בימים האחרונים (ינואר 21) התפרסמו מספר כתבות על נער בן 14 אשר כיום הינו בן 49 אשר רצח את אמו, אביו ושתי אחיו
בשנת 1986 רצח נער בן 14 את ארבעת בני משפחתו בשנתם. תחילה רצח את אביו ואת אמו אשר ישנו בקומה התחתונה של הבית, ומיד לאחר עלה אל הקומה השנייה ורצח את שתי אחיותיו הגדולות ממנו. הרצח בוצע באמצעות רובה M-16 שהביא אביו מן המילואים והוא אשר הסביר לבנו איך להשתמש בו.
לאחר הרצח, הגיע הנער-הרוצח לבית שכניו וסיפר להם כי פורץ חדר לבית ועשה את המעשה. עם זאת, כשבלשי המשטרה הגיעו אל זירת הרצח, גרס הנער כי “יצור ירוק” הורה לו לבצע את הרצח, וטען בין היתר שהושפע מהסרט “הפרפר”.
לאחר שנשלח להסתכלות פסיכיאטרית בת שבועות אחדים, הנער נמצא כשיר לעמוד לדין. השופט אברהם בן-הדור פסק כי הנער אשם בהריגה, וגזר עליו 9 שנות מאסר.
טרם הגיעו לגיל 18, ריצה הנער את עונשו במוסד לעבריינים צעירים “מצפה ים” בהרצליה, ולאחר מכן הועבר לבית הסוהר מעשיהו, שהינו ידוע כבית סוהר נוח וקל באופן יחסי.
מתוך תשע השנים אשר נגזרו עליו, ריצה בסך הכל שש שנים בטרם ‘שוחרר הנער, כלומר הוא קיבל ניכוי של שליש בגין התנהגות טובה
בסופו של דבר השתחרר הנער הרוצח בתחילת שנות העשרים לחייו, כאשר הוא בעל ממון רב, מאחר וירש את בני משפחתו כולם, והוא היחיד שנותר בין החיים.
לא ברור כיצד שוחרר הנער לאחר שש שנים בלבד כאשר רצח ארבע נפשות תמימות, דבר אשר היה אמור לזכות אותו בארבעה מאסרי עולם. גם עונש מופחת כמתחייב מגילו של הנער, לא היה אמור להיות זעום כל כך ביחס למעשה הנורא כל כך.
עוד פחות ברור כיצד נוצר מצב בו אפשר בית המשפט עסקת טיעון כזו העומדת בכללי חוק הירושה ואשר אפשרה לו לרשת את הוריו. המשפט הנדוש הרצחת וגם ירשת מורגש ביתר שאת במקרה זה.
להשלמת התמונה יצויין כי בשל הרשתות החברתיות זוהה אותו נער, אשר לאחר הרצח ככל הנראה ניהל אורח חיים נורמטיבי לגמרי, למד, והחזיק עד לאחרונה, משרה בכירה והיה בעמדת ניהול. לרוצח משפחה, אשה וילדים, ומפתיע לגלות כי לפחות לכאורה ניהל אורח חיים מכובד ולכל הפחות לא הסתבך עם רשויות החוק.
עורך דינו של הנער עשה עסקת טיעון עם הפרקליטות לפיה הנער הורשע בהריגה ולא ברצח
כאמור, הנער ריצה מספר שנים במעון סגור ולאחר מכן בבית סוהר, ובחלוף מספר שנים נוסף – כשש שנים במקום 9 שנים- יצא לחופשי, ומאז נעלמו עקבותיו. לאחרונה בעקבות הכתבות שהתפרסמו נחשפה זהותו, והוא פוטר ממקום עבודתו, שם עבד בתפקיד בכיר.
עסקת הטיעון הייתה כמובן מהלך מבריק, שכן לו היה הנער עומד לדין לא מן הנמנע שהיה מורשע ברצח או שהיה מרצה שנים רבות יותר בבית האסורים.
כך, בתחילת שנות העשרים לחייו, גיל בו הרבה אנשים רק מתחילים את החיים, שוחרר הנער מבית האסורים, למד והתקדם, ולידיו הגיעה ירושה נכבדה ביותר. נקודת הפתיחה שלו היתה טובה יותר מאשר רבים אחרים לפחות בהיבט של הרכוש שעמד לרשותו.
האם מי שרצח יכול להיות יורש על פי הדין?
סעיף 5 לחוק הירושה קובע מי פסול לרשת
אלה פסולים לרשת את המוריש:
(1) מי שהורשע על שגרם במתכוון למותו של המוריש או שניסה לגרום למותו;
(2) מי שהורשע על שהעלים או שהשמיד את צוואתו האחרונה של המוריש, או שזייף אותה, או שתבע על פי צוואה מזויפת.
(ב) מי שהורשע על שניסה לגרום למות המוריש והמוריש מחל לו, בכתב או על ידי עשיית צוואה לטובתו, חוזר ונעשה כשר לרשת את המוריש.
העסקה שנעשתה ככל הנראה אפשרה לנער שלא להיכנס למסגרת סעיף 5 לחוק ובכך יש לראות הישג גדול למי שייצג אותו בתקופה הרלוונטית.
