטל על המבקש לסתור.

כך גם נקבע בבג”צ 1000/92 בבלי נ’ ביה”ד הרבני (פ”ד מח(2) 221) ציין כב’ המשנה לנשיא (בתוארו דאז) ברק לעניין הלכת השיתוף: “בית-משפט אזרחי פוסק בסכסוך בין בני-זוג, על-פי הלכת השיתוף. במסגרתה נקבע כי חזקה על בני-זוג, המנהלים אורח חיים תקין ומאמץ משותף, כי הרכוש שנצבר מצוי בבעלותם המשותפת”.

במקרה דנן, אין הצדדים חולקים כי אכן שרר שיתוף ביניהם במהלך הנישואין כל המחלוקת נסובה סביב המועד בו תם השיתוף.

לאחר שנקבע כי הלכת השיתוף חלה גם על כספי הזכייה, יש לקבוע מהו, אם כן, מועד פקיעת השיתוף, דהיינו מועד הקרע.

אם המועד הינו הגשת התביעה לגירושין על ידי האישה, ב- 9/99 טרם הזכייה, כטענת הנתבע, הרי שאין לתובעת חלק בכספי הזכייה.

אם מועד הקרע, מועד הפסקת השיתוף, הינו עזיבת הבית והגשת התביעה לפירוק השיתוף על ידי הנתבע לאחר הזכייה, כטענת התובעת, שאז זכאית התובעת לחלקה בכספים.

עפ”י הלכת השיתוף מיוחסת לבני הזוג כוונת שיתוף, כאשר החזקה (אשר ניתנת לסתירה) בדבר כוונת השיתוף נוצרת מעצם אורח חיי הנישואין, אשר בו לא נשמרה הפרדה רכושית.

בתחילת פיתוחה של הלכת השיתוף ע”י הפסיקה היה משקל משמעותי לדרישה לחיי שלום, אלא שדרישה זו הצטמצמה בפסיקה מאוחרת וכיום הדרישה הינה ל”מאמץ משותף תוך חיים משותפים תחת קורת גג אחת”.

מהו מועד הקרע?

מועד “הקרע” בין בני הזוג הינו מועד הפסקת השיתוף, כאשר במועד זה מפסיקים בני הזוג לנהל קופה משותפת ולאחריו נוהגים עפ”י הכלל “שלי-שלי” “שלך-שלך”.

מועד קרע ככלל

אין המדובר במועד אחיד, היות ומשך תקופת השיתוף הינו “עניין שבעובדה הטעון הוכחה-יש לקבוע אותו בכל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו” (ראה: תמ”ש (ת”א) 52912/04 ר.צ. נ’ ר.ד (פורסם בנבו).

יש מקרים בהם ייקבע כי מועד פקיעת השיתוף הוא המועד בו אחד מבני הזוג עוזב את הבית ומנגד, בתמ”ש (ת”א) 45784/01  (פורסם בנבו) נקבע ע”י כב’ השופט גרמן, בנסיבות המקרה שהובא בפניו, כי מועד הקרע הוא המועד בו הוגשו התובענות. לעניין בחינת שאלת “מועד הקרע” ראה פסק דין נוסף של כב’ השופט גרמן בתמ”ש (ת”א) 1430/06 ז.נ. נ’ ז.ו.

סיכום הראיות

לא מועד הגשת תביעת הגירושין הוא המועד הקובע את יום הקרע אלא התנהגותם של הצדדים בפועל ומה שקורה במערכת היחסים שביניהם. ממכלול הראיות נקבע כי הנתבע לא עמד בנטל הנדרש ממנו על מנת לשלול את זכותה של התובעת במחצית מכספי הזכייה כחלק מהשיתוף הרכושי שבין בני הזוג.

מסקנות

משלושת פסקי הדין עולה כי כאשר נרכש כרטיס פיס אשר עלה בגורל, במהלך חיי הנישואין ובטרם יש קרע בין בני זוג, ברור הוא למעלה מכל ספק כי מדובר באחד מנכסי המשפחה כמו כל נכס אחר, ואין זה מעלה או מוריד האם הכרטיס נרכש על ידי אחד מבני הזוג ולאו דווקא מהחשבון המשותף.

מנגד אם בני הזוג נפרדו יש לבחון האם יש לייחס את הזכייה למועד הקודם למועד הקרע או לאחריו ולפי הראיות שיוצגו – יוכרע גם הדין בעניין זה.

באשר לזוג שהתגרש או נפרד ולאחר הגירושין חזר לחיות יחד כידועים בציבור יש לבחון ספציפית בכל מקרה ומקרה אם התקיימה כוונת שיתוף אם לאו בין בני הזוג לפי הדרך בה נהגו לאחר חזרתם לחיים משותפים.

פתרון לבעיה אפשר למצוא בהצעה לפיה במידה ובני זוג שהתגרשו או נפרדו חוזרים לחיות יחדיו זה עם זו כבעל ואישה לכל דבר ועניין – ראוי ונכון לערוך הסכם ממון המסדיר את החיים המשותפים לאחר הפירוד והחזרה בשנית וזאת על מנת למנוע הליכים משפטיים.