בתי המשפט מתייחסים בחומרה למקרים מסוג זה, ולראיה – מקרה בו קבעה שופטת בית המשפט העליון דפנה ברק ארז, כי גבר שניסה ליטול חיים מאשתו, בת זוגו – לא זכאי לביצוע איזון משאבים.
בית המשפט יכול לקבוע – במקרה של אלימות קיצונית בין בני זוג – כי הוא שולל את הלכת השיתוף או את הסדר איזון המשאבים על פי סמכותו. באותו פסק דין נקבע כי אלימות אשר מטרתה ליטול את הנפש או מקרה בו מתקיימת התעללות קשה וקיצונית אינה רק בגדר “אשם” במערכת היחסים בין בני הזוג.
ראשית, התנהגות זו פוגעת קשות בזכות לחיים ולשלמות הגוף, עד כדי שהיא מאיינת אותה, ומהווה הפרה של נורמות יסוד של המשפט הפלילי.
שנית, היא מבטאת שלילה מוחלטת של אנושיותו של הקורבן, מנקודת מבטו של התוקף. בכך, נשמט תנאי מקדמי בסיסי לקיומה של מערכת יחסים כלשהי בין בני הזוג.
ארוע אלימות קיצוני מאיין לחלוטין את הנדבך הקיומי שעליו מושתתת כל מערכת זוגית – הכרה בזכות הקיום של הצד האחר למערכת היחסים.
מצבים אחרים המעכירים ואף מרעילים מערכת יחסים בין בני זוג עלולים להוריד את איכותה, אך אינם מאיינים אותה לחלוטין כמו רצח או ניסיון לרצח.
השאלה שיש להכריע בה היא אם במצבים קיצוניים של שלילת אנושיותו של הזולת ניתן לומר שקיימים יחסי ממון בין בני זוג, ולמצער, אם ניתן לומר שמנקודת מבטו של התוקף הוא שותף למערכת יחסים בין בני אנוש…
שומה יהיה על בית המשפט לבחון, בכל מקרה ומקרה שבו הוא יתבקש להפעיל את שיקול דעתו לפי סעיף 8,
על בית המשפט לבחון האם האלימות החמורה והקיצונית שלה נטען הייתה אירוע בודד, או מסכת מתמשכת של אלימות והתעללות. אכן, אף אירוע אלימות בודד הוא חמור מאין כמותו ומהווה פשע בר-ענישה, ועשוי לעלות, במקרים המתאימים, כדי שלילת אנושיותו של הקורבן מהיבטו של התוקף.
אולם, אין בו כדי לאיין את מערכת היחסים ששררה בין בני זוג עד אותה עת, ומכאן שלא נשמט הבסיס לאיזון משאבים ובן הזוג התוקף יוכל עדיין לטעון לחלוקה שווה ביחס לנכסים שנצברו – על מנת שלא נימצא שוללים בדיעבד משאבים שהיו תולדה של מערכת יחסים תקינה וביטאו מאמץ משותף של בני הזוג.
לעומת זאת, כאשר האלימות ליוותה את חייהם של בני הזוג כצל, יכול להימצא בסיס לטענה, כי היא עלתה כדי שלילת אנושיותו של הזולת לאורך כל התקופה שבה נצברו הנכסים, עד כדי הענקת “מגן” כנגד דרישת התוקף לזכויות בנכסיו של הקורבן, בשל המעשים ששללו את אנושיותו.
בבע”מ 7272/10 המתואר לעיל נדרש בית המשפט לשאלה האם לראות במעשה אלימות חמור של הרשעת בעל בניסיון לרצח אשתו מצב הנכלל בין המצבים החריגים לחלוקת משאבים בלתי שיוויונית לפי סעיף 8 לחוק יחסי ממון, שם נקבע על פי גישתה של כב’ השופטת דפנה ברק ארז קיום החריג כאשר מתקיים כלל מניעות המונע ממי שניסה לרצוח את בת זוגו, ליהנות מזכויותיה הסוציאליות ובכללן זכויותיה הפנסיוניות התלויות בעצם חייה .
האישה התאבדה בשל עזיבת הבעל – האם הבעל יורש אותה? הבעל לא עודד את האשה להתאבד, וכמובן שלא פגע בה פיסית, הוא נפרד ממנה וסירב לחזור למרות תחנוניה, ופתח בחיים חדשים
פסק דין מעניין לסוגיה זו של מוות בתוך המשפחה – התאבדות ולא רצח – ניתן גם על ידי כב’ השופטת שטיין, אשר דנה בבקשה לצו ירושה של בעל אשר נטש את אשתו, וכפועל יוצא מכך היא התאבדה ללא הותרת צוואה אחריה. תמ”ש (ראשל”צ) 33818-05-11 ד.ש נ’ ח.ש
עקרונית לפי הדין והמשפט הבעל הינו יורש של מחצית הזכויות שהותירה אשתו ובמקרה זה נותרה דירה. לאשה ולבעל היה בן משותף, אשר אמור היה לרשת מחצית מעזבונה של אמו, ואולם שורת המוסר חייבה כי הבעל יוותר על הירושה לטובת בנו, בנסיבות המיוחדות של מקרה זה בו הוא כלל לא התגורר עם האשה ובמיוחד לנוכח העובדה כי האשה התאבדה בשל כך שעזב אותה.
אמנם אין לבעל אשמה בהיבט הפלילי ואולי גם לא בהיבט המוסרי, אך צופה מן הצד היה מצפה שיוותר לטובת בנו על הירושה.
האב סירב לוותר, ניהל הליך משפטי ובית המשפט בצער רב נאלץ לצדד בעמדתו לפיה הוא יורש את המנוחה על אף שהתאבדה מאחר ונטש אותה.
התנהגות בן הזוג כלפי בן זוגו המת אינה מעלה או מורידה לעניין הזכות לירושה. גם בעל אכזרי ביותר, שחויב לתת גט לאשתו יירש את אשתו כל עוד הגט לא ניתן. כך גם, בני זוג שלמעשה אינם חיים ביחד שנים רבות מאוד ואין קשר ביניהם, יירשו זה את זה. רק עריכת צוואה שתשלול את זכות הירושה מבן הזוג החוקי.
בפסיקה נקבע כי לא כל מי שגרם למותו של אדם יהיה פסול מלרשת אותו, אלא רק זה אשר בנוסף לביצוע המעשה הפלילי של הקטילה, גם התכוון לקטול את המוריש.
גרימת התאבדות של אדם
חוק העונשין קובע שאדם שהורשע על שעבר על סעיף 302 לחוק העונשין, ונקבע שהביא אדם לידי התאבדות, ייפסל מלרשת אותו. עבירה זו שווה בעיני המחוקק לעבירת ההריגה.
העונש המוטל על שניהם הוא מאסר עשרים שנה. יש מקום לראות את המביא את המתאבד למצב התאבדות, כגורם במתכוון למותו.
לפיכך, רק אילו היה הנתבע מורשע ע”פ סעיף 302 לחוק העונשין כאמור לעיל, ניתן היה לדון בשאלה האם יש לפוסלו מלרשת את המנוחה כבן זוגה.
סעיף 302 לחוק העונשין שכותרתו “שידול או סיוע להתאבדות” קובע: “המביא אדם לידי התאבדות, בשידול או בעצה או מסייע לאדם להתאבד, דינו – מאסר עשרים שנים”. במקרה כאן לא נקבע שהתנהגות הנתבע היא שהביאה את המנוחה למעשה שהוביל למותה.
לעניין ההמתה במכוון
בת”ע 5179/92, (בית המשפט המחוזי בתל אביב–יפו) יעל, דוד וליאור שטלצר (קטינים) נ’ אפרים שטלצר ואח’, קבע כבוד השופט בר אופיר בהסתמך על סעיף 5 לחוק הירושה כי לא כל מי שגרם למותו של אדם יהיה פסול מלרשת אותו, אלא רק זה אשר בנוסף לביצוע המעשה הפלילי של הקטילה, גם התכוון לקטול את המוריש.
במקרה הנדון המשיב גרם למותה של אמם של התובעים, הורשע בהריגתה ונידון ל-14 שנות מאסר. לטענת המבקשים, אין הוא זכאי לרשת אותה.
בסופו של פסק הדין נקבע שאפילו שעומד ותלוי ערערו על ההרשעה, המשיב לא יירש את המנוחה, אלא רק ילדיה (בהסתמך על סעיף 5 (א)(1):
במסגרת פסק דין זה נאמר כדלקמן, בעמ’ 312: “לא כל מי שגורם למותו של אדם יהא פסול מלרשת אותו, אלא רק זה אשר, בנוסף לביצוע המעשה הפלילי של הקטילה, גם התכוון לקטול את המוריש. ברור מכאן כי מי שקטל את המוריש או גרם לקטילתו שלא במתכוון – הוראת הסעיף לא תחול עליו, והוא לא יהיה פסול מלרשת את המנוח”.
ממילא התנהגות בן הזוג כלפי המוריש אינה מעלה או מוריד לעניין זכות הירושה, למעט במקרים הקבועים ספציפית בחוק הירושה ובחוק העונשין.
ואם נחזור למקרה בו פתחנו – המדובר בנער שעל פני הדברים לא הייתה כל סיבה, לפחות כזו היכולה להיות מובנת – לרצוח את ארבעת בני משפחתו. שחרורו המוקדם הוא עניין לוועדת השחרורים, ויתכן והתנהגותו בכלא הצדיקה זאת ועונשו הופחת על ידי ועדת השחרורים כך שבמקום 9 שנים ריצה רק 6.
מה שנראה בלתי מוצדק על פני הדברים היא זכות הירושה, שבנקל יכול היה בית המשפט לשלול ממנו, לו היה מורשע על פי הסעיפים ההולמים את המקרה.
עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין, דיני משפחה, ירושה וגישור משפחתי
כתובת המשרד: ויצמן 2, תל אביב
יצירת קשר: 03-6969916